אבנים בכיס המרה: הסיפור האישי של כתבת הבריאות
20%-30% מהאוכלוסייה הבוגרת סובלים מאבנים בכיס המרה. כתבת הבריאות של 'ידיעות אחרונות' מספרת את קורותיה מאז שהתעוררה לילה אחד עם כאב עמום באזור החזה ועד שהלכה לטייל בקניון מספר שעות אחרי שעברה ניתוח לפרוסקופי לכריתת כיס המרה
את אירועי אותו לילה אני זוכרת בבירור, אם כי קשה לי להתחבר היום, במבט לאחור, לעוצמת הכאב הנורא שחשתי אז. כמו בפעם הראשונה, זה שוב קרה בלילה. אלא שהפעם הכאב היה איום כל כך, שלא יכולתי לעמוד על רגלי. שכבתי מקופלת בתנוחת עובר על הספה ולא יכולתי לדבר. אני זוכרת ששאלתי את עצמי אם יש סיכוי שזה ייגמר אי פעם.
במשך 40 דקות הכאב טייל לו לאזור הצלעות, לגב ולכתפיים. הוא לווה בבחילה חזקה ובהקאות. המחזה היה כה מבהיל, שבעלי מיהר להזעיק אמבולנס. הפרמדיקים הנחמדים שהגיעו אלי קבעו שהתקף לב בגיל 34 הוא אירוע נדיר, אבל ליתר ביטחון הוחלט להעביר אותי לבית חולים.
כשהייתי בדרכי לחדר המיון הכאב שכך לאיטו ונעלם. הבדיקות שנערכו לי לא גילו דבר ונשלחתי לביתי עם המלצה לבצע בדיקת לב במאמץ.
חודשיים עברו וספרתי סך הכל חמישה או שישה התקפים. במהלכם למדתי שמקור הכאב הוא כנראה דווקא בבטן ולא בחזה, כפי שסברתי תחילה. בשלב הזה כבר הבנתי שההתקפים המסתוריים כנראה לא יגרמו למותי, אבל מדי לילה הייתי נכנסת למיטה מבועתת מפחד שהלילה הם יופיעו שוב. כשכלו כל הקיצין פניתי לרופאת המשפחה המסורה שלי, ד"ר אורנה אופיר, ששלחה אותי לאולטרסאונד של אזור הבטן העליונה. התוצאה היתה חד משמעית: כיס המרה שלי מלא באבנים.
גושי כולסטרול
כיס המרה הוא איבר קטן בצורה ובגודל של אגס שנמצא בחלקו הימני העליון של חלל הבטן, מתחת לכבד. תפקידיו העיקריים הם לאגור ולרכז את מיץ המרה שמופרש מהכבד ולהפריש אותו אל המעי הדק בעת שנדרש פירוק של מזון שומני, כדי לסייע בפעולת העיכול.
מיץ המרה הוא נוזל חום-צהבהב שמיוצר בכבד. הוא מכיל מים, כולסטרול, שומנים, מלחי מרה (חומרים טבעיים שמפרקים שומן) וחומר בשם בילירובין, שמעניק למיץ המרה ולצואה את צבעם הטבעי. הכבד מסוגל לייצר מיץ מרה בנפח של כשלושה ספלים מדי יום, וכיס המרה מסוגל לאחסן בכל רגע ספל מלא של מיץ מרה מרוכז.
אבני המרה הם גושים של חומר מוצק שנוצרים בכיס המרה כשהחומרים שמרכיבים את מיץ המרה, ובראשם כולסטרול, מתגבשים. גודלן של האבנים האלה אינו קבוע. הן יכולות להיות קטנות מאוד, בגודל גרגר חול, אבל עלולות להגיע אפילו לגודל של כדור פינג פונג. לפעמים מתפתחת בכיס המרה אבן גדולה יחידה, ולפעמים אבנים קטנות שמספרן עלול להגיע לכמה אלפים.
אבני מרה נוצרות בדרך כלל עקב שילוב של כמה גורמים: תהליכים כימיים בכבד, עודף משקל, הפרעה בתנועתיות כיס המרה, נטייה משפחתית והרגלי אכילה. לפעמים הן נוצרות בגלל התרוקנות לא מלאה של כיס המרה.
"ל-20%-30% מהאוכלוסייה המבוגרת יש אבנים בכיס המרה", אומר פרופ' זמיר הלפרן, מנהל המכון למחלות דרכי העיכול והכבד במרכז הרפואי תל אביב. "הן שכיחות פי 2 אצל נשים, ושכיחותן עולה עם הגיל.
"ישנם שני סוגי אבנים. הראשון, והשכיח יותר, הוא אבנים שעשויות מכולסטרול. הכולסטרול, שהוא חומר שומני, אמור להתמוסס במרה בקלות בגלל המלחים שבה, אבל אצל שליש מהאוכלוסייה הוא שוקע והופך לאבנים. הסוג השני והנדיר יותר של אבנים מכונה אבני פיגמנט, והוא שכיח יותר בארצות המזרח".
ברוב המקרים אין לנוכחות האבנים כל תסמינים. במקרים האלה הן מכונות 'אבנים שקטות'. נוכחותן בגוף אינה גורמת לבעיה רפואית כלשהי ואינה מחייבת טיפול. אבל לפעמים האבנים נודדות מכיס המרה אל דרכי המרה – שמחברות בין כיס המרה לכבד – שם הן עלולות לגרום להפרעה בזרימת המרה ואף לחסום כליל את דרכי המרה. במקרה כזה עלולים להופיע סיבוכים שונים, כגון דלקת בכיס המרה וצהבת.
"התקף של אבני מרה מתבטא בדרך כלל בכאב בבטן הימנית העליונה, בגב, בכתף או בחזה ובבחילות והקאות", אומר פרופ' הלפרן. "בין התקף אחד למשנהו יכולים לעבור שבועות, חודשים ואפילו שנים. ברגע שיש התקפים חוזרים חובה להוציא את כיס המרה".
את האבנים שנמצאות בכיס המרה ניתן לאבחן באמצעות בדיקת אולטרסאונד פשוטה. אבל אבנים שנדדו לדרכי המרה קשות לפעמים לזיהוי ודורשות אמצעי אבחון מתוחכמים יותר, כגון אולטרסאונד אנדוסקופי או תהודה מגנטית. במקרה כזה הטיפול באבנים מתבצע באמצעות סיב דק שמוחדר אל דרכי המרה ומאפשר לשלוף, להמיס או לרסק את האבנים כדי להבטיח זרימה תקינה של נוזל המרה מהכבד למעי.
בעיה חוזרת
הטיפול השכיח ביותר לחולים שסובלים מתסמינים של אבני מרה הוא ניתוח לכריתת כיס המרה. "בעבר היינו משתמשים בתרופות כדי להמיס את האבנים, אבל הטיפול נמשך שנה עד שנתיים וממיס רק 50% מהאבנים", אומר פרופ' הלפרן. "בנוסף, אצל 50% מהחולים האבנים חוזרות, ולכן היום משתמשים בתרופות רק אצל מי שמסוכן מאוד לנתח אותו. בסופו של דבר לאבנים סימפטומטיות יש רק טיפול אחד, והוא ניתוח".
בעבר חייב הניתוח פתיחה מלאה של דופן הבטן ואשפוז ממושך והותיר אחריו צלקת גדולה בבטן העליונה. בשנים האחרונות הוא מתבצע בשיטה הלפרוסקופית (ללא פתיחת דופן הבטן). הוא נחשב היום לשכיח ביותר מבין ניתוחי הבטן ומדי חודש מתבצעים בעולם כמיליון ניתוחים כאלה.
"לפני מאה שנה היו פותחים את כיס המרה של החולים ומרוקנים אותו מהאבנים שהצטברו בו", מסביר ד"ר עמיר סולד, יו"ר החברה לכירורגיה אנדוסקופית. "אבל מהר מאוד גילו שהחולים מייצרים אבנים חדשות במקום אלה שהוצאו. לכן מאז מוציאים את כיס המרה כולו.
"הסיבות להרחקת כיס מרה הן שהוא סימפטומטי, כלומר גורם לכאבים, או שנוצרת צהבת חסי - מתית מפני שאחת האבנים חוסמת את דרכי המרה אחרי שיצאה מכיס המרה ונתקעה בצינור המרה, שהוא דק מאוד. סיבוכים אחרים של אבנים סימפטומטיות בכיס המרה הם דלקת בלבלב או בדרכי המרה, שעלולה לגרום לסיבוכים רציניים ואפילו למוות. גירוי כרוני של כיס המרה על ידי האבנים גם עלול לגרום לסרטן של כיס המרה.
"אין התאמה בין גודל האבנים לצורך להוציא אותן. אבן אחת קטנה שנודדת מכיס המרה לדרכי המרה עלולה להרוג, ואבן גדולה יכולה להישאר בכיס המרה כל החיים בלי לגרום שום נזק".
במהלך הניתוח, שמתבצע בהרדמה כללית, יוצר המנתח חתך קטן בטבור ודרכו הוא מנפח את חלל הבטן בגז כדי ליצור סביבת עבודה נוחה יותר. דרך אותו חתך מוחדר לפרוסקופ, שהוא צינור דקיק ובו מערכת וידיאו משוכללת שמשדרת את המתרחש בתוך הבטן אל מסך גדול שמולו עובד המנתח.
בשלב זה מבצע המנתח עוד שלושה חתכים זעירים באזור הימני העליון של הבטן. דרכם מוחדרים מכשירי הניתוח, שבאמצעותם הוא מרים את כיס המרה, חושף את החלק התחתון שלו שמתחבר לדרכי המרה ואת כלי הדם שמספק לו דם, וחוסם אותם בעזרת אטבים ממתכת. אז הוא מנתק מהם את כיס המרה ומקלף אותו מהכבד, שואב את תוכנו כדי להפוך אותו לדק יותר ושולף אותו החוצה דרך אחד החתכים. את הפתחים בעור תופרים או מכסים בעזרת מדבקות קטנות.
"העובדה שכיס המרה מוצא מהגוף אינה משפיעה על פעולת העיכול", אומר ד"ר סולד. "הגוף שלנו יודע לפצות על חסרונו ומיץ המרה, שקודם נאגר בכיס המרה, מופרש כעת ישירות מהכבד לדרכי המרה. מכיוון שהניתוח קשור גם לכבד, וגם מכיוון שהוא מתבצע בהרדמה כללית, המנותח עלול לחוש עייפות במשך התקופה שאחרי הניתוח, אבל מדובר במצב חולף".
סיבוכים נדירים
לניתוח עלולים להיות מספר סיבוכים, רובם נדירים מאוד. השכיח מביניהם (שנגרם בגלל חוסר מיומנות של המנתח) הוא פגיעה בצינור המרה שמחבר בין הכבד למערכת העיכול. זיהוי של פגיעה כזו במהלך הניתוח מחייב תיקון מיידי בניתוח, שכרוך בפתיחת הבטן, על ידי מומחה לניתוחי כבד ודרכי מרה. אם היא מזוהה רק בשלב מאוחר יותר היא עלולה לחייב ניתוחי בטן חוזרים ואפילו לגרום נזק מתמשך לכבד, כולל מוות. סיבוך נדיר נוסף הוא דליפות של נוזל המרה.
לאחרונה פורסמה שיטה 'טבעית' לריקון כיס המרה מאבנים באמצעות שילוב של תזונה דלה בשומן וצריכת מזונות שונים תוך שכיבה בתנוחות מסוימות, במטרה לאפשר את יציאת האבנים מהגוף החוצה.
"כשחולים שיש להם אבנים בכיס המרה שואלים אותי אם כדאי ללכת לטיפול אלטרנטיבי, אני תמיד אומר שכדאי לנסות, אבל עוד לא היה חולה אחד שלא חזר אלי לניתוח", אומר ד"ר סולד. "האבנים שמצטברות בכיס המרה הן בדרך כלל הרבה יותר גדולות מהצינור שבין כיס המרה לדרכי המרה, שעוביו מילימטרים ספורים. אם אפשר היה להוציא אותן משם דרך דרכי המרה, הכל היה טוב ויפה. הבעיה שהן נתקעות שם, ואז מתחילים הכאבים. שום תרופה שאני מכיר לא יודעת לגרום לאבנים לצאת החוצה, זה לא הגיוני פיזיולוגית. אנשים שזקוקים לטיפול רפואי עלולים להסתבך בגלל טיפול כזה".
גם ילדים מפתחים לפעמים אבנים בכיס המרה, בגלל שינויים במרכיביו. גם הם עוברים ניתוח לכריתת הכיס וברוב המקרים נהנים מהתאוששות מהירה.
"היום אנחנו יודעים שהרבה ילדים שסבלו בעבר מכאבי בטן חזקים שלא נמצא להם הסבר סבלו בעצם מתסמינים של אבנים בכיס המרה", אומר פרופ' רפאל יודסין, מנהל המחלקות לכירורגיית ילדים בבית החולים הדסה. "שני דברים מאפיינים את הופעת המחלה אצל ילדים. הראשון, שהיא מתגלה לפעמים באקראי בעת בירור רפואי שנעשה בכלל למטרה אחרת. השני, שבניגוד למקובל במקרה של אבחנה דומה אצל מבוגרים, אנחנו נוהגים להמתין לפני ביצוע הניתוח כחצי שנה כדי לתת לאבנים הזדמנות לצאת החוצה מהכיס בכוחות עצמן. במקרה שהמצב אינו משתפר מוציאים את הכיס בשלמותו, על האבנים שבו, בשיטה הל - פרוסקופית. רוב הילדים חוזרים לפעילות רגילה שלושה-ארבעה ימים אחרי הניתוח".
התאוששות בזק
בסופו של דבר, אחרי דיאטה נטולת שומנים שלא צלחה ושתי אבנים שנתקעו בדרך מהגוף החוצה, נכנעתי ועברתי את הניתוח לכריתת כיס המרה. אז גם למדתי על בשרי, אחרי שנים של כתיבה עיתונאית בתחום הבריאות, על היתרונות האדירים של השיטה הלפרוסקופית, שחוסכת את פתיחת הבטן. כבר באותו ערב טיילתי בקניון הסמוך לבית החולים וביום למחרת שוחררתי הביתה. כפי שהוזהרתי מראש, חלפו מספר שבועות עד שהתאוששתי לחלוטין וחזרתי לעצמי. הכאבים של אז נותרו בגדר זיכרון עמום בלבד, והצלקות הזעירות בבטני כמעט בלתי נראות.
האבנים, אגב, ניתנו לי למזכרת והן שמורות עד היום בביתי.
לפנייה לכתב/ת 
