מיטב השיר - כזבו

נעמי שמר, שנטמנה אתמול בבית הקברות בכנרת, היתה אחד הצאצאים המחוננים ביותר של ישראל הוותיקה. כאשר במהלך השבת מלאו ערוצי הרדיו בשיריה, כל שיר וקסמו המופלא, נדמה היה שהחיים כאן חגיגיים, תמימים, נקיים יותר משהם נתפסים בדרך-כלל. גיליתי שכמו רבים מבני דורי, אני יודע את המילים של עשרות משיריה בעל-פה, הם חלק בלתי-נפרד מהתרבות, שפת הרגש, הדימויים, מדורת-השבט. הם חלק בלתי-נפרד מההיסטוריה: היא סיפקה את הנופך הרומנטי לכיבושי ששת הימים ואת התקווה שלאחר הייאוש במלחמת יום הכיפורים. אילו האמנתי שיש מי שמאזין לתפילות, הייתי מתפלל במילים ובמנגינות שלה. היא השאירה מאחוריה כמויות בלתי-נדלות של אהבה: אהבה למנגינות ולשירים, אהבה לטבע, לנופי הארץ, לאנשים.

היא ידעה לכתוב פאתוס מבלי להיות פאתטית. זה הכוח הגדול של שירה טובה, של זמר איכותי. אבל מי שחי בפרוזה לא יכול שלא לראות את הפער בין הפסטורליה למציאות. נעמי שמר הנציחה בשיריה ארץ-ישראל אידילית, שספק אם היתה קיימת בעבר, ובטוח שכבר מזמן איננה. קבוצת כנרת, שמנופיה שאבה שמר את השראתה, נלחמת היום על הישרדותה הכלכלית. לא חורשת האקליפטוס מקיימת אותה (למרות שצליינים נוהגים לטבול לרגליה ואולי אפשר לפתוח שם קיוסק, או ספא, או חנות לממכר מזכרות), אלא מפעל המחצבות, שהארגונים הירוקים מצרים כל הזמן את צעדיו.

 לשיריה יש חן אגררי. הלב יוצא אל האדמה, היבול החקלאי, הגשם. אבל כאשר חווה חקלאית מכניסה מיליונים לקופתה מקזינו שלא יקום באי יווני, החן הזה מוליך שולל. הקיבוץ, הניסיון החברתי שבחיקו גדלו יוצרים כמו נעמי שמר, שבק חיים. רק קיבוצים בודדים מצליחים לשרוד. האחרים הופכים לקהילות כפריות רופפות או לפרברים עירוניים. אנשים שרים על שדות תלתן, אבל בפועל חושבים על מגרשים לבנייה.

כשביקרה נעמי שמר בסיני בשנות ה-70, היא מצאה שם, דווקא שם, את ארץ-ישראל שבדמיונה, זאת שמושיטה את ידה "כדי לתת ולא כדי לקחת". הפליאו אותה השרות והדליות והרינות, שהחזיקו ספרי שירה על מדפים. אבל בחיים האמיתיים, כאשר הגיעה העת להתפנות, השרות והדליות והרינות הושיטו את ידיהן לקחת, לא לתת. מתיישבי סיני לא היו טובים יותר או רעים יותר מכל הישראלים האחרים, ששרו בדבקות את שיריה, אבל פראיירים לא רצו להיות.

 בעיצומו של המאבק על הפינוי, כאשר שירה הנפלא של נעמי שמר "אל נא תעקור נטוע" הפך להמנון מתנגדי הפינוי, רצו המתיישבים לקיים עצרת מחאה גדולה בפתחת רפיח. הם הזמינו את נעמי שמר לשיר את שירה. לטענתם אז, הם נדהמו כאשר הסוכן שלה, או המפיק, דרש מהםׁ- בצדק - לשלם את שכרה.

 ארץ-ישראל היתה בשבילה ארץ חד-לאומית, נטולת עימותים, נטולת מיעוטים. עסקה חד-צדדית, ליהודים בלבד. אפילו המלחמות, שאליהן יצאנו חמושים בשיריה, היו חד-צדדיות. לא אויב עמד מולנו, אלא ארץ בתולה מחכה לכיבוש. בשלב מסוים בחייה היא אימצה השקפות קיצוניות. הן הלכו הרבה מעבר לוויכוח על השטחים. "הערבים" אמרה, "אוהבים את הרצח שלהם חם, לח, ומהביל. אם יהיה להם אי-פעם החופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". הדמוקרטיה היתה בעיניה "פיקציה". ישראל, אמרה, "היא לא מדינה דמוקרטית. היא מדינה יהודית", ועוד ועוד.

ההתבטאויות האלה היו חשובות רק משום שנעמי שמר הייתה אייקון תרבותי, אדם שנוהים אחר כל מילה שלו. היא לא היתה המשוררת הראשונה שנסחפה לקצה ההזוי של הימין. זה קרה, בנסיבות חמורות לאין שיעור, לעזרא פאונד, מגדולי המשוררים האמריקנים. פאונד הפך לאוהד נלהב של הפאשיזם ותועמלן אנטישמי. היום, שנים לאחר מותו, האמריקנים מעריצים את שירתו ולא שוכחים לו את חטאיו.

עכשיו, כשנעמי שמר שבה לכנרת, פג תוקף כל ההתבטאויות ונותרו השירים שאהבנו. כמו הגדוד ההוא ששרה עליו, שיצא למסע רגלי גדול בלי לחם ובלי מים והתגבר, אבל "בלי זמר זה נורא, והגדוד צריך ללכת כל הדרך חזרה".