נשיא על הכוונת

אף שיש הטוענים כי העדפת האפקט על פני העובדות הינה נר לרגליו של הדוקומנטריסט מייקל מור, לא זו הנקודה לנגח בה את יצירתו בכלל ואת "פרנהייט 11/9", סרטו המדובר, זוכה "דקל הזהב", בפרט. מעצם העמדתו את עצמו במרכז סרטיו, מעצם בחירתו לנקוט עמדה – ברורה, מנומקת, מחויבת – אי אפשר לבוא אל מור בתביעה לאובייקטיביות, היצמדות לעובדות והבאת דברים כהווייתם, מושגים שממילא הולכים עם השנים ונושלים מכל החשיבה על קולנוע תיעודי.

קשה גם לבוא בטענות על האיש שהפך את התיעוד לבידור, ואשר סרטו הנוכחי עתיד לחצות, בסופו של דבר, את קו 100 המיליונים בקופות ארה"ב. מה שעגום הוא, שסרטו המצליח ביותר של מור (וחשיבותו אף בכך, שלראשונה זוכה סרט תיעודי להכרה מצד קהל רחב) הוא גם סרטו החלש ביותר – סרט נטול תובנה פוליטית משמעותית המסיט את קהלו לחשיבה קלה וצחוק זול.

זה מתחיל בטענה המובילה את הסרט, לפיה התקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה של ארה"ב ובכלל, שימשה אמתלא בעבור הנשיא בוש ועוזריו להשגת האינטרסים הכלכליים שלהם. מיגור שלטון הטליבן, גורס מור, לא בא אלא כדי להציב באפגניסטן שליט בובה שיסייע בהקמת צינור נפט שהפעלתו, למשל, אמורה להזרים מזומנים לכיסם של גורמים בכירים בבית הלבן; ובכלל – הסרט מצביע על קשרים פיננסיים ענפים שהתנהלו בין משפחות בוש ובין לאדן, וכל זאת שעה שהבן הסורר אוסמה עסוק בתכנון אותם פיגועים נפשעים של ספטמבר 2001. ממש סוד כמוס לפרה ולסוס.

בעבור חופן דולרים

מור מאמין, קרוב לוודאי, שהצופה האמריקאי הממוצע אינו קורא עיתונים. אין בסרטו שום מסקנה חשובה באמת – אף שהכל אמת – שבחינה מושכלת של השתלשלות האירועים, למין תוצאות הבחירות מעוררות המחלוקת בפלורידה ועד המלחמה המיותרת בעיראק, לא היתה מגיעה אליה. הוא אף לא מייצר תובנה מעניינת במיוחד בדבר הזיקה שבין הון לפוליטיקה. ואם בשניים מסרטיו הקודמים והמוצלחים, "רוג'ר ואני" (1989) ו"באולינג לקולומביין" (2002) שזיכה אותו באוסקר, הצליחה דמותו של מור לעורר אמפתיה, באשר הוא הצטייר בהם כגיבור עממי עב גוף הנלחם בממסד, כאן התחושה היא שמדובר יותר במגלומן המנהל ג'יהאד כנגד הבית הלבן, ושואף להירשם בדפי ההיסטוריה כמי שבמו ידיו, או סרטו, העיף את הטקסני שרימה את דרכו לשם לפני ארבע שנים כמעט.

נראה שמור תופס את החיים באמריקה כמערבון, שבו ה"בד גאי" יושב בחדר הסגלגל עם חבר מרעיו, ואילו הוא, כגרי קופר או אלן לאד בשעתם, יוצא חמוש באקדחו-מצלמתו כדי להשליט מחדש את הסדר בעיירה. היה זה גודאר שצוטט כמי שאמר במסיבת עיתונאים בפסטיבל קאן האחרון כי ג'ורג' בוש אינו כה טיפש ואילו מור אינו כה חכם – לפחות לא כפי שהסרט שעשה רוצה שנאמין. משעשעת, שלא לומר מופרכת, התביעה שהופנתה כלפי מור על שאינו אובייקטיבי. כאילו שסרט תיעודי, כאמור בפסקת הפתיחה, כמו דעה, כמו מאמר ביקורת, יכול להיות אובייקטיבי או אף לשאוף לכך. אך מכאן ועד דמגוגיה להמונים המרחק הוא רב; ואם דמגוגיה הינה ההיפך הגמור מראיית עולם שקולה ומורכבת – "פרנהייט 11/9" מספק אותה, ובגדול. לתפיסתו של מור, אתה איתו או נגדו. ולהיות נגדו – אוהו!!!

התמימים והמסוכנים

מור מתעכב על פני בוש היושב קפוא, במשך שבע דקות, על כיסא בבית ספר יסודי בפלורידה, המום וחסר אונים נוכח הידיעה על התרסקות המטוס אל תוך המגדל השני. בהקשר המתריס שבו מוצגת הסצינה הצופה אמור לחוש לעג ובוז כלפי הנשיא האמריקאי. ואולם, מכאן והלאה נותרת משנתו הפוליטית של מור עמומה. או.קיי, אז הוא נגד המלחמה באפגניסטן והפלישה לעיראק, מוחה על מדיניות בטחון הפנים המתערבת יתר בחיי האזרחים, וסבור שכל חבר קונגרס צריך לשלוח את בנו לעיראק (באחת הסצינות המשעשעות הוא אף דוחק בבאי גבעת הקפיטול לעשות כן).

מצד שני, האם היה רוצה לראות את בוש נחפז ממושבו עם היוודעו על ההתקפות וחובש את כובע השריף שלו? והרי נגד הדימוי הזה ממש יוצא פה מור בהמשך. האם אינו מבין שהתופעות הפולשניות עליהן הוא מצביע מאפיינות חברה הנתונה תחת הלם ובלחץ? והאם ההכרזה (ואף פעם אינה פעם אחת יותר מדי) שארה"ב מבצעת פשעי מלחמה בעיראק, תוך הפניית אצבע מאשימה לעבר אדם אחד בחדר הסגלגל, אין בה משום הסרת האחריות מהאנשים שמבצעים את הפשעים האלו בפועל?

יוצרים-מתעדים מהשמאל הישראלי הציוני מבקשים באמצעות סרטיהם – "מחסומים", נניח, או "שיר ערש" – למרק קודם כל את מצפונם שלהם. זה צדקני, אך לגיטימי. השאיפות של מור, כאמור, נוסקות לשמיים: להעיף מהבית הלבן את השרץ, כאילו שאז תהפוך אמריקה לנקייה וטהורה יותר, ותמרק את הכתמים הרעים מעם כפות ידיה. יש משהו נאיבי, שלא לומר מסוכן, באמירה הזו. ג'ורג' בוש, ההוא עם ה-וו, לא ישב עוד, קרוב לוודאי, בבית הלבן אחרי נובמבר הקרוב. אבל אם זה יקרה, למייקל מור – בניגוד למה שהיה רוצה לחשוב – לא יהיה חלק במהפך. גם מפני שבחירות אינן מוכרעות במולטיפלקסים (ו"פרנהייט 11/9", אחרי הכל, לא הפך לתופעה כלל אמריקאית גורפת כמו, נניח, הפסיון ההוא), וגם משום שהשורה התחתונה של סרטו מסתכמת בגילוי שבבית הלבן יושב asshole. באמת תודה. כאילו שלא ידענו.