כפר על זמן שאול
50 משפחות בדואיות סופרות לאחור, אל המועד הלא ידוע שבו ייהרסו בתיהן – למעשה צריפי אסבסט – והן ייאלצו לשוב ולבנות אותם, עד ההריסה הבאה. סיפורו של הכפר הלא מוכר סדיר איננו חריג בנגב, אבל הוא מהווה דוגמא קשה לפער הנמשך בין פעולות המדינה לבין זכותם של אזרחי ישראל הבדואים בחיים נורמלים. במשרד הפנים אומרים: אנחנו לא מפלים בהריסה בין יהודים וערבים, אבל בשטח טוענים אחרת. כתבה ראשונה בסדרה
צריף האסבסט היה לוהט מחום. הנשים ישבו בשקט עם ילדיהן, מכווצות על האדמה (ששימשה כרצפה). באחת הפינות שכבה אשה נכה. בכל העיניים שרר יאוש של השלמה, וחשש מעתיד מעורפל הנובע מחיים בכפר שאינו מוכר על ידי המדינה.
לפני כמה שבועות הגיעו לכפר הבדואי סדיר שבנגב פקחים של משרד הפנים, וצילמו את עשרות הצריפים בכפר. לאחר שסיימו, הדביקו על מספר צריפים הודעות התרעה בדבר הריסה – והלכו. זו לא היתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שהפארסה האומללה הזאת מתרחשת. הורסים ובונים, הורסים ובונים. ובסך הכל מדובר בצריפים אומללים למראה, שהחיים בהם קשים מנשוא.
בכפר מתגוררות כ-50 משפחות. הוא אינו מחובר לחשמל או למים. בכניסה, אפשר להריח את מימי הביוב של דימונה הסמוכה. עכשיו, נוספה לתנאים הקשים האלה גם הדאגה מההריסה הקרבה.
ילדים משחקים בכפר סדיר
בתוך הצריף, מדבר סלאמה אבו ג'אמדה בן ה-65 על אובדן התקווה. "אין לנו לאיפה ללכת. המדינה רוצה להרוס לנו את הבתים, כדי להעביר אותנו לכפר ערערה הסמוך - וזה לא יקרה. אני מעדיף לגור באוהל ולא לעזוב את ביתי".
אחיו אברהים מחייך במרירות. "הרי בכלל לא מדובר בבתים, אלא בצריפים מאסבסט – משום שאנחנו לא יכולים לגור בבתים מבטון מחשש להריסה. רק אללה יודע מה עובר עלינו. זה קשה".
בכפר טוענים כי בשנת 1983 גורשו מאדמתם המקורית, בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים. לדבריהם, הוענקה להם את האדמה שעליה הם יושבים כיום – אולם הם עדיין ממתינים שמישהו יכיר סוף סוף בבעלותם הרשמית עליה. זו בדיוק הסיבה שהם מסרבים להיות מגורשים לכפר ערערה הסמוך. "נלך לערערה תמורת ויתור על זכותנו באדמה? זה בלתי אפשרי", אומר איברהים. "מדובר בבעיה ארוכת טווח. ואם נקבל מגרש קטן בערערה, מה יהיה גורלם של ילדינו? איפה יבנו? איפה יגורו? זה פשוט לא פתרון".
עפרה, רעייתו של סלאמה, מדברת בגלוי על הפחד: "אנחנו כל הזמן מפחדים. הבית שבו גרתי עשרות שנים עומד להריסה. התעייפתי מרוב שאני חושבת על ההריסה, מה לעשות? בבית יש חמש עשרה נפשות, רובן ילדים. אנחנו לא יודעים אם נוכל לבנות את הבית אחרי שיהרסו. בכל רגע יש איום בהריסה".
סאאדה, בשנות העשרים לחייה, עמדה עם תינוקה והקשיבה לויכוח. "לצערי, ההריסה הפכה להיות דבר טבעי אצלנו", היא אומרת, "רק לפני תקופה נהרסו מספר בתים בכפר. זה לא חדש בשבילנו. כל אחד מאתנו מחכה לתורו. אולי התחליף לבית יהיה אוהל".
הנשים שהיו בחדר לא התאפקו ומחו בקול. אחת מהן אמרה: "ומה עם הילדים הקטנים? הם רוצים לגור ביציבות. הם רוצים לגור בבית נורמלי, עם חדר למשחקים ועם חדר שינה - ולא באוהל".
היא סיפרה: "לפני עשר שנים התחלתי לבנות מטבח בסתר, ואחר כך באו ממשרד הפנים ועצרו את בנייתו, ומאז אין לי מטבח בבית. הבתים שלנו קטנים ויש בהם צפיפות גדולה. הבית הכי מפואר אצלנו כולל שלושה חדרים ומטבח".
סאאדה מעירה בעקבות כך: "אני מרגישה שאני חיה על אדמתי, אבל לא במדינה שלי. לא מתייחסים אלינו כמו היהודים, למרות שאנחנו ילידי הארץ ולא מהגרים".
"לא מוכן להתחתן תחת צו הריסה"
בעקבות אזהרות ההריסה בכפר, דחו שמונה צעירים את החתונות שלהם, שהיו אמורות להתקיים בקיץ. אחד מהם הוא סאלח ג'נאמי, בן 27, שביתו המיועד נהרס פעמיים במהלך השנה האחרונה. "דמייני לעצמך מצב שבו את בעבודה, ואז באים אנשי משרד הפיקוח על הבנייה וכוחות גדולים של המשטרה - והורסים לך את הבית. בבית הזה השקעתי שנים של עבודה - ועכשיו הכל הפך לערימת בטון. אז דחיתי את החתונה למועד לא ידוע. קשה לארוסתי לקבל את המצב. אבל אני לא מוכן לכך שבני יבוא באחד הימים ויראה שביתו נהרס".
חסין ג'נאמי מודה כי איבד את האמון במדינה. "אין לנו לאן לפנות. מה נעשה, נלך לים? המדינה צריכה לתת לנו פתרון הוגן וצודק. מאז קום המדינה היא לא פתרה את בעיית הבנייה בנגב ואנחנו חיים ללא יציבות. מוסדות המדינה מטילים אימה עלינו כשהורסים מספר בתים בכל כפר ערבי. כל בדואי שבונה היום בנגב מסכן את ביתו ואת כספו. ואין לנו ברירה".
הוא מוסיף: "מה הבעיה שהמדינה תשקיע בתכנון ובבנייה בכפרים הערבים בנגב, במקום להשקיע מיליוני שקלים על הריסת בתים והגברת השנאה? למה אסור לנו לבנות על אדמותינו? למה ליהודים מותר הכל ולנו אסור?"
על פי נתוני משרד הפנים, הרסה המדינה עד כה השנה 67 מבנים לא חוקיים בנגב (עד חודש יוני). בכל שנת 2003 נהרסו 157 מבנים לא חוקיים. במשרד הפנים אמרו ל-ynet כי המשרד אינו עושה כל הבחנה בין המגזר היהודי למגזר הערבי, בבואו לאכוף את חוקי התכנון והבנייה. "היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה מפעילה אכיפה כלפי כל המגזרים באופן שווה – ובכוונתה אף להגביר את האכיפה", נמסר.
נושא הריסת הבתים מהווה תפוח אדמה לוהט מבחינת הרשויות המקומיות השונות. בעוד במשרד הפנים אמרו ל-ynet כי "לקבלת מידע על הריסות מבנים לא חוקיים ברשויות מקומיות יש לפנות אליהן", הרי שממרכז השלטון המקומי נמסר כי "רק משרד הפנים הוא הממונה על אכיפת החוקים בנושאי תכנון ובנייה".
"הממשלה רוצה ליהד את השטח"
הגופים הביורוקרטים במדינת ישראל יודעים היטב שיש כאן בעייה משמעותית, שמביאה אזרחים ערבים רבים לחיים בתנאי אימה וחוסר ודאות. השאלה היא האם מישהו יחליט אי פעם להרים את הכפפה. ואולי בעצם זו מדיניות מכוונת?
אמל א-סאנע אל-חג'וג', מנהלת מרכז אג'יק- מכון הנגב, משוכנעת שהמדינה פועלת כדי "ליהד" אזורים שלמים. "זה לא מקרה שיש מתקפה חזקה על הכפרים הערבים בנגב. זו חלק מתוכניות ממשלתיות להקים יישובים יהודים על חשבון הנוכחות הערבית בנגב".
לדבריה, "עד לפני 4 שנים היה שקט יחסי בנגב. אבל היום מדיניות הריסת הבתים הפכה להיות יותר פומבית ומשווקת בטענה שקרית שהערבים משתלטים על אדמות המדינה שם, למרות שהם נמצאים רק על 2% מהשטח".
היא מספרת: "ישנם יותר משלושים אלף בתים או מבנים ערביים בנגב שמוגדרים כבתים לא חוקיים. כל יום בנגב יש הריסת בתים, חלק קטן מהן מגיע לתקשורת. בכפר ואדי אל נעם לבד הוצאו 170 צווי הריסה, כלומר כל הכפר מאוים במחיקה. האנשים מעדיפים להרוס את בתיהם בידיהם ולא לפנות לבתי המשפט משום שהם יודעים שיצאו מפסידים. לא שמעתי על אף מקרה שבו בדואי הצליח להוכיח בעלות על הקרקע בבית המשפט".
בארגון "עדאלה" הקימו יחידה משפטית שמטרתה לטפל בענייני בנייה ותכנון במגזר הערבי. עו"ד סוהאד בשארה, העומדת בראשה: "חלק גדול מההריסות מתרחשות בנגב, משום שהמדינה מסרבת מאז 1948 להכיר בחלק גדול מהכפרים הבדואים, למרות העובדה שחלק מהם נבנו על אדמות שהועברו להם על ידי הממשל הצבאי. כך שהמדינה עדיין מסתכלת על הנושא מזוויות ביטחונית ודמוגרפית".
גם בשארה מבחינה במדיניות ברורה נגד האזרחים הבדואים. "יש מאבק חזק מצד המדינה על שליטה באדמה. המדינה רואה בבנייה הערבית סכנה, ולכן הופקעו הרבה קרקעות כדי לצמצם את הבנייה. הסכסוך המתמשך הזה הוליד תחושה של אי אמון משני הצדדים: מצד אחד המדינה רואה באזרח הערבי אויב, ומצד שני הערבי מפקפק במדינה".
א-סאנע אל-חג'וג משוכנעת בכך שקיימת יד מכוונת. "הריסת בתים אינה מדיניות לאכיפת חוק, כפי שהמדינה טוענת, אלא אמצעי שבו משתמשים כדי להתמודד עם מה שמכונה 'הבעיה הדמוגרפית'. עוד 12 שנים, הבדואים בנגב יכפילו את מספרם בגלל הגידול הטבעי. ואז לאן נגיע?"
כתבה ראשונה בסדרה. בהמשך: לאן יובילו תחושות התסכול של אלפי אזרחים ערביים, בשל הריסת הבתים?
לפנייה לכתב/ת 
