המתת החסד: החולה נותק ממכונת ההנשמה
לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב אישר את בקשת המשפחה להמתת חסד ללא צוואה, והמדינה ויתרה על הערעור - נותק החולה ממכונת ההנשמה. מעט מאוחר יותר נפטר החולה
המדינה לא תערער על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב שלא להאריך חיי אדם, ששוכב מחוסר הכרה מזה חודשים בבית-החולים לאחר דום לב. כך נודע אתמול (ד') ל-ynet. זמן קצר לאחר קבלת ההחלטה נותק החולה ממכונת ההנשמה.
לאחר שנטלו את המכונה לניקוי הצנרת ולעבודת התחזוקה הקבועה שמבצעים בה כמה פעמים מדי יום, כעניין שבשגרה, לא חיברו אותה מחדש אל החולה. הוא נפטר תוך זמן קצר מאוד.
שלשום קבע נשיא בית-המשפט המחוזי, השופט אורי גורן, שלא להאריך את חיי החולה. הוא ציין כי הוא משוכנע שלמרות שאין צוואה המתעדת את רצונו, היתה זו החלטתו האישית של החולה עצמו. המדינה ביקשה לעכב את ביצוע ההחלטה ושקלה לערער, אולם כאמור, החליטה שלא לעשות כן.
במקרים קודמים בהם אישר בית המשפט המתת חסד, האיש חתם בכתב על הצהרה המבקשת המתה כזו. כאשר נשאלו בני משפחתו של החולה הנוכחי מדוע לא הכינו מסמך כתוב, הם טענו כי לא היו מודעים לחוק זה.
השופט גורן כתב בהחלטתו כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר למצבו הרפואי של המבקש וכולם מסכימים כי למעשה נגרם לאיש נזק מוחי בלתי הפיך וכי הוא שרוי במצב השקול ל"צמח". לדבריו, אלמלא הארכת חייו של החולה באופן מלאכותי, הוא לא היה כבר בין החיים.
השופט גורן כותב כי הוא שוכנע כי היתה זו החלטתו האישית של המבקש עצמו שחייו לא יוארכו עוד באופן מלאכותי, אם חלילה יגיע למצב אליו הגיע למרבה הצער.
"זאת כאשר לא זו בלבד שהחולה חסר הכרה, אלא את גופו מייסרים פצעי לחץ אשר כלשונה של רעייתו, גורמים לכך שהוא סובל. גם אם במצבו הנוכחי החולה יכול לחוש עוד סבל, נראה לי כי את רצונו זה שלא להאריך באופן מלאכותי את קיומו, מקרין - הסבל".
לדבריו, "רצונו במובן זה הוא גם כבודו ויש אף שייראו בו חלק מזכותו לאוטונומיה. רצונו במובן אחר, מקיים גם זיקה למצבו הרפואי חסר התקווה. בנסיבות אלו, אמות המידה של השיפוט משתלבות במידותיו של החלוק הרפואי. הן מתמזגות לכדי הכרעה הקוראת לכיבוד רצונו של החולה ולמתן סעד הצהרתי כמבוקש על ידו".
הדבר היחיד שמנע עד כה את המתת החסד היה העובדה שהאיש לא הותיר כל צוואה חתומה עם הוראות מפורשות בנושא. בדיון הקודם בבית המשפט סיפר בנו של האיש: "התלבטנו הרבה זמן, זה לא עניין קל הדבר הזה, יש בו הרבה רגשות, מצב מאוד קשה שבעקבותיו לא ישנתי לילות. אתה רואה שאין לזה סוף, אתה רואה במחלקה אנשים מעל שנה, שנה וחודשיים ואתה רואה בנאדם פשוט גמור, נרקב ואז אתה אומר די, די".
לפנייה לכתב/ת 
