אדם נשך כלב בצ'ט

בשבוע האחרון של אוקטובר 1996 נצבעו כותרות העיתונים בארה"ב אדום, בדיווחים על מעשה הרצח המזעזע של "קורבן האינטרנט הראשון". שרון לופטקה בת ה-35 מהפמסטד, מרילנד, יצאה ברכבת לצפון קרוליינה כדי לפגוש מכר מקוון בשם "סלוהנד". כעבור שבועיים נמצאה גופתה הכפותה תחת תלולית עפר.

מחלק הרצח של משטרת צפון קרוליינה מצא את סלוהנד תוך ימים: בובי גלאס, מתכנת בן 45. אבל זמן קצר אחרי שנעצר, התהפך הסיפור על פניו. ב-3 לנובמבר פירסם ה"וושינגטון פוסט" כתבה בה סופר כי "ננסי" (כינוי הרשת של לופטקה), התוודתה ברשת בהזדמנויות שונות על כמיהתה להיות מעונה עד מוות. רוב האנשים איתם שוחחה בצ'טים ניתקו איתה קשר אחרי שהבינו שהיא רצינית. בובי גלאס החליט להגשים את משאלתה. במכתב שלופטקה השאירה לבעלה ויקטור, מסתבר, היא ביקשה בפירוש לא לרדוף את האיש שיהרוג אותה.

מי הוא קורבן האינטרנט האמיתי?

גלאס הורשע בסופו של דבר, על-פי הודאתו, בהריגה וב-6 סעיפים של ניצול מיני (הסעיף האחרון לא קשור ללופטקה, אלא לתמונות שנמצאו על המחשב שלו). הוא נדון ל-47 עד 79 חודשי מאסר בבית-הכלא אייוורי מיטשל. בצהרי ה-20 לפברואר 2002, שבועיים לפני שסיים לרצות את מאסרו, שבור לב ומושפל, הוא מת מהתקף לב. כך שיכול מאד להיות שבעצם הוא זה שהיה קורבן האינטרנט הראשון. ומה מוסר ההשכל? שהאינטרנט הוא לא תמיד החלק המעניין בסיפור.

בחודש יוני האחרון נחשף מקרה חדש של שימוש לכאורה ברשת לפיתוי קטינה ובעילתה. זהו המקרה השלישי מסוגו שהגיע לעיתונות בשנים האחרונות, ולמרות שהמקרים שונים זה מזה, קשה להתעלם מהדמיון בסיקור העיתונאי ובתגובה הציבורית שקיבלו. נכון שדיבורי האינטרנט-הזה-מסוכן התמתנו קצת, והקשר הדברים כבר לא "איך להיזהר מאינטרנט", אלא "איך להיזהר באינטרנט". עדיין, התגובה למעשי טרור ופשעי מין היא הרבה יותר גדולה כשהאינטרנט מעורב בעניין. גם אם - כמו במקרה המדובר - נראה שלאינטרנט היה בעצם תפקיד מינורי.

האם האינטרנט אשם?

העיתונות היומית לא מקדישה כותרות ראשיות לכל קורבן טרור ולא לכל ילד שמנוצל מינית. היא יודעת לשקול את הסבל במאזני הסנסציה, ולנצל את המומנטום הצבור בשילובים יצירתיים של חרדות קמאיות. כל ההורים מפחדים על הילדים שלהם. הם מפחדים בפעם הראשונה שהם מרשים לילד לחצות את הכביש, ללכת לבד לקיוסק, לבית-הספר, לפעולה בתנועת-הנוער, לבילוי עם חברים, לצבא. וגם בפעמים הבאות. מפחיד כשהילד יוצא מהבית.

הכוח התקשורתי של הפשע ה"אינטרנטי" טמון בדיוק בזה: הרשת מכניסה אותו הביתה. אין כמעט הורה שלא יחשוב על זה כך - שעכשיו, עם האינטרנט, הילד לא מוגן גם כשהוא בבית. ולא משנה אם תגיד לו שאינטרנט היא רק המדיום, כמו הטלפון, כמו הטלוויזיה. העיתונות, במודע או שלא במודע, מנגנת בדיוק על זה. מעתה אמור: כלב נשך אדם - לא סקופ; אדם נשך כלב - סקופ. אדם נשך כלב אחרי שדיבר איתו בצ'ט - סקופ גדול.

וועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת הודיעה לאחרונה כי תקיים יום הדרכה להורים ומורים בנושא הסכנות המיוחדות הכרוכות בגלישה. זאת בהמשך ליוזמה קודמת של הוועדה, לחייב את ספקי האינטרנט לשלוח למנויים שלהן חוברות הסברה בנושא. היוזמות הללו בוודאי לא יזיקו, אבל עד כמה הן יכולות להועיל?

פורנוגרפיה יש גם בפרסומות

ברור שכדאי ללמד ילדים להיזהר - כשהם חוצים כביש וגם כשהם מסתובבים בצ'ט. השאלה היא איך מעבירים את המסר. אפשר לספר להם ש"משרד הבריאות קובע שהעישון גורם למחלות חמורות", אבל אם הם יחשבו שלעשן זה מגניב הם עדיין יעשו את זה. אפשר לחייב את עלית לשים על חבילות הסוכריות שלה אזהרה מפני סוטים, אבל איך תלמד את הילד שאם איש מבוגר מציע לו ממתקים כדאי לשמור ממנו מרחק?

אם לסמוך על האחים גרים, השיטה הטובה ביותר היא סיפור - הרי לא חשבתם שהסיפור על עמי ותמי נועד להעביר מסר אחר, נכון? ילד יכול להפנים את המסר הטמון בסיפור כזה, בלי להבין את ההקשר המצמרר שלו בחיים האמיתיים. מבוגרים ששומעים את הסיפור יכולים להבין את ההקשר, אבל כנראה מעדיפים להדחיק את המסר.

כמובן שאת הסיפור על עמי ותמי, הילדים בני ימינו יכולים לפגוש בעיקר בגרסאות טלוויזיוניות. אבל כשהוריהם מפקידים אותם בידי הטלוויזיה, בכלל לא ברור שהם בטוחים יותר. התכנים המהוקצעים של הטלוויזיה אולי פחות בוטים מהאלימות של משחקי המחשב, או הפורנוגרפיה של הרשת, אבל מה הם עושים לעולם המושגים של הילד? בימינו, כדי להיחשף למסרים מבלבלים על אהבה, זוגיות ומין, לא צריך לצפות בערוצים פורנוגרפיים - יש מספיק תוכניות טלוויזיה ופרסומות בערוצים לגיטימיים שיעשו את העבודה.