בארץ ההזדמנויות המוגבלות

מאז שהיכרתי את קאי, כשהיה בן עשר, הוא תיכנן להיות מהנדס בניין. הוא הראשון בכפרו - אוסף של משפחות שגרות יחד מלפני תחילת הזמן - שחולם חלומות כה נישאים. אביו, סבו, ודודיו הם חקלאים, כמה מבני-דודיו משרתים בצבא, ואחיו הגדול, שרוצה להוביל את המשפחה לגדולות, פתח לא מזמן דוכן ירקות צנוע בעיירה הסמוכה, הממוקמת באיזור מדברי נידח, במרחק שלוש שעות נסיעה מדלהי.

מעולם לא הייתי במקום שהקרין כל-כך הרבה בריאות נפשית. למרות המצוקות הרגילות הכלולות בחיי אנוש, אנשי הכפר, כולל הנשים, רגועים בדרך כלל, מרוצים מגורלם ונהנים מחייהם.

קאי, בן 15.5, הוא ילד מבריק במיוחד. שנה אחר שנה הביא הביתה את הציונים הגבוהים ביותר בבית-הספר המחוזי. כל הילדים בכפר הולכים ביחד לבית-הספר ב-07.30 בבוקר וחוזרים ב-16:30, חוצים ברגל קלה את ארבעת הקילומטרים החוליים, על גבם תיקים כבדים עם ספרים בשבעה-שמונה מקצועות. 

בהודו עוד לא שמעו על חינוך אלטרנטיבי, ורוב הלימודים הם שינון וחזרה מדויקים ויבשים על דברי המורים. מי שלא מקשיב - חוטף. שכיח להרביץ לילדים בסרגל או ביד פתוחה. והכל, כמובן, לטובתם.

בערים הגדולות, ולמי שיש להם כסף, יש בתי-ספר באיכות שנחשבת גבוהה, אפילו גבוהה מאוד (כולם כבר יודעים כמה ההודים מצליחים בעולם בטכנולוגיה, ברפואה ובמדעי החברה). העיקרון בכולם דומה: לדחוס לילדים כמה שיותר 'ידע' ולהפחיד אותם עד עמקי נשמתם, שאם לא ילמדו מספיק אין להם עתיד ששווה לחיותו.

"אמא, כל-כך אכזבתי אותך"

אנחנו באמצע ארוחת ערב. נזיד עדשים פשוט וחריף וצ'פאטי פריך מהמדורה, יושבים על מחצלות בחול בקדמת הבית ומעמידים פנים שיש בריזה. קאי מגיע נרעש מאוד ונעלם בחצר הפנימית. החופש הגדול

היום הוא יצא מהבית מרוגש: בכל הודו התפרסמו ציוני המבחנים הממשלתיים של בוגרי כיתה י' (סוף חינוך חובה) ושל בוגרי כיתה י"ב (במימון ממשלתי, מעין קדם-אוניברסיטה). חודשים ארוכים עסוקים בני-הנוער בהודו במבחנים האלה. הציונים יקבעו לאילו אוניברסיטאות יוכלו להתקבל, אם בכלל, וגם לאיזה עבודות ממשלתיות ואחרות יוכלו להציג מועמדות.

קאי למד קשה, חרש ממש, לא ישן כמעט חודשיים, ולאחר ששיחזר ובדק הגיע למסקנה שהתוצאה שלו תהיה קרובה ל-90 דבר שיפתח בפניו אופציות רבות ויביא גאווה גדולה למשפחה ולכפר.  

אחרי דקה אנחנו שומעים אותו בועט בכמה דליי פח. כעבור עוד דקה, הוא מתחיל לבכות. יבבות של ילד מעורבבות בזעקות של איש. הגברים נשארים לשבת, נבוכים. הילדים והנשים (סבתא, דודות, גיסות, אמא) רצים פנימה ומוצאים את קאי, גיבור המשפחה, חסון וחזק בדרך כלל, יושב בפינה על רצפת העפר ובוכה ללא נחמה.

מתברר שממוצע המבחנים שלו היה רק 71. למרות שגם התוצאה הזאת היא הטובה ביותר בבית-ספרו, חלומותיו על הנדסת בניין ספגו מפלה קשה (מניסיוני, כמעט כל הנערים בהודו מופתעים לרעה מהציונים במבחנים, גם הנבונים שבהם). הילדים מבולבלים ומבוהלים מהצער הכבד של אחיהם ומתחילים לבכות גם הם. אמו מנסה לעסות אותו בשמן עץ הסנדל, כדי לקרר את רגשותיו.

"אמא", הוא נופל על צווארה של האישה הקטנטנה, שהתחתנה בגיל 14 ולא יודעת אפילו לקרוא את שמה, "כל-כך אכזבתי אותך". אחיו הגדול עומד בצד וממלמל: "לא יכולתי לספק לו את התנאים ללמוד כמו שצריך". הסבתא, אישה גדולה שמסרה מזמן את תפקיד המנכ"ל לכלתה הבכירה, מוציאה סוכריות משק ישן ומחלקת לכולם.

בדיוק אז מצלצל הטלפון הסלולרי שלי. אני בקושי מזהה את חברתי מניקה, תלמידת תיכון בדלהי. הקו גרוע וקולה צרוד מבכי. "מה קרה, מניקה? תוצאות לא טובות?" מניקה, כמו קאי, כמו כולם, לא עשתה השנה דבר חוץ מלהתכונן לבחינות. היא רוצה להיות מורה.

היא עונה לי: "לא, זה לא זה. זה דיפאק, השכן. את זוכרת אותו?" אני זוכרת בקושי נער שסיים השנה י"ב, אחיו הגדול של חברה של מניקה. "הוא קיבל תוצאה לא טובה במבחנים", מייבבת מניקה, "ותלה את עצמו מהמאוורר". מסביבי, כולם התחילו להירגע. קאי קצת צוחק בין הדמעות. אני מתחילה לרעוד ויוצאת לטייל קצת בשדות.

המסר: הצלחה בכל מחיר

פעם, ולאורך כל ההיסטוריה ההודית, לימודים פורמליים, כולל קריאה וכתיבה, היו נחלתם של קסטת הכוהנים בלבד. מי שבכל זאת רצה ללמוד יכול היה להפוך לסדהו (נזיר) וללמוד מהמורה (גורו) שלו. רק אחרי קום המדינה העצמאית-דמוקרטית חוקקו פה חוק חינוך חובה והקימו שיטת חינוך הדומה למודל הבריטי.

רק בשנים האחרונות התחילו לאכוף את החוק. עד היום ילדות רבות פורשות הרבה לפני כיתה י' (בכפרו של קאי אין אפילו ילדה אחת שסיימה את בית-הספר). אין מספיק בתי-ספר תיכוניים לכל מי שרוצה ללמוד בי"א ובי"ב, וכיסאות באוניברסיטאות איכותיות כמעט אינם קיימים.  

רבבות בני-נוער נלחמים על מקומות ספורים, כשהמסר של המחנכים הוא משהו כזה (ילדים מספרים לי שהם שומעים אותו בכל יום): "אתם לא שווים כלום אם לא תשיגו מקום באוניברסיטה. עזבו אתכם ממה שההורים שלכם השיגו או לא השיגו. הם אינם יודעים אפילו קרוא וכתוב. אתם העתיד. העולם משתנה. הצליחו, או שתחיו בזבל ותאכזבו את כל מי שאוהב אתכם".

הרבה ילדים לוקחים את המסר הזה עמוק מאוד ללב, ומכת ההתאבדויות ביום פרסום תוצאות המבחנים הולכת ומחמירה. בשנה שעברה התאבדו יותר מ-100 ילדים (קשה להשיג מספרים מדויקים בהודו. הרשויות לא אוספות את הנתונים האלה והארץ גדולה. העיתונות כתובה ב-17 השפות הרשמיות ועוד בעשרות שפות מקומיות).

השנה יש הערכות שהמספר הזה לכל הפחות הוכפל, אבל יש הרגשה שמדובר בהרבה יותר: בדאראמסלה שבצפון המדינה, עיר קטנה, התאבדו בשנתיים האחרונות 15 ילדים בעקבות תוצאות לא טובות במבחני הגמר.

שאלתי בני-נוער רבים אם יש בבתי-הספר שלהם יועצים שעוזרים להתמודד עם המתח, או אם המחנכים מנסים לעודד אותם, או אם יש שיחות כלשהן בבית-הספר על תופעת ההתאבדויות. התשובה בדרום, במרכז ובצפון, אצל העניים ואצל העשירים, בערים ובכפרים - היתה שלילית. 

"איזה סיכוי היה לו?"

פגשתי בשנה שעברה משפחה שאיבדה בן לאחר שקיבל את תוצאות הבחינות. הוא ירה בעצמו באקדח של אביו, קצין בדימוס בחיל האוויר. כולם היו באבל כבד. כשיצאתי לשבת קצת במרפסת, חברו הטוב של הנער התיישב לידי.

"אני לא רוצה ללכלך ביום כל-כך מר", אמר לי, "אבל אבא שלו אמר לו מאז שהיה ילד קטן שאם לא יילך ללמוד רפואה או עריכת דין - אין לו מה לחפש בבית. במדינה הזאת יש כל שנה 20 מקומות חדשים בלימודי רפואה ועשרה מקומות לעריכת-דין. מאות אלפים פונים בכל שנה. איזה סיכוי היה לו?"

גם המורה שלו בא לשם, ביום שבו ביקרתי. הרגשתי כועסת והיה לי קשה שלא לדבר בטון מאשים. "הממשלה משתדלת", אמר המורה. "אוכלוסייה מחונכת היטב היא מטרה ממעלה ראשונה של כל ממשל. אבל כסף אין, ומסורת של לימודים אין. הרבה הורים מעדיפים שהילדים יישארו בבית, שייקחו על עצמם את מטלות היום-יום וימשיכו בקו המשפחתי".

נרגשת אמרתי לו שנראה לי עדיף שנער ימשיך את הקו המשפחתי מאשר שמערכת החינוך תלמד אותו שהוא אפס אם לא ישיג מטרות שאינן ריאליות. "מי אומר דברים כאלה לילדים בבית-הספר?" שאל המורה בהבעה ובטון של ג'נטלמן בריטי. "אתה אמרת, אתה אמרת", התפרץ לפתע הנער שישב לידי. ואז, מבוהל ממילותיו החצופות, פרץ בבכי וברח.

כשאני חוזרת מהשדות, קאי וכל הילדים יושבים עם הגברים. הכוכבים מנצנצים בשמיים, הבריזה הגיעה על-אמת, ומהרג'י, הנזיר ממעלה ההר, יושב על מיטת חבלים ומשוחח עם כולם. "חובתם של כל הילדים לקדם את עצמם, אבל אני לא רוצה שתשכחו אף פעם מהו קידום. מי הוא זה שמנסה לשכנע אתכם שהדרך של הוריכם ושל סביכם אינה טובה? מי הוא זה המנסה לשים אתכם בתחרות קשה אחד מול השני, ולאיזו מטרה? לרווחתו של מי? המשיכו לשאוף למה ששאפו כל הדורות שקדמו לכם. היו עירניים, הקשיבו לקולות הטבע ולאמא ולאבא. חפשו את ההצלחה בפנים".

שושמה הקטנה, יפה וכל-כך פיקחית, מביאה צ'אי לכולם ואז אומרת לי בשקט ובביישנות: "אולי אני אהיה הילדה הראשונה בכפר שתסיים כיתה י'". אני מלטפת אותה ומרגישה איך חרדה ותקווה רודפות זו את זו בלבי הדואב.