ג'וני גיטאר

ג'ון פרושיאנטה הוא אחד מאמני הרוקנ'רול החשובים ביותר הפועלים כיום בעולם ואלבומו החדש The Will To Death מוכיח זאת שוב.

פרושיאנטה מוכר בעיקר כגיטריסט הנפלא של הרד הוט צ'ילי פפרס (מאז "מאד'רז מילק" בו החליף את הלל סלובק ז"ל), אבל בשנים האחרונות הוא גם אמן עצמאי, שהולך וכובש לעצמו מעמד משלו. מאז נגמל ב-1997 מההתמכרות להרואין שהקפיאה לשנים אחדות את חברותו בפפרז וכמעט וחיסלה את חייו, פרושיאנטה מקדיש יותר ויותר זמן לקריירת הסולו שלו, שהולכת ומתפתחת בכיוונים מפתיעים ומרהיבים.

בעוד הצ'ילי פפרס הפכו מזמן לקונגלומרט עסקי (אם כי כזה שממשיך לייצר שירים קסומים), בקריירת הסולו שלו פרושיאנטה דבק בפשטות, בצניעות וביצירתיות. בניגוד לאלבומים של הלהקה האם, שעוברים תהליכי בישול והפקה מוקפדים, פרושיאנטה מקליט את אלבומי הסולו שלו כמעט לייב, ובקצב מסחרר.

רק לפני חצי שנה הוא הוציא אלבום מוצלח בהחלט, ובחצי שנה הקרובה הוא מתכוון להוציא עוד חמישה אלבומים, חלקם תחת שמו וחלקם בשיתופי פעולה. כל זאת, תוך כדי שהוא מסתובב עם הפפרז בהופעות בכל העולם ומגבש איתם אלבום חדש. פרושיאנטה החליט להקליט אלבום בכל חודש, פשוט לכתוב שירים ולהקליט אותם. על פניו, יש פה פוטנציאל לשעמום וחזרה עצמית, אבל לפחות בינתיים, שומר פרושיאנטה על רמה גבוהה ובלתי נתפסת ממש, ששולחת פיגיון של ממש אל לב תעשיית המוזיקה הממוסדת וההתנהלות האיטית שלה.

עטיפת האלבום

האלבום הנוכחי הוקלט בכוונה בסאונד מיושן, ללא שימוש במחשבים "כאילו הקלטנו אותו ב-1971", לדברי פרושיאנטה, שיחד עם חברו ג'וש קלינגהופר מנגן בכל הכלים. העבודה עליו נמשכה שבועות אחדים בלבד, כשפרושיאנטה וקלינגהופר לא טורחים לתקן את הטעויות, ומשמרים את האווירה החיה והעוצמתית.

כל זאת כשלעצמו לא היה מחזיק מים, אלמלא פרושיאנטה היה כותב שירים כה נפלאים, ואלמלא הגיטרה שלו היתה כה סוחפת ומרגשת. יש להודות, בשל ההפקה הרזה עד לא קיימת, חלק ניכר מהשירים נשמעים כסקיצות ראשוניות, כמו הצצה לגרסה מוקדמת של אלבום, אבל כשמתרגלים לעירום הזה, מצליחים להתחבר בקלות לנפש הרגישה והמקסימה של פרושיאנטה.

וחוץ מזה, האלבום הזה כולל את אחד משירי הרוק הגדולים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות. שיר מספר 7 A Loop, שמסתיים בזעקה שוברת לב I Can't Wait For Life. פרושיאנטה מסתער על החיים, חמוש בגיטרה ובכשרון מופלא ונדיר.