אגם נחם: מים בהפתעה
הרבה אגדות וסיפורים יש על הבריכה העמוקה שהתפרצה פתאום במחצבה ליד בית שמש ומשמשת מאז את תושבי האזור כאתר שחיה לא חוקי. אולי גם הסיפור על שלוש הגרציות שתפסו את גילי סופר שוחה בעירום יהפוך לסוג של פולקלור
מה ביקשנו? שיהיה בטבע, בלי קופה רושמת בכניסה, שאפשר יהיה לטבול את כל הגוף, ושהמים לא יהיו נקיים פחות מבחוף תל אביב (שזה באמת באמת המינימום). גם זה, מתברר, הולך ונהיה מסובך. רק אחרי שהגעתי לאגם נחם התברר לי שהוא בדרך ללא להיות (בארץ בה הכנרת היא ים, אין פלא שהבריכה הזו מכונה אגם).
מושב נחם הצמוד לפארק רבין (ולבית שמש), עומד במקום בו היה הכפר ערטוף, ובעיקר במקום בו הייתה הרטוב, מושבה עם היסטוריה מעניינת, שהוקמה כאן סוף המאה ה-19 על ידי המיסיון האנגלי, ננטשה והוקמה מחדש כעשור אחר כך, שגשגה אחרי מלחמת העולם הראשונה, נעזבה יומיים לאחר קום המדינה (לא לפני שבתיה נהרסו על מנת שלא ישמשו את חיילי הליגיון הצרים עליה), ונכבשה על ידי צבא ישראל לאחר כחמישה חודשים. מהרטוב גם יצאו הל"ה לסייע לגוש עציון. הנוף שהם ראו מכאן היה אחר לגמרי מנוף המחצבות המאובק שממול.
האגדה מספרת שלפני קצת יותר מעשור, ממש באמצע החציבה, פתאום החלו פורצים מי תהום מן האדמה. זה ממש לא רחוק, אגב, ממערת אבשלום הידועה כ'מערת הנטיפים', שגם היא נתגלתה בפיצוץ מחצבתי שכזה. עוד מוסיפה האגדה כי החוצבים במקום, נטשו את הכלים הכבדים ונסו על נפשם מפאת המים, וכי עד היום יש שם במעמקי המים טרקטור או שניים. מתי בדיוק פרצו שם המים אני לא יודע, אבל מה שנוצר שם היא בריכה רחבת ידיים של מים מתוקים שגם בסופו של יולי עמוקים בה המים, עמוקים מאוד. האגדה אומרת 15 מטר עומק, ובנוסחים אחרים שלה גם 30 מטר. גובה פני המים גם הוא לא קבוע.
מדד השוחים
במדינה נורמלית, היו אומרים לחברה החוצבת שמכיוון שאי אפשר להמשיך ולחצוב במקום, מתבטל חוזה החכירה והשטח חוזר לידי המדינה, אולי אפילו מפקיעים ומפצים אותה קצת. אז היו לוקחים פרומיל או שניים מטונות הכסף של הקרן לשיקום מחצבות, ועושים מן המקום פינת חמד להנאת הבריות.
במקום זה הקיפו את הבור הגדול בגדרות תיל, בשלטי אזהרה על סכנת התקרבות לשפתו (המצוק באמת גבוה), ובשאר שלטי אזהרה על איסור על כניסה לשטח הפרטי, ועל סכנת טביעה (וכבר טבע פה מישהו למוות). תושבי האזור לא מתרשמים במיוחד, וזה שנים מגיעים למקום להתרענן.
היה עוד מוקדם יחסית, ולא העליתי בדעתי שמישהו יגיע לפה. בכל זאת, מן מקום שכזה שלא מצאתי עליו ולו מילה אחת כתובה בכל האינטרנט כולו. על התחושה על סף מים לא מוכרים, הלבט הבסיסי 'אולי זה לא נכון', קל להתגבר. אתה? עצמי שואל אותי בהגיענו, אתה ששחית בירקון? עמוקים המים.
עומקם של מים - למי שרוצה למשל לשאוב אותם - נמדד במטרים. עבור מי ששוחה, עומק המים הוא משהו אחר לגמרי. הנה כאן: המים לא זורמים, על פניהם הם חמימים ממש, עשרים או שלושים ס"מ מתחת לפני המים הם קרירים, וכמטר אחד לעומק הם כבר קרים ממש. וחושך. הם לא הכי צלולים בעולם, והירוקת מאפילה מהר מאוד על אור החמה במעמקים. מטר אחד, וזה מרגיש כמו תהומות של ממש. מי שנגוע באיזה שהוא סוג של הידרופוביה, שיתרחק.
להתבייש או להתייבש
כמו שהמים ואני מתחילים להתרגל זה לזה, מתברר שטעיתי כשלא העליתי בדעתי שיגיע לפה מישהו. במורד השביל צועדות שלוש עלמות, מגבות מוטלות על כתפיהן ברישול. אולי, אני חושב לעצמי, זו לא כזו טעות ומיד יתברר שמנהג המקום שכוח האל הוא שלא ללבוש בגדים. זה הזמן לעשות עוד בריכה. בגדי ים שלמים מעידים ששוב טעיתי. ואני, מאז אותה גברת מתורבתת שצעקה עלינו לפני הרבה הרבה שנים בכינרת "בוא'נה מה אתם עושים עם הבולדוג בחוץ", וגם הוסיפה צעקה לבן שלה "גבי, גבי, בוא תרביץ להם", נזהר בדברים האלה. עכשיו אני ערום במים ושלוש החסודות על שפת האגם. איכשהו כבר יצאתי מזה בטבעיות. הן, וגם האחרים שיגיעו עוד מעט משלימים את תמונתו של המקום.
מסוכן פה, והנושא הגיע גם לכנסת, ולעיתונות המקומית, והולכים לייבש את היופי הזה לפני שאיזה סלע ייפול למישהו על הראש. אומרים שהרמפה של הבוץ המובילה אל המים היא ממש ממש חדשה וזה די מכער את המקום, לעומת מה שהיה פה בשנה שעברה. שלא לדבר על מה היה פה לפני כמה וכמה שנים. אומרים שחבל לכם על הזמן איזה יופי זה היה, המים הגיעו עד שם למעלה (הנה הסימנים על המצוק), והמשוגעים באמת היו קופצים מן הצוק למעלה. כיום, מה שיש על הצוק למעלה (בשבתות) הם שוטרים שעוברים פה ומכריזים במגפון "נא לעזוב את המקום".
שני הצעירים מבית שמש הסמוכה שבאו לעשות סיפתח לעונה בדיוק היום, מספרים שהיו באים לפה על אופניים בתור ילדים, ולפעמים גם ברגל. הם משתהים ארוכות לפני הירידה אל המים: "כל קיץ מחדש, בפעם הראשונה שאני מגיע אני עומד ומסתכל על הירוק הזה, ולא בטוח אם להיכנס", אומר אחד מהם. אחרי עשר דקות הוא לא מבין מה הייתה ההתלבטות בכלל, ומצהיר שגם השנה יקפוץ כל יום אחרי העבודה, ושהמים הרבה יותר טובים מאשר בשנה שעברה.
גרציות, ברווזים וקרפיונים
שלוש הגרציות מוצאות פינה רדודה ולנהוג בה מנהג סוסי יאור, ולשרוץ במים שעות ארוכות, ונדמה כי דווקא סכנת צריבת השמש היא הסיבה ללבושן הצנוע. ממול, רחוק מהן, זו הפינה של הג'יפה הבלתי נמנעת: קצף על פני המים, בקבוקי פלסטיק, וגם משהו שהיה פעם כדור מתנפח בשביל הצבע. בצדה המזרחי של הבריכה, נטועים אשלים ממש בתוך הבטון. גם זה חדש. תפקידה של שפוכת המלט הוא לחסום את כניסת מי התהום לבריכה. מפעל המלט החוצב כאן גם שואב את המים.
בקצה המרוחק שטים ברווזים הנראים ממקום מושבי כמו סופיות. הגוזלים כבר די גדולים, אבל עדיין רודפים אחרי אמא. מעניין איך צץ כאן סבך הגדה המשמש להם לקינון. בעיקר יש פה מיני מעופפים, שפיריות, וגם גם איזה מוצץ דם מרגיז במיוחד שנראה כמו זבוב צהבהב ומפוספס. נחשים לא פגשתי אבל שווה לזכור שהשנה נתברכו הרי ירושלים בכמות נכבדת שלהם.
איש אחד מספר במבטא סלאבי כבד שהוא שמע הרבה פעמים על הדגים הגדולים השחורים עם השפם ("נו, אלה שהיהודים לא אוכלים"), ולא האמין. לפני כמה ימים הוא מוכן להישבע שהוא ראה פה כאלה, ופורש את ידיו לכל רוחבן כמעט. גם קרפיונים הוא אומר שיש פה.
עוד טבילה אחת, ושתי בריכות, וכבר הזמן לזוז. זה לא המקום לבוא אליו ליום שלם וגם לא להגיע אליו במיוחד מרחוק (ובכלל, המלצתנו הרשמית: לכו לבריכה העירונית). רק שאלה אחת נותרת ללא מענה: לאן הולכים הברווזים אחרי שהאגם חרב?
לפנייה לכתב/ת 
