תותים בעין ירקת

כמה ים תיכוני וכמה מן הארץ הזו יכולה פינה אחת קטנה להיות, כזו שתעטוף את הבאים אצלה בשקט גדול ותבודד את אורחיה בכל מה שהמארח המסורתי מצווה עליו. היכן עוד אפשר למצוא את הדבר הנכסף הזה, שיותר משהוא קיים הוא מושא להתרפקות דביקה ונוסטלגית של מי שהמשפט המביש "בזמני זה היה..." שגור על פיו בכל הזדמנות.

אפשר כמובן להסתפק באווירה המופלאה של פקיעין, שאצלה כבר היינו לא מזמן, ואפשר להתרווח בלאות מהנה של צהרי קיץ בצל אחד מבתי הקפה והמרפסות של ה"עושות בפיתה ובלבנה", שמעשירות את בעליהן ןמשמחות את הטועמים. אפשר, ללא ספק, ליהנות מישיבת בטלה נהדרת ליד בריכת המעיין בכיכר הכפר הנאה, המרוצפת אבן, ואפשר - בין לבין - לחסות בצל החרוב הענק המצל על מערתו הבלתי אפשרית של התנא רבי שמעון בר יוחאי.

אבל כל אלה מחווירים כסתיו לעומת הדבר האמיתי, והוא המעיין שעל המדרון. דרך צרה, מסוג השבילים הכבושים במעבה החורשים סבוכי הקוצים, מתפתלת אליו בעקשנות, כזו של החמורים הקטנים שמדי פעם עוד מטפסים בה. עורם האפור והקטיפתי רוטט בגלל עקצוצי הזבובים וזנבם מיטלטל אנה ואנה, תוך כדי כך אוסף כל קוץ וכל חרול אפשרי שאינו רתוק למקורו.

השביל הזה נעלם ובא חליפות תחת אמירי האלונים, שעגילי פריחתם היבשים נשרו לא מזמן והם מצהיבים את הצל תחתיהם. בכל פעם שאופק קרקע חיוורין ועשיר בחרסיות נחשף בין הטרשים האפורים, מצטופפים עליו עצי קטלב, שגזעם אדום ומפותל, ממש כמו שרירים משתרגים ומאדימים במאמץ נורא בגלל דבר מה שאיננו מבינים.

מדרגת סלע אחת אחרי מדרגת סלע אחרת זוחל השביל בעקלתון איטי, הולך ומתרומם ובא אצל חלונות קרועים בצמרות החורש, לראות בעדם את הרי הגליל ואת בקעתה הקטנה של פקיעין, ואפילו את רמזו של הים הרחוק במערב, שמעלה אד כחלחל על האופק. משתם קיר הסלע התלול בא זמנו של הנחל - יובל של כלום של נחל פקיעין העולה ובא אל אחוריה של בית ג'אן הדרוזית - להתרחב ולתת מעט מנוחה למטפסים בו.

וכאן כבר אפר אמיתי של דשא, כזה שדורכים עליו והוא רוחש תחת הרגליים באוושת מצמוץ של מים המרווים את שורשיו. ניכר על קיר הסלע הגדול שמתרומם מעל האפר ומעטר את שוליו בצל, שהוא עתיר בחוואר - החומר הרך שעם הופעתו כאופק בסלעי הגיר של הארץ הזו יהפוך מיד לאקוויפר, בין אם גדול הוא ועשיר ובין אם זעום, ובהיחשפו למגע עם האוויר יגיר את מימיו האצורים בו ולמקום ייקרא "מעיין".

הירוק המכזב

תגבורת לקרירות באה מן המים הניגרים למרגלות הקיר, מים שנקווים בשקתות של כלום ובשקעים בסלע ומיד גולשים מעל שוליו ונעלמים בדשא בתנועה מתפתלת ואיטית, כמו טור של נמלים העושה דרכו אל מעבה קינו.

בעברית עילגת קראו למקום עין ירקת, ואיני יודע מהיכן גזרו את השם המוזר הזה - האם מן הצבע העברי 'ירוק' או מהפעולה הגסה משהו 'יריקה'. בלשון בעליו, אנשי הכפרים הדרוזים בסביבה, הוא נקרא עין אלירקא, שמשמעותו, 'המכזב', מעידה כי כמו הרבה מעיינות בארץ הים תיכונית שלנו גם זה יודע לעצור מימיו ולהעציב את הבאים אצלו בתקווה להרוות צמאונם במשא העלייה בשביל.

בקצה מדרגת האפר מתנאה עץ תות סב ימים בצמרתו הרחבה ובגזעו הגדול והמלא בחורי נקרים. איני יודע מי נטע אותו במקום ומתי, אך נראה עליו שגילו מתאים להיות מן הימים שהבדואי נסיך הגליל ט'הר אלעומר קרא, במאה הי"ח, ליהודי הלבנון לבוא להתגורר בכפרי ממשלתו אשר בגליל, כדי להרבות ממון ולחזק את כלכלתו. אז באו מן הלבנון משפחות רבות ותגברו את המעטות אשר שרדו פה ושם בכפרי הגליל מימים קדומים יותר. הן גם הביאו איתן אל כפרי הגליל עצי תות, אם כדי להשתלב בתעשיית המשי המקומית ואם מטעמים אחרים, שלא מצאנום בכתובים.

כך או כך, הותירו אחריהם המהגרים מהלבנון עצי תות במקומות שונים, גם כאלה שאין בהם כל זכר לנוכחות נוטעיהם היהודיים, ובעיקר הותירו אחריהם את האגדה שאנו כה אוהבים לטפח - במיוחד בשל משנתו ההיסטורית-לאומית של יצחק בן צבי המנוח, "אבי עשרת השבטים", שקרא להם "נידחי ישראל" - שיהודי הגליל הוותיקים ("המסתערבים") מעולם לא גלו מן הארץ וכל החורבנות שפגעו בנו לא המישום מן האדמה. הללויה!

גם אם אין שום קשר בין התות לבין יהודי פקיעין, הוא יפה במקומו שם, בקצה האפר המשקיף על פקיעין, יונק ממי המעיין המכזב ומשכן נקרים בחלליו. 

מכאן הדרך לבית ג'אן היא ממש קפיצה קלה ונעימה, שכל משב רוח קל מוסיף לנחת ההולכים בשביל החמורים היפה של עין ירקא.

איפה זה