לא רואים ממטר

אקולוגיה היא לא עניין לצחוק. גם שימור הוא נושא רציני ביותר, שלא לדבר על הכחדתם של בעלי חיים. גם האנשים שבדרך כלל עוסקים בנושאים אלו הם מטיפוסי הנביאים פרועי השער, שרוטי הברכיים, מגודלי הזקן שאש הקנאות בוערת בעיניהם. הם יכבלו את עצמם לעצים, יחבקו דולפינים, יטפסו על הרים כדי לוודא שלגוזליו האחרונים של גזע ציפורים ייחודי כלשהו יש די מוך בקן, ובאופן כללי ישקיעו את חייהם בניסיון לתקן את מה שחיינו שלנו ושל אבותינו ואבות אבותינו קלקלו בהצלחה כה מרובה.

מה שהם לא עושים, בדרך כלל, זה לכתוב ספרים מצחיקים. אולי בגלל שהם באמת לוקחים את כל העסק מאוד ברצינות, או אולי בגלל ששנים שהושקעו בניסיון לעזור לחיות קצת המאיסו עליהם את בני האדם. יש, כמובן, כמה יוצאים מן הכלל. ג'ראלד דארל הוא אחד מהם, שהצליח גם לכתוב ספרים מצחיקים להפליא וגם להקים מרכז שימור חשוב במקלט המס למיליונרים המכונה האי ג'רסי. אל דארל הצטרף בשנת 1985 דאגלס אדאמס, האיש שקנה את תהילת עולמו בכך שהזכיר לנו בדיוק למה עלינו לקחת עמנו מגבת לפני שאנחנו יוצאים לתור את הגלאקסיה בשלושים דולרים אלטאריאנים ליום.

בשל מה שהוא מכנה "תאונה עיתונאית", נשלח אדאמס יחד עם הזאולוג מארק קרווארדיין למדגסקר, לפגוש מין כמעט נכחד של למור המכונה איי-איי. המפגש הזה, בין שני הצאצאים למשפחת הקופים, שאחד מהם חמוש בעיניים עצומות, אוזני עטלף ושיני בונה והשני מצויד בעט, הוליד ספר שהוא בו בזמן משעשע עד מאוד וחשוב להחריד.

ולמה לא, נשאלת השאלה. האם התרשלנו בתפקידנו כקופים מפותחים, ולא השמדנו, הכחדנו, צדנו, אכלנו, ריפדנו והתעטפנו במספיק מחיי הבר באזורנו? אז זהו, שלא. לא ממש. מתברר שתושביה של ארצנו הקטנטונת מתמחים, כמו בני האדם בכל מקום, בשילוב ייחודי של טיפשות קצרת ראיה ושל זלזול תהומי בכל מה שאינו הולך על שתיים ומדבר (וגם בכמה כאלו שכן). אולי הדוגמה הטובה ביותר לשילוב זה היא פרשת יבוש החולה, שלפחות מנקודת ראותו של העגולשון שחור הגחון, היא דוגמה רעה ביותר.

הכומר החוקר הנרי בייקר טריסטראם, איש שכבר ראה דבר או שניים בחייו, דיווח ב-1864 ש"הביצה כולה מצוינת כבלתי חדירה ואכן כזאת היא באמת. בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כה נרחבת ושכה קשה לחדור לתוכה. תחילה אתה נכנס למי רקק רגילים עד שהם מגיעים לברכיך, ולאחר שעברת מיל אחד, אתה מגיע לחגורת ביצה עמוקה יותר, שבה משגשג הנופר הצהוב. אחר זו חגורת קנים גבוהים, המים הפנויים מהם מכוסים נימפאות לבנות, ומאחוריהן שוב יער בלתי חדיר של פפירוס... הפולש שרגלו תמעד משורשי הפפירוס, ישקע עד מעל ראשו בבוץ כבול מחניק. בזבזנו זמן רב בניסיוננו לחדור לשטח הזה ולבסוף ויתרנו..."

אבל לא אנשים כחלוצינו האמיצים יוותרו. הם מתו כמו זבובים מעקיצתו של יתוש האנופלס, ובאחד הכפרים אשר ישב על גדות הביצה, לא הגיע ולו ילד אחד לגיל שנתיים במשך עשור שלם. אחר כך הגיע הדי.די.טי הזכור לטוב, והמלריה, מתנתו של האנופלס לאנושות, מוגרה. בשלב זה, כמובן, לאור העובדה שהביצה כבר לא היוותה איום על סביבתה, הוחלט לייבש ולהשמיד אותה. בין שאר הצרות האקולוגיות שנחתו על ראשינו כתוצאה מפעולת הנקם הסביבתית הזו, כמו זיהום מי הכינרת, צניחת פני הקרקע ושריפות הכבול, איבדנו גם את העגולשון שחור הגחון, מין חביב של דו חיים ששמו הפיוטי נובע ממראהו הפרוזאי: יש לו לשון עגולה ובטן שחורה. פשוט מאוד. אותה צפרדע חביבה היתה בעל חיים אנדמי לאזור החולה, כלומר היא התקיימה אך ורק שם, וכך הרמנו את תרומתנו לאובדנו המוחלט של עוד מין ייחודי. יחד איתה הלכו בדרך כל בשר גם נון הגליל, דג משונה שהיה חסר קשקשים לחלוטין, הטברנון החולתי ועוד.

אבל לא תמיד צריך להאשים את המפעל הציוני בכל דבר. גם לאנשים יחידים יש כוח, והם מצליחים לפעמים להשיג לבד את מה שאומות שלמות נכשלות בו. כלב הים הנזירי, מין שובה לב במיוחד של כלבי ים מבורדסים שיכול היה להשתלב נהדר ב"שם הורד", נכחד בשלושים השנים האחרונות מסנגל, פורטוגל, ספרד, צרפת, איטליה, מלטה, לבנון, סוריה, מצרים, וכמובן, ישראל. בשנת 1934 הגיעו לחופי ארצנו שני הפליטים המותשים האחרונים באזור, אם ובנה, שניצודו מייד ובגבורה.

הדוב החום הסורי, מין הנמצא בסכנת הכחדה, השתלב ללא ספק במרחב הים תיכוני, במיוחד לאור העובדה שמזונו האהוב היה חומוס וגם מהענבים לא משך ידו. חקלאים עצבניים וציידים אמיצים הרימו את תרומתם והדוב האחרון נעלם מנופי ארצנו ב-1917 לאחר שנורה במג'דל שמס. כיום שוכנים הדובים שנותרו ממין זה בעיקר בטורקיה ובקווקז, שם הם מרקדים בחדווה בקרקסים.

לא על כל המינים שנכחדו באזור זה אנחנו יכולים לקחת קרדיט, כמובן. שור הבר, אותו יצור חצי-מיתולוגי שמבשרו אמורים ליהנות הצדיקים בגן העדן, נעלם מאזורינו כבר לפני אלפיים שנה. את מכת המוות לתפריט של העולם הבא הנחיתו דווקא הפולנים, בשנת 1627, כשזללו את הפרט האחרון.

"ובכן," אמרה החיה, "אני מכירה ירקות רבים שהם בעלי עמדה ברורה מאוד בעניין זה. מסיבה זו הוחלט בסופו של דבר לפתור את הבעיה הסבוכה הזו באמצעות פיתוח חיה שרצונה להאכל, המסוגלת לומר זאת בברור ובאופן חד משמעי, והנה אני לפניך." (מתוך "המסעדה בקצה היקום")

כדאי לעצור לרגע ולהבהיר שכדי שמין כלשהו יוכרז כנמצא בסכנת הכחדה, הוא חייב לאזול מן העולם כליל. הקטופה הלילית, למשל, דורס לילי חביב שמזונו האהוב היה כנראה אותם דגים נטולי קשקשים מביצת החולה (זה נתקע פחות בגרון), החליט עם היעלמותם לנטוש את חופי ארצנו ולא לשוב עוד. עובדה זו לבדה אינה מטילה אותו אל סיפה של ההכחדה, מאחר והוא חי בביצות אחרות בעולם ומחליט, כנראה, כמו תיירים רבים אחרים, להדיר מכאן את רגליו.

בעלי חיים שכאלו, שנעלמו מאזור מסוים, נחשבים לכאלו הנמצאים בסכנת התמעטות. אבל, לאור אקלימה ומיקומה הייחודי של מדינת ישראל, הצלחנו לייצר בעלי חיים אנדמיים, ששייכים אך ורק לאזור זה ואף לאסוף אלינו, אל ליבנו היהודי והחם, מינים אחרים, שנמצאים בסכנת הכחדה גלובלית. בניהם נמצאים נמרי המדבר ונמרי הגליל, שנונית באר שבע, החומט הנקוד ועוד רבים.

מתוך שמונה מינים של צבי ים, למשל, שניים מהם חיים לחופי ישראל, ושניהם, כמובן, בסכנת הכחדה. זהר נבון ויניב לוי מספרים על רותם, צבת ים חומה במשקל 41 ק"ג שנלכדה בקרס שהניח דייג באזור חוף שבי ציון. הקרס נתקע בחוזקה בגרונה והיא הובהלה למרכז ההצלה לצבי ים. שם עברה הצבה ניתוח בהרדמה מלאה להוצאת הקרס, והוכיחה כושר עמידה מרשים: כמות חומרי ההרדמה אשר נזקקה לו יכולה היתה להרדים שני סוסים ובכל זאת הצליחה בהרדמה מלאה לנשוך בחוזקה את ידי המטפל. כל זה לא עזר, למרבה הצער, והצבה האמיצה אינה עוד עמנו.

היא הצטרפה למינים ופרטים רבים ברחבי העולם וגם כאן אצלנו שנפלו קורבן לקופים בעלי האגודלים שירדו מהעצים והחלו לסלול כבישים, ללבוש פרוות, לאכול חיות, לפרות ולרבות. צמצום שטח המחיה, הציד, הדייג, והזלזול הכללי שלנו ביצורים הרבים המאכלסים לצדינו את הפלנטה הולך ומחסל, אט אט, את המגוון העצום של החיים המפעפעים. אותם חיים שאנו, אם אתם מאמינים לספר בראשית, הופקדנו על משמרתם. בין בעלי החיים הנכחדים ניתן לספור למרבה הצער גם את דגלאס אדאמס עצמו שהלך לעולמו ב-2001, מין יחידני של סופר מצחיק ואיש רחום, שיצא לפגוש את העגולשון שחור הגחון והדודו, אי שם בארץ החיות הנכחדות.