פרטיות: האם החזון של אורוול הולך ומתממש?
פרסומות מותאמות אישית כבר מזמן אינן רעיון עם פוטנציאל כלכלי. מאגרי מידע על אזרחי מדינת ישראל עוברים מיד אל יד, חלקם בחסות המדינה. אם לאחרונה עברתם דירה וקיבלתם מכתב מסניף בנק (שאינכם נמנים על לקוחותיו) קרוב לכתובתכם החדשה, המזמין אתכם לפגישה אישית על כוס קפה, דעו שאתם לא לבד
גיבור ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, עובד ב"משרד האמת". תפקידו הוא להתאים רטרואקטיבית כתבות לפי צורכי השעה של האח הגדול. לדוגמה, אם המדינה הכריזה מלחמה על מדינה שכנה, אזי יש לשכתב את כל הכתבות בארכיון, כך שכל פעם ששם המדינה השכנה מופיע, היא תאוזכר באופן שלילי.
כשאורוול פרסם את ספרו (בשנת 1949), המחשב היה רק ניסוי מעניין בצי האמריקאי. בעידן הטכנולוגי בו העולם מתנהל כיום, האם אנחנו באמת רחוקים מהנבואה, המדכאת לכשעצמה, כפי שהיא מוצגת בספר 1984?
במאמר המערכת של מגזין Reason, שהופיע בגיליון חודש יוני האחרון, כתב ניק גלספיין:
"קורא יקר,
זה לא גיליון רגיל של Reason - או גיליון רגיל של מגזין אחר. תמונת השער הוא תצלום אווירי של שכונת מגוריי באוקספורד, אוהיו. אם אתה מנוי על העיתון, קיבלת עותק ייחודי של המגזין כשתמונת השער היא תצלום אווירי של שכונת מגוריך. בנוסף, המודעה בשער האחורי היא מודעה ייחודית המותאמת לך ולשכונת מגוריו.
על ידי שיתוף פעולה עם חברת דיוור ישיר "אנטרמדיה" (Entremedia), חברת פתרונות דפוס "קסיקון" (Xeikon) וחברה לצילומי אוויר (AirPhotoUSA) ובאמצעות קידמת הטכנולוגיה הצלחנו לתפור עותק ייחודי של גיליון החודש לכל אחד ממנויי המגזין. למעשה, ייצרנו כ-40,000 גיליונות ייחודיים, וכ-15,000 עותקים להפצה בדוכני העיתונים, שבעמוד השער שלהם מופיעה תמונת עיר מגורי.
הגיליון הזה רומז על עתיד פרסומים מותאמים אישית, עיתונות שתורכב במיוחד על פי טעם הקורא הבודד - אתה. מאמרים, ידיעות חדשותיות, פרשנויות - ואפילו מודעות וקטלוגים - הכול מכוון כך שאתה תקבל רק את המידע וההצעות שברור שמעניינות אותך..."
על הזכות לפרטיות
מעטים יודעים, כי הזכות לפרטיות הינה זכות צעירה יחסית במשפט האנגלו-אמריקאי, ורק במאה השנים האחרונות הפכה הגנת הפרטיות לאחת הסוגיות הנכבדות בחירות האדם. במקורות היהדות, כאור לגויים בכל נושא זכויות אדם, הוכרה צנעת חייו של האדם כראויה להגנה כבר בתקופה קדומה.
ההלכה אוסרת פגיעה בפרטיות, עיקרון שאף הורחב בתקופת ימי הביניים. לדוגמה, קובע רבי יעקב חאגיז (אחד מחשובי חכמי ההלכה בארץ במאה ה-17): "שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חברו" (שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רע"ו). ואף נקבע בחרם דרבנו גרשום, מאור הגולה, איסור קריאת מכתבים אשר אינם ממוענים למחזיק - מכאן, אגב, הנוהג לכתוב בראש מכתב בס"ד כאזהרה לקורא ללא רשות המסתכן בחרם בסיעתה דשמיא.
במדינת ישראל החלו לחוקק חוקים להגנת פרטיות כבר בשנת 1979 (חוק האזנת סתר), והשיא היה בשנת 1992, עם חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הקובע כי אחת מזכויות היסוד של אדם בישראל היא הזכות לפרטיות (סעיף 7). נהוג לראות את הזכות לפרטיות כזכות של פרט להגנה מפני: חיטוט והצצה לתוך מרחב חייו הפרטי של האדם; פרסום של מידע פרטי-אישי; פרסום שם רע על אדם; עשיית רווח כלכלי על יד פגיעה בפרט באחת משלוש הדרכים שלעיל.
חופש המידע
אל מול הזכות לפרטיות קיים עקרון בסיס בדמוקרטיה ובכלכלת שוק - חופש המידע. בתורת הכלכלה המודרנית מוגדרת הקצאת משאבים יעילה, כאשר ההקצאה מתבצעת בשוק משוכלל. מתי שוק יחשב כמשוכלל? אם השוק עונה לשני התנאים המצטברים הבאים:
א. לכל פרט יש את כל המידע הרלוונטי. המידע לגבי עסקה מסוימת נמצא בו זמנית ברשות כל הפרטים בשוק הטוען לשכלול. ב. החלטות הפרט הן אוטונומיות ורציונליות, וזאת על סמך כל המידע הנמצא ברשותו.
יש הגיון גם להחיל את הרעיון על דמוקרטיה, כאשר הפרט מבצע פעולה של בחירה, הפגנה, תמיכה וכדומה. על בסיס שתי הנחות היסוד האלה, ההחלטה יעילה יותר ותורמת לאיכות החיים. אך ברגע בו אנו מסתירים ממשתתף מידע מסוים - הרלוונטי לנושא - מיד פגמנו בשכלולו של השוק וגם פגענו ביעילות הקצאת המשאבים, שכידוע, תמיד נמצאים במחסור.
יעילות החלטתו של הפרט נפגמת אם המידע עליו הוא סומך את החלטתו אינו שלם. הגנת הפרטיות קובעת, למעשה, כי חלק מהמידע לא יעבור לכל הפרטים. קביעה זו פוגמת בשכלולו של השוק ויוצרת מצבים בהם מתקבלות החלטות לא יעילות, כגון שיבוץ אדם שהורשע באונס קטינים כמחסנאי של קבוצת נוער בכדורגל.
פרטיות נגד חופש מידע
האגודה לזכויות האזרח עתרה נגד משרד הפנים, המעביר דרך קבע את בסיס המידע של התושבים במדינת ישראל לרשות השידור, משרדי הממשלה השונים ואף לבנקים המסחריים. שופטי בית המשפט העליון היו תמימי דעים, כי אין להעביר את המידע לרשות השידור ומשרדי הממשלה השונים, שהשתמשו בעותק המידע שברשותם כדי להעמיק את הגביה, אם על ידי משלוח הודעות "מצליח" לתשלום אגרת רשות השידור לזוגות שזה עתה נישאו, או אימות מידע לגבי נישומים מול יציאותיהם לחו"ל.
יחד עם זאת, שופטי בית המשפט היו חלוקים בדעותיהם לעניין הבנקים. השופט אוקניס, בדעת מיעוט, סבר שאמנם יש מידה זעירה של פגיעה בפרטיות בכך שמשרד הפנים מעביר עותק של כל מרשם התושבים לידי הבנקים - אך הציבור יוצא נשכר בכך שהוא מקבל שירות טוב ומהיר יותר מהמערכת הבנקאית ולכן, לדעתו, הפגיעה בפרטיות כדאית.
דעת הרוב היתה, שגם הבנקים, שאכן צריכים לאמת במשרד הפנים את פרטי תעודת הזהות של מי שפותח חשבון חדש (ופרק ב' לחוק הגנת הפרטיות מסדיר זאת), אך יש לעשות זאת בדרך של שאילתה פרטנית, כלומר הבנק צריך לפנות עם הנתונים של מי שרוצה להיות לקוח אל משרד הפנים - ולקבל אישור ולא כפי שזה פעל עד עתה לקבל עותק של כל מרשם התושבים - גם של תושבים ואזרחים שאינם לקוחותיו.
אחת מהדרכים בהן ניצלו הבנקים את העותק שבידם, היא שליחת מכתב הזמנה לכוס קפה ופגישה, מותאם אישית, לכל מי ששינה כתובתו במשרד הפנים ואינו לקוח של הבנק, מהסניף הקרוב למקום מגוריו החדש. מצד אחד יש כאן פגיעה בפרטיות, אך מצד שני זה הגביר את התחרות (באופן אישי קיבלתי מכתבים משלושה בנקים שונים), כך שלמעשה יכולתי לבצע מעין מכרז ולפתוח חשבון בבנק שנותן לי את התנאים הטובים יותר.
מי בכלל זקוק לפרטיות?
כשהייתי ילד, נהגה משפחתי ללכת אחת לכמה שבועות "לאכול בחוץ". כילד אהבתי את מסעדת "ניצחון", שהגישה אוכל רומני והיתה מועדפת על כולנו. למרות שולחנות הפורמייקה היה משהו נעים ומקבל פנים במסעדה; השירות היה ייחודי - המלצרית זכרה אותנו והגישה לנו תמיד כשהתיישבנו את המשקאות שידעה שנזמין, שאלה בקריצה - "כרגיל?" - וכשענינו בחיוב מיד זרקה הוראות לשעיה, שהיה אמון על צליית הבשר. החמוצים הגיעו בלי זיתים, כי ככה העדפנו, ואחי זכה לפיתה לא מחוממת, כי ככה הוא אהב!
על פי פרק ב' לחוק הגנת הפרטיות מדובר במידע פרטי, שאילו היה ממוחשב, היה צריך להירשם אצל רשם מאגרי המידע. ושימוש במידע, כפי שנעשה, היה לפי ההוראות הקיימות היום בחוק, פגיעה בפרטיות הסועדים. אך אנחנו רצינו שיפגעו בפרטיות שלנו - כי ככה קיבלנו שירות טוב יותר (כך גם כותב בהמשך דבריו עורך Reason).
אני רוצה לקבל בדואר (רגיל ואלקטרוני) רק את הפרסומות שרלוונטיות לי. המסעדה, למשל, יכלה לנצל את הידע באופן ציני ופוגעני על ידי פרסום תפריט מיוחד עבור כל לקוח בו הדברים שהוא אוהב עולים יותר. נגד תופעות כאלה, שקיימות, צריך להלחם ולא נגד כל צבירת מידע ושימוש בו.
איך מתגברים על הסתירה בין עקרון חופש המידע לבין עקרון הגנת הפרטיות? אפשר לומר שככל שהטכנולוגיה מתפתחת, אנו מתקרבים להיות חברה נטולת פרטיות. כדי שלא נהיה אותה החברה המשמימה והמדכאת של 1984, המלחמה, לדעתי, לא צריכה להיות נגד פגיעה בפרטיות כפי שהיא כיום - אלא כנגד שימוש פוגעני וציני של מי שבידיו המידע.
אם ההפרש בין המידע הקיים בידי הרשויות או גופים ציבוריים לבין המידע הגלוי לציבור יקטן, אז נוכל להתרחק מנבואות 1984 ולא רק בזמן. ככל שהמידע זמין יותר וחשוף יותר לכלל הציבור, כך קשה יותר (אם כי לא בלתי אפשרי) להשתמש בו באופן מניפולטיבי וציני.
הכותב הוא בעל תואר שני במנהל עסקים המתמחה בדיני מחשבים, אינטרנט, זכויות יוצרים וקניין רוחני.
לפנייה לכתב/ת 
