נחל תנינים: בדרך אל הים

בוא שב ותאכל

על כוס קפה למדתי שיש חוף רחצה מוכרז בג'סר, עם מציל וחנייה, ואפילו ללא תשלום. בניגוד גמור לכל אינסטינקנט בסיסי, השארתי את האוטו ליד המתנ"ס של הכפר ובחרתי ללכת ברגל. ירדתי לכיוון הנחל על מנת ללכת איתו אל הים. העשן המיתמר על הגדה העיד שבני הכפר עושים על האש. כמובן ששלושת הצעירים שהעלו את תרנגולי ההודו בעשן השמיימה הציעו לי להצטרף. "בוא ושב ותאכל ותשתה, אולי קצת עראק?" 

עם כל האהבה שבעולם, אי אפשר לתאר את זה יפה: אנחנו יושבים בין שיחי הסמר בתוך מזבלה של ממש. שקיות ניילון, קרטונים, כלים חד פעמיים, כיסאות שבורים וים של קנקלים. לא העליתי בדעתי שזו שמורת הטבע המדוברת, זו שחגגו את פתיחתה אשתקד בצורה מתוקשרת. ('פתיחתה', עבור מי שלא עוקב, פירושו סגירתה לתשלום). שאלתי את עצמי בבעתה: זה לא יכול להיות, ככה אמורה להיראות שמורה בתשלום?

מים טובים זה מים מההרים

"המים טובים", הם אומרים לי, "זה מים מההרים". שאלתי אם יש מקום טוב לשחות. "במעלה הנחל יש בריכה", השיבו והוסיפו: "זה בחינם, רק מי שבא מהחנייה משלם, ובטח שאפשר לשחות, רק שלא מזמן נהרג פה ילד, אז שמו שלט שאסור". הילד שנהרג לא היה בן הכפר. הם מספרים שהוא קפץ ראש לתוך סלע ומת במקום. לאורך הנחל רוחשת צמחיית נחלים. גם עופות מים לא חסרים פה, אנפות ומגלנים, שלדגים ופרפורים. את הפרפור העקוד אפשר מדי פעם לראות גם צולל עם ראשו הענק אל תוך הים בתל אביב, אבל פה הוא נראה יותר שייך.

ככל שעולים במעלה הזרם, מתחוור שזו אכן השמורה: שביל לאורך הנחל, ספסלים לשבת, שאר עבודות עץ 'להסדרת הטבע', ופחי אשפה בצבע הרשמי של רשות הטבע והגנים. למרות שמצב הזבל נראה חסר תקנה, אני אוסף בקבוק שתייה וניגש לפח הקרוב שנראה מלא עד גדותיו. פה ושם מצטננים אנשים במים, או דגים בחכות או רשתות קטנות. למרות שבודדים מאלפי בני האדם שחיים בכפר מוציאים פרנסתם מדייג, ג'סר-א-זרקא נקרא עדיין כפר דייגים.

בג'סר התנהג כג'סראי

הבריכה באמת לא רחוקה וגם נקי בסביבתה. כמו תמיד, נראה לי נכון לנהוג כמנהג בני המקום: אם הילדים נכנסים למים אז גם אני, בעניין זה אני לא רואה הבדל בין נחל התנינים לנהר קוואי (אם כי את זה האחרון, לוקח כמה דקות טובות לחצות בשחייה). אכן יש שלט שהרחצה אסורה. לא יודע איך זה עובד, ואפילו הייתי מברר איש לא היה אומר לי שמעלימים עין מהנכנסים למים ואין מציל.

המשפחה האחת שנמצאת כאן לא נשמעת להוראות השלט: ההורים ישובים בנחת על שפת הבריכה, ושלוש הבנות משכשכות במים להנאתן, בלי לצווח לצעוק או להשתולל, והכל בנחת ובנועם. הקטנצ'יק דווקא מעדיף להישאר על הסלע, ליד אבא. המים, קרירים ומלוחים משהו, זורמים מן הסכר בשצף קצף. זרימה הגונה המאפשרת לאוהבים לשחות נגד הזרם לעשות אחלה כושר. באמת פינת חמד.

רגע אחד מופלא

מבנה האבן והדקלים, הקנה והשנית הפורחת, הדגים במים הצלולים, יוצרים יחד איזו אווירה מופלאה המשכיחה לרגע את כל הגועל שמסביב. יש גם טורפים בשמורה. הנה חתול בית נמלט כשבפיו מפרפר דג. כשאני מגיע חזרה לנקודה בה יושבים החברה עם העראק שזה בעצם וודקה, נגמרת ההתלבטות לגבי יכולת הדיג של חתולי השכונה. איבראהים הגיע עם דגים, והם שוב מתעקשים שאשב לאכול.

במקום לבלות את המשך הצהריים על גדת הנחל עם החבורה, המשכתי לים. הדרך עוברת במזבלה של ג'סר, ולא רחוק מן השפך מצטרף אל המים גם פלג הביוב של הכפר (אם כי חייבים לציין שבשנתיים האחרונות חובר חלקו העיקרי למערכת ביוב, והמצב אינו חמור כשהיה). הבוץ בסמוך לשפך, בתחתיתו של תל תנינים, קרוקודילופוליס, יכול לעשות לשפך הירקון בית ספר לצחנה, אבל כמה מאות מטרים דרומה, הים הוא אותו ים והחוף הוא אותו חוף, מלא מדוזות.

כשהמים בגובה הברכיים

הבריכות שיוצרים הסלעים, עליהם עומדים דייגי החכות, מוגנות מן המדוזות. ג'יפת האצות במים גורמת לי לפנות לאחור כבר כשהמים בגובה הברכיים. סירות הדייגים במפרץ כה ציוריות, אבל החוף עצמו מלוכלך כמו בשאר חופי הארץ. שתיים שלוש צריבות קלות משכנעות אותי לוותר. עוד דרומה זה כבר קיסריה. מזל שרשות הטבע והגנים הרחיקה את סוללת ההפרדה.

כמו להזכירנו שאין חוק, על קו המים נוסעים רכבי השטח באין מפריע, ובכלל זה ג'יפ אחד, עם עין כחולה על הדאש בורד, שחונה בצמוד לזוג שעושה פיקניק על קו המים (אם המפכ"ל החדש רוצה, רשמתי את המספר). היופי האמיתי הוא שגם אמת המים הנמוכה הופכת למשוכת שעשוע לחובבי הספורט המוטורי. כנראה שהיה עדיף להישאר על גדת הנחל.