מחושך לאור גדול

תסגרו את העיניים. מה אתם רואים? חושך, אבל לא ממש, פה ושם הצללים חודרים את העפעפיים, מאפשרים לכם להרגיש התקרבות של עצמים מאיימים.

עכשיו דמיינו חושך גמור, מוחלט, שחור משחור, כזה שסוגר עליכם מכל עבר. דמיינו שזה לתמיד. הקולות מתחזקים והופכים לרעש, הקולות הם שמנחים אתכם, הם העיניים שאין לכם לראות, הם הדבר הכי קרוב לסימני דרך. נשמע מפחיד ומאיים? במידה מסוימת, אבל גם מרגש ומשחרר בהרבה מובנים.

פרוייקט "דיאלוג בחשכה" הבינלאומי, שיתארח בחצי השנה הקרובה במתחם מוזיאון הילדים בחולון, מאפשר לכם, למשך שעה ורבע, לחוות עיוורון. בניגוד להרבה מאוד תערוכות אחרות - תחום אמנותי שבשל מוגבלות השפה נאלץ לשייך את הפרוייקט אליו - סביר להניח שזיכרון החוויה הזו ילווה אתכם הלאה לאורך כל חייכם. "דיאלוג בחשכה" מכניס את המבקרים בו לעולמם של הלא רואים. יחד איתם, בחושך מוחלט, נוצרת חוויה עוצמתית, ראשונית ויוצאת דופן.

הזכויות על הבאת הפרוייקט ארצה יהיו שמורות לעד בידיה של חברת בזק שהשקיעה בהקמתו בישראל חצי מיליון דולר - נדיר, בעיקר בהתחשב בעובדה שאין מדובר בפרוייקט שיווקי, אלא באירוע חברתי-תרבותי ראשון במעלה.

התערוכה בנויה חדרים-חדרים ומהרגע בו נכנסת אליה אתה נע בעלטה מוחלטת. חמוש במקל נחייה אתה מגשש את דרכך, מובל על-ידי קולו של מדריך מנחה, לקוי ראייה או עיוור (מתוך 35 מנחים בפרוייקט), שהופך לדבר הבטוח ביותר בתוך החשכה שעוטפת. בעולם שלו, אתה העיוור והוא הרואה ובהיפוך היוצרות שמביאה התערוכה יש מנה גדושה של ערך מוסף.

המדריך מעביר את הקבוצה בין החדרים השונים, אתם תבקרו בשוק, בג'ונגל, בים, ברחוב סואן בחדר מוזיקה ואפילו בבר אמיתי עם שולחנות, כסאות, דלפק משקאות וברמנית חיננית (או לפחות בעלת קול מבטיח). תחצו משטחי דשא, מדרכות, אבני חצץ וגשרים, תעלו במדרגות, תמששו ותסניפו פירות וירקות ותאבדו לרגע את הנשימה לקול נביחותיו של כלב שהגיח משום מקום.

התערוכה הזו, המיועדת למבוגרים ולילדים מגיל 9 ואילך, היא מערבל רגשות שמעביר את המבקרים בה תהליך שמשנה אותם לתמיד. לאחר 75 דקות הופך ממופשט לבהיר משפטו של הנסיך הקטן מספרו של סנט אכזופרי שאמר: "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין".

בין המחשבות שעברו עלי במהלך התערוכה ולא הרפו גם אחריה היתה זו שיחד עם היעדר חוש הראייה נשרה ממני המגבלה העיקרית של האדם הרואה והיא שיפוט האחר על-פי מראהו. אבדן הראייה והתלות שנוצרה בשלה למדה אותי על גבולות העצמאות הפיזית מול האינסוף הנפשי, על המוכנות או אי המוכנות לסמוך על אנשים אחרים, על עולם מושגים שלם שהופך ללא רלבנטי כמו המילים יפה, מכוער וצבעוני, שמתרוקנות באחת מתוכן ובמקביל גרמה לי להתגעגע למה שלא יהיה באפשרותי לחוות כעיוורת - החיוך המקסים של האחיינים שלי, הצפייה מופע מחול או הצגת תיאטרון. מצד שני נפתח בפני עולם שלם של ריחות, צלילים ותחושות פיזיות בעוצמות גבוהות בהרבה מאלה המוכרות לרואים ובמובן מסויים דווקא בתוך החשיכה נפקחו העיניים.

ביציאה מהתערוכה אתה עובר בהדרגה משחור, לאפור כהה ומשם נבלע בתוך האור שמכה בעיניים ומסנוור עד כאב. את המסע הזה, שעה ורבע מתוך חיים שלמים, אתם חייבים לעצמכם. אחריו ייראה לכם העולם אחרת, בעקבותיו כל עיוור או כבד ראייה שתפגשו יהפוך מאדם בעל נכות לשותף לדרך. זו חוויה לחיים, אל תפספסו.