אכן, תמונות קשות

עוד מוקדם לסכם סופית את קיץ 2004 (יש עוד כמה סרטים שמתעכבים ככל הנראה במכס) אך אין ספק שלאור היבול שהגיע עד כה לארצנו וכן לפי נתוני הקופה ודיווחיה של הביקורת האמריקנית, מדובר באחת מעונות הקיץ המאכזבות ביותר של השנים האחרונות, כשהיא נושאת עמה סל עמוס בכשלונות כלכליים וביקורתיים כאחד.

מי שביקר בשבועות האחרונים בבתי הקולנוע ודאי שם לב לתופעה המדאיגה הזו. נדמה כי כל הכשלונות הגדולים של השנה הנוכחית החליטו על הגעה משותפת לארצנו (אולי מדובר בהנחה קבוצתית) בשבועות האחרונים. התמונות אכן לא קלות לצפייה. הבה נבחן איפוא את השגיאות, התסמונות, החוליים והליקויים השונים שעומדים בבסיס האכזבות הכלכליות של הקיץ הנוכחי.

בשנים האחרונות יותר ויותר סרטים מבקשים להתפאר ביכולתם להציג את הסיפור האמיתי שעומד מאחורי אגדה או מיתוס מסויימים. יש מקרים בהם המגמה הרביזיוניסטית אכן עשויה לספק עניין, אך הקיץ הוא דווקא עונה שבה - אם להשתמש בפרפרזה על דבריו של הבמאי ג'ון פורד - תמיד נעדיף את האגדה על פני העובדות. מה גם שבדרך-כלל העובדות בסרטים הללו נוטות להיות מאוד חופשיות ומשוחררות.

קורבנה האחרון של תסמונת "הסיפור האמיתי" הינו "המלך ארתור", שמבקש לפזר את הקסם שדבק באגדת אבירי השולחן העגול ולהעניק לה טיפול ריאליסטי שמתבסס, כך על-פי הכתובית בפתיחת הסרט, על שורה של גילויים ארכיאולוגיים. ובכן, כדי לפרט את כל אותם שינויים שנכנסו בעקבות הממצאים החדשים, יהיה צורך בספר שלם, אך די אם נרמוז שהעלילה מתרחשת בתקופת נפילתה של האימפריה הרומית וכי ארתור (קלייב אוון), או ליתר דיוק ארתוריוס, הוא כעת בן תערובת (חצי בריטוני, חצי רומאי) ומפקדה הנאמן של יחידה מיוחדת בצבא הרומאים הלא היא יחידת "אבירי השולחן העגול".

כדי לשרטט את קוויה של היחידה באורח יומיומי יותר, החליטו הבמאי, אנטואן פוקוואה ("יום אימונים מסוכן") והתסריטאי, דיוויד פרנזוני (שאחראי גם ל"גלדיאטור") להעניק לחבורת הלוחמים טאץ' מחופספס ואפל שהופך את לאנסלוט, גאלאהאד וטריסטאן למכונות מלחמה משומנות שבין קרב אחד למשנהו, נוהגות להקניט אחת את האחרת במשפטים כגון: "שכבתי עם אשתך אתמול".

הבעיה של "המלך ארתור" נעוצה בשמו. ההתבססות על התגליות הארכיאולוגיות הובילה את יוצרי הסרט לוותר על נכסים נפלאים של האגדה כגון: קמלוט, החרב בסלע (יש לה אזכור אך שונה לחלוטין) ומרלין המכשף (שהפך כאן ללוחם גרילה דמוי רמבו), אך מאידך, קיימת תחושה שבמהלך החפירות לא נמצא שום דבר בעל ערך שמצדיק את סירוסה של האגדה וכי התגלית היחידה שנמצאה שם היא קלטת וידיאו נושנה של "12 הנועזים", שהיא למעשה מקור ההשראה האמיתי ל"מלך ארתור" ומשימת ההתאבדות של אביריו הנאמנים.

יש לציין כי כסרט פעולה לחבר'ה "המלך ארתור" סוחב לא רע, בייחוד בשל הקרב המופלא על אגם הקרח. אולי היו צריכים לקרוא ליצירה "ארטוריוס המשמיד" או "גוויניביר הכחולה" ואז הכל היה עובד.

את בעיותיו של "גארפילד" יש לזהות עם מגמה חדשה שקורמת עור וגידים בהוליווד, זו שמבקשת לכבוש קהל יעד חדש בקרב אוכלוסיית הגיל הרך (6-10). כמובן שאין בכך כל רע, אבל מישהו צריך להדליק נורית אזהרה ולהתריע כי לא כל סרט בהשתתפות חתול או כלבלב אמור לספק רק את הילדים. הדבר נכון עוד יותר כשמבקשים לעבד למסך הגדול את מעלליו של החתול הגדול מכולם.

יציר הקומיקס המקורי של ג'ים דיוויס היה חתול אגוצנטרי וסרקסטי שעיסוקיו כללו את השילוש הבא: הקנטה בלתי פוסקת של בעליו, ג'ון; התעמרות בכלב אודי ואכילת לזניה מול מקלט הטלוויזיה. והנה לימים הגיע לו הבמאי, פיטר יואיט והתסריטאי, ג'ואל כוהן (לא האח של) והפכו את החתול הציני ליצור חביב שיותר משהוא מזכיר את גארפילד הרי שהוא מזכיר את לאסי, שכן בסרט הנוכחי הוא יוצא למסע הצלה שאפילו כלבת הקולי המפורסמת הייתה מתקנאת בו. רץ ברחובות, מתמרן רכבות, מפקד על צבא של כלבים והכל, כפי שאומר חמי רודנר, רק בשביל לקבל חיבוק. על-כך היה אומר גארפילד המקורי: "אני חושב שהלזניה עושה דרכה חזרה לגרון".

3. תסמונת "רימייק לסרט שלא מצדיק רימייק"

בשנת 1975 התסריטאי הדגול וויליאם גולדמן ("קיד וקסידי" ו"הנסיכה הקסומה") ביקש לעבד את הרומן "The Stepford Wives" של איירה לווין ("תינוקה של רוזמרי") לקולנוע. התוצאה הייתה מותחן אימה סביר עד בינוני (את האשמה יש לתלות בבמאי חדל האישים, בריאן פורבס) שזכה למעמד של יצירת פולחן בעיקר בשל עיסוקו בפחד הגברי מפני התנועה הפמיניסטית שהלכה והתחזקה באותן שנים.

הסרט גולל את קורותיה של צלמת מוכשרת העוקרת עם משפחתה מן העיר הגדולה לעיירה שלווה, רק כדי לגלות שהשקט שם הוא לא מקרי, שכן כל הנשים בה הוחלפו ברובוטים צייתנים על-ידי בעליהן הזוממים.

30 שנה מאוחר יותר פרנק אוז (הידוע כאיש מאחורי קולותיהם של מיס פיגי ויודה) מבקש לעדכן את היצירה המקורית - לא עוד מותחן אימה כי אם קומדיה שחורה שמבקשת לצחוק באמצעות סיפור הרובו-אשה על אמריקה השמרנית והרפובליקנית. למרבה הצער אוז והתסריטאי, פול רודניק, לא שמו לב לעובדה שהפן הסאטירי שעמד בבסיס יצירותיהם של לוין ופורבס התאים לרוח התקופה ההיא ככפפה ליד וכי כיום יש משהו מיושן וארכאי בבדיחה על הגבר שרוצה להפוך את אשתו לרובוט שמייצג את תפיסת העולם של פלייבוי - זונה במיטה, שף דגול במטבח ושפחה בכל שאר המצבים.

המקרה של "נשים מושלמות" כואב במיוחד משום שפרנק אוז, בימים של "חנות קטנה ומטריפה", היה עושה מטעמים מהרומאן של לוין, אך מה לעשות שאוז של ימינו הוא במאי תשוש שאיבד את שיניו הנשכניות ובדיחותיו מעוררות געגועים לימים אחרים - ימים בהם העניק את קולו לפוזי מ"החבובות", אז לפחות דאג לקנח ב"וואקה, וואקה, וואקה" כדי שנדע שהבדיחה הסתיימה.

והנה מגיע לו סרט ההמשך המדובר שסובל משתי בעיות מרכזיות: תחילה, תקציבו המנופח (105 מיליון דולר!) וצוות השמות שמעטר אותו (ג'ודי דנץ' וטנדי ניוטון) אינם מחפים על דלותו של התסריט המגוחך. גזע של לוחמי-על מיקום מקביל, הנקרומונגרים, משתלט אט אט על כל כוכבי הלכת השונים ומכריח את תושביהם להמיר את דתם. אל דאגה, את מתנגדי השלטון מנחמת בלילות נבואה אודות המושיע העתידי, הלא הוא הרוצח האהוד, רידיק, שאמור לחסל את מנהיג הפולשים, לורד מרשל, ובכך להציל את היקום כולו.

וכך במקום שנזכה לזוועתון משובח נוסף אנו חוזים באוסף של סצינות קרב אלימות (חלקן מוצלחות ביותר) שאת ההסבר לריבוי בהן ניתן למצוא בדיאלוג שמתנהל בין שני גיבורי הסרט:

רידיק: את יודעת מה המשחק האהוב עליי?

קירה: "מי הרוצח הטוב ביותר?".

רידיק: אז בואי נשחק!

את הסיבה להתנהלותו העלילתית של הסרט ניתן לקשור לבעיה אחרת שנעוצה בעובדה שיוצרי הסרט חשקו בדירוג PG-13 (ולא R) שיאפשר להם ליהנות מגילאים נמוכים יותר וכך להגיע לקהל רחב יותר. התוצאה: סרט פעולה שמוותר על אותם רגעים מעוררי פלצות שהביאו כל-כך הרבה מעריצים ליצירה הראשונה לטובת אקשן עתיר פיקסלים שירצה את הגילאים הנמוכים יותר.

גילוי נאות: גם "הנוסע השמיני נגד הטורף" קיבל דירוג זהה. נקווה שזה לא אומר שהטורף והנוסע השמיני יתחבקו וירקדו כמו גארפילד ואודי לצלילי שיריו של ג'יימס בראון.

5. תסמונת "נגמרו לנו כל הרעיונות אז הבה נעשה עיבוד אנושי לסדרה שגיבוריה היו בובות"

זו הדרך היחידה להסביר מדוע בשנת 2004 בחרו בהוליווד לבצע עיבוד מחודש לסדרה משנות השישים שגיבוריה המקוריים היו צוות מריונטות. אולי ניתן היה להבין את הבחירה המוזרה הזו אם הסרט "כנפי הרעם" היה נאמן לרוח הסדרה ומוציא מבית הבובות את הדמויות המיתולוגיות (או לפחות בוחר במלאכת אנימציה כזו או אחרת), אבל מה לעשות שלהוליווד יש כללים משלה והיא בחרה באפשרות ללהק שחקנים חיים בתפקידים הללו.

עד כמה שזה יישמע מוזר מסתבר שזה לא כל-כך פשוט להיכנס לנעליהן המינאטוריות של המריונטות אפילו אם שמך הוא בן קינגסלי. עלילותיה של משפחת המצילים העולמית ע"ש טרייסי תקסום לילדים בגילאי 6-10, אך כמו במקרה של "גארפילד" גם כאן מעריציה של הסדרה המקורית ימרטו את שיערותיהם לנוכח ההתרחשויות ביצירה למעט כל אותן סצינות שכוללות את דמותה של ליידי פנלופה (סופיה מיילס שראויה לעיטור גבורה על תפקידה בסרט) שבגדיה, כמו מהלומותיה, קטלניים.

שני דברים לפני סיום:

1. מכאן אפשר רק לעלות.

2. במחשבה שנייה הסרט "קאטוומן" טרם הגיע אלינו.