מה קרה לאיש שאכל חודש שלם המבורגרים במקדונלד'ס
למורגן ספרלוק היה רעיון משמין: במשך חודש שלם הוא יאכל רק ארוחות במקדונלד'ס ויתעד בסרט מה קורה לו. הרופאים אמרו שהכל יהיה בסדר. בפועל, ספרלוק הפך לאימפוטנט, סבל מהקאות, דיכאון, עייפות, לחץ בחזה ותפקודי כבד לקויים. הסרט "לאכול בגדול" הפך ללהיט. עכשיו ספרלוק מאשים את מקדונלד'ס בהחלטה מודעת לייצר אוכל רע ולפתות ילדים. מקדונלד'ס מנסה למזער נזקים. רוצים להגדיל את הצ'יפס?
________________________________
________________________________
לא שצריך לרחם עליו. "לאכול בגדול" הוא הרביעי ברשימת הסרטים התיעודיים המצליחים בהיסטוריה, ומי שצפה בו יתקשה לבלוע בפעם הבאה שייתן ביס בביג-מק וייזכר בספרלוק המקיא מול המצלמה. הסרט של ספרלוק העלה לדיון את אחת מבעיות הבריאות החמורות באמריקה – השמנה מוגברת, והקשר שלה למזון המהיר, והפך אותו למעין גורו של אכילה נכונה. ולמרות שמקדונלד'ס ממשיכה להימנע מקבלת אחריות למשקל העודף של לקוחותיה, כמה ימים אחרי יציאת הסרט סילקה הרשת מתפריטה את אפשרות הסופר-סייז – שהכפילה ושילשה את כמות הצ'יפס והקולה שקיבל הלקוח, והוסיפה במקומה סלט.
"אמרתי לעצמי, אם האוכל הזה בריא וטוב, אין סיבה שלא אוכל לאכול אותו 30 יום בלי שום תופעות בריאותיות". מורגן ספרלוק
ספרלוק, 33, יליד ווסט-ורג'יניה, הוא מסוג האנשים שהתכוונו לקריירה קולנועית מאז למדו לדבר. אחרי התיכון הוא עבר ללוס-אנג'לס והחל לעבוד בכל תפקיד אפשרי בתעשייה: היה עוזר צלם, עוזר הפקה, עוזר במאי ושוליית עריכה. אחרי שבילה ארבעה סמסטרים בניסיונות להתקבל לבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה, הוא ריכז את מאמציו ב-NYU והתקבל בניסיון ראשון. את המעבר לניו יורק הוא מכנה "הדבר הכי פנטסטי שקרה לי בחיים. זו עיר אמיתית, עם אנשים אמיתיים".
חברתו לחיים של ספרלוק, אלכס, היא שפית של מזון ויגאן (ללא בשר, ביצים ומוצרי חלב), נתון שקשה להתעלם ממנו במקרה של קולנוען שבחר להקדיש את סרטו הראשון לנזקי אכילת בשר מהונדס גנטית. ולמרות שביום הראשון הורכבה ארוחת הבוקר שלו מבננה וממשקה בריאות של פירות וחלב סויה, ספרלוק אומר שהוא לא נמנע מהמבורגר מפעם לפעם, בתנאי שהוא יודע מאיפה הגיע. "אני לא מתנגד למזון מהיר כעיקרון. בניו יורק אפשר לאכול מזון מקסיקני, תאילנדי, פלאפל, מה לא", הוא אומר. "לכולנו יש יחסים עם מזון מהיר. לכולנו יש ניסיון שקשור במקדונלד'ס, לא רק באמריקה, בעולם כולו. זה מה שהופך את הסרט שלי להצלחה".
להגדיל? למה לא
"לאכול בגדול" הוא תוצאה של רגע הארה שנחת על ספרלוק בחג ההודיה 2002 ("היום היחיד בשנה שבו כל משפחה באמריקה אוכלת אוכל שבושל בבית", כדבריו). בעודו יושב על הספה בבית אמו, מדושן ומתפקע מכמויות של תרנגול הודו ממולא, תפוחי אדמה מתוקים ופאי בטטות, שודרה במהדורת החדשות המקומית ידיעה על שתי נערות שהגישו תביעה נגד רשת מקדונלד'ס, בטענה כי זו אחראית לבעיית עודף המשקל שלהן. "ברגע הראשון התביעה הזאת נראתה לי הדבר הכי טיפשי שאפשר להעלות על הדעת", הוא אומר. "מה פתאום שאנשים יתבעו יצרנית מזון על האוכל שהם עצמם בחרו לאכול? אבל ככל שהתחלתי להתעניין בתביעה, גילית עוד ועוד פרטים מעניינים".
הפרטים המעניינים האלה – כולם מצאו את דרכם לסרט – כללו את עצם הרכב המזון: כמות המרכיבים שנכנסים למנה פשוטה לכאורה של חטיפי עוף (מלחים, סוכרים, צבעי מאכל ותוספות מלאכותיות מכל סוג ומידה); העובדה שבקציצת בשר אחת נדחס בשר שהגיע מ-500 עד אלף פרות; והאופן שבו משווקת מקדונלד'ס את המזון שלה, במיוחד לילדים. "הדובר של מקדונלד'ס אמר, 'אתה לא יכול להאשים אותנו בעובדה שהילדות האלה חולות ושמנות. האוכל שלנו הוא בריא, מזין וטוב'", נזכר ספרלוק. "אמרתי לעצמי שצריך לבדוק את זה. אם האוכל הזה בריא וטוב, אין סיבה שלא אוכל לאכול אותו במשך שלושים יום, בוקר, צהרים וערב, בלי שום תופעות לוואי בריאותיות. אין שום סיבה שהמזון של מקדונלד'ס לא יהפוך לדיאטה הקבועה של אמריקה".
ספרלוק קבע לעצמו כמה חוקים מחייבים. "החלטתי לאכול רק מזון של מקדונלד'ס, שלוש ארוחות ביום. בנוסף החלטתי להסכים בכל פעם שהעובדים של מקדונלד'ס מציעים לי להגדיל את הארוחה לסופר-סייז, או ממליצים על פריט מזון כמו פאי תפוחים או קינוח סאנדיי עם רוטב פאדג' שוקולד. תמיד נעניתי לכל מבצע שהם קידמו. זה מה שעושים אנשים באמריקה. אבל אם אכלתי רק את מה שהזמנתי מלכתחילה, הסתפקתי בזה".
מעבר לנושא המיידי של הסרט – איכות המזון של מקדונלד'ס והשפעותיו – מעלה הסרט, ששמו המקורי "סופר סייז מי", שאלות מעניינות לגבי תופעת הסופר-סייז: הנטייה לדרוש ולקבל יותר, ולא להסתפק במה שבכל מקום אחר בעולם ייחשב לכמות מזון סבירה. "אנחנו חיים בחברה שבה הדבר הכי חשוב זה הערך שאנו מקבלים בתמורה למה שאנחנו משלמים", אומר ספרלוק. "גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף, ואמא שלי היתה מומחית בלסחוט את כל הערך האפשרי מהמזון שקנתה. כל מה שאכלנו ביום נתון היה חוזר אלינו בצורה זו או אחרת ביום הבא ובזה שאחריו. לא היו שאריות. הן היו מוצאות את דרכן לסנדוויץ' או לסלט. מקדונלד'ס משתמשים באותו עיקרון של לתת יותר עבור הדולר שלך. המסעדות שלה ושל רשתות אחרות מציעות ללקוחות 'אכול כפי יכולתך', שניים במחיר אחד'. הן נותנות ערך כפול בתמורה למחיר. כשאתה מקבל יותר עבור פחות, אתה אמור להרגיש טוב עם עצמך, להרגיש שהרווחת. בפועל הן מאביסות אותך בדברים שאתה לא צריך. במסעדות של מזנון פתוח אתה מקבל תוספות של פחמימות וסלט מיונז. במקדונלד'ס אתה מקבל כמות של צ'יפס וקולה שמספיקה לארבעה אנשים. אתה אומר לעצמך, שילמתי כל כך מעט וקיבלת כל כך הרבה, זה נהדר. אבל אתה רק מזיק לעצמך".
מה הולך לקרות לי?
ספרלוק החל את הצילומים כשהוא במצב גופני מצוין, כפי שהראתה סדרת בדיקות שעבר אצל שלושה רופאים –מומחית לבעיות מעיים, מומחה לבעיות לב ורופא משפחה. הביקורים התכופים אצל הרופאים הללו שקיים במהלך שלושים ימי ההפקה מתועדים בסרט, כמו גם הביקורים שערך בסניפים של מקדונלד'ס בכל רחבי ארה"ב, מניו יורק, דרך קליפורניה ועד טקסס, שבה חיים האנשים השמנים ביותר באמריקה. בין אלה משלב ספרלוק ראיונות עם מומחים שמדברים על הסכנות הבריאותיות שבהשמנה. בסך הכל מתקבל דיון ממצה, עשיר בנתונים, על תופעה תרבותית ההולכת ומקצינה: הסתמכותם של מרבית תושבי אמריקה על התפריט שמציעות להם רשתות הג'אנק-פוד. אילמלא התמונה המבהילה שעולה מהסרט על ההשמנה ונזקיה, אפשר היה לומר שהוא קל לעיכול.
"לא יכולתי לנשום. הלכתי לראות את שלושת הרופאים, וכולם אמרו 'אתה חייב להפסיק'". ספרלוק נבדק
הנקודה המעניינת היא שדווקא הרופאים שבהם נועץ ספרלוק לא חשבו שהדיאטה של מקדונלד'ס תעלה לו בנזקים בריאותיים חמורים. "כולם אמרו ששום דבר מיוחד לא יקרה, שאולי אעלה קצת במשקל ורמת הכולסטרול שלי תעלה קצת, לא יותר" הוא אומר. "חשבתי שגם אם אעלה חמישה קילו בחודש, זה שווה סרט. חמישה קילו זה שישים קילוגרם בשנה. בהקשר של תוחלת חיים שלמה, מדובר בהרבה משקל. זה נכון גם לגבי הכולסטרול. תוספת של עשר יחידות בחודש פירושה 120 בשנה. בתקופת חיים שלמה זה מבהיל".
אבל הגוף של ספרלוק הגיב במחאות קולניות על הדיאטה שנכפתה עליו. כבר ביום השני ספרלוק הקיא את ארוחת הצהריים שלו שנייה לאחר שסיים לבלוע אותה. "תמיד האמנתי שהגוף אומר לך מה קורה איתו ושאתה צריך לשים לב למה שהוא אומר. לפני זה אכלתי טוב. התקיימתי על הרבה ירקות טריים, פירות, עוף, בשר פעם בשבוע. פתאום האבסתי את הגוף שלי במשך יום שלם באוכל של מקדונלד'ס, וזו גם היתה הפעם הראשונה שאכלתי ארוחת סופר-סייז. הגוף שלי, בתגובה, אמר לי: 'מה אתה עושה לי? תן לי אוכל אמיתי, אני רוצה חתיכת ברוקולי".
אפילו לרגע, אומר ספרלוק, לא היסס אם להכניס את הסצנה הלא נעימה הזאת לסרט. "כל מי שאוכל מקדונלד'ס מכיר את ההרגשה הזאת. כשאתה אוכל אתה מרגיש טוב, ואחרי כמה דקות אתה מוצא את עצמך עייף, מובס, שיציקה ענקית יושבת לך באמצע הבטן. סצנת ההקאה היתה הראשונה שערכנו, והיא היתה מושלמת. והיו לי עוד 28 ימים. הסתכלתי בווידיאו, ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה הולך לקרות לי בהמשך".
מה שקרה הוא שהבריאות של ספרלוק החלה להידרדר במהירות, כאשר כל ביקור אצל הרופאים חושף בעיה לא סימפטית אחרת: יותר משקל, יותר כולסטרול, יותר סודיום, יותר שומן בדם, תפקודי כבד לקויים ומה לא. הוא עצמו החל לסבול מעייפות, דכדוך, בעיות בריכוז ולבידו מוחלש. על הבעיה האחרונה מתלוננת בפני המצלמה אלכס חברתו. מאז הדיאטה של מקדונלד'ס, היא טוענת, הידרדרו חיי המין שלהם. לא רק שמורגן הרבה פחות מעוניין; כשהוא כבר מנסה, הוא לא תמיד מצליח לספק את הסחורה.
"מה יכולתי לעשות? לא הייתי מסוגל להרים את הדגל לראש התורן", הוא אומר עכשיו, ומבטיח שחיי המין שלו ושל אלכס שבו למצבם התקין מיד כשפרשת מקדונלד'ס הסתיימה. "כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה גיליתי שסבלתי משלוש תופעות שאנחנו באמריקה אוהבים להתמודד איתן באמצעות תרופות: ראשית הפכתי למדוכא. כשאכלתי נהניתי והרגשתי טוב, ואז הייתי מתמוטט.
הרגשתי רע במשך שעות. התרופה המקובל אצלנו לזה היא פרוזאק. תופעה שנייה היא שסבלתי מאימפוטנציה. הייתי מקבל זיקפה, אבל לא מצליח להחזיק אותה לאורך זמן. התרופה המקובלת כאן היא ויאגרה. בנוסף היו לי בעיות קשות בריכוז והתגלו אצלי תופעות של תסמונת מחסור בקשב (איי-די-אי), שכדי להתמודד איתה אנחנו נותנים למיליוני ילדים בגיל הגן ריטלין. אנחנו אף פעם לא מטפלים בשורש הבעיה, רק בסימפטומים".
על רקע המצוקות האלה, לא פלא שספרלוק סבל מכמה רגעי שבירה. הראשון שבהם הופיע, לדבריו, ביום התשיעי לדיאטה. "בשלב זה אכלתי את כל הפריטים בתפריט של מקדונלד'ס לפחות פעם אחת, ונותרו לי שלושה שבועות נוספים. הרגשתי עייף, והדיכאון החל להתבסס, אבל עדיין לא חשבתי לפרוש. ביום ה-21 התעוררתי באמצע הלילה עם צרבת נוראה וכאבים בחזה. לא יכולתי לנשום. למחרת הלכתי לראות את שלושת הרופאים, וכולם אמרו 'אתה חייב להפסיק. אתה לא יודע מה עלול לקרות לך בהמשך'. זה היה מפחיד".
בסרט לא מופיעה תגובה רשמית של מקדונלד'ס. ספרלוק מנציח את הניסיונות שעשה לארגן לעצמו ראיון עם ראשי החברה, כולם הסתיימו ללא תוצאות. לאחר יציאת הסרט שוגרו דוברי החברה לתקשורת, ושבו והכחישו את אחריותם לבעיית ההשמנה הגורפת של אמריקה, אבל קשה לראות במהירות שבה סילקו מהתפריט שלהם את אפשרות הסופר-סייז צירוף מקרים. ספרלוק כלל בסרט את הנסיונות שעשה ליצור קשר עם הגורמים האחראיים במקדונלד'ס, גם כדי להבטיח את עצמו במקרה של הגשת תביעה. "כל הזמן פחדתי מפני תביעה כזאת", הוא אומר. "זאת תחושה שהגורילה ממתינה לך מעבר לפינה. היא נחה כרגע, אבל אתה יודע שהיא שם".
כמו חברות הטבק
במקומות מסוימים, אוסטרליה למשל, ליוותה מקדונלד'ס את יציאת הסרט בקמפיין יחסי ציבור תוקפני, שבו חזרה על הטענה שהאוכל שהיא מייצרת בריא. אבל ההימנעות ממסירת תגובה רשמית בשוק הגדול והחשוב ביותר – האמריקני – נראית כרגע כטעות אסטרטגית אומללה. "להרגשתי, ברגע שהתקשרתי למקדונלד'ס ואמרתי שני עושה סרט על בעיית ההשמנה המוגברת והמזון המהיר, נדלקה אצלם נורה אדומה", אומר ספרלוק. "הדאיג אותם הקישור של שני המושגים האלה במשפט אחד. אני משוכנע שהם שמו אותי ברשימת האנשים שאסור לדבר איתם ברגע שהם הבינו מה אני הולך לעשות. זה הדבר האחרון שהם רוצים, שהחברה שלהם תהיה איכשהו מקושרת עם בעיית ההשמנה".
הבחירה להאשים את מקדונלד'ס וחברותיה לתעשיית המזון המהיר באחריות בלעדית לבעיית ההשמנה באמריקה (אחד מכל שלושה אזרחים אמריקנים נחשב לסובל מעודף משקל חמור) ניקזה לעבר ספרלוק גם לא מעט ביקורת. לא ייתכן, אמרו המבקרים, לפטור את ציבור הצרכנים מכל אשמה. ספרלוק מסכים שגם ההשמנה וגם ההסתמכות המוגזמת על מזון מהיר הן בעיה של החברה בכללה, אבל חוזר על הטיעון שמקדונלד'ס ושאר ענקיות המזון המוכן מסרבות באופן עקבי לקבל את מידת האחריות שלהן לבעיה, ורק מקצינות אותה באמצעות פנייה ישירה, מתוחכמת, לציבור הילדים. בצורה זו מרגילה מקדונלד'ס את לקוחותיה להישען מגיל צעיר על המזון שלה.
"כל הזמן פחדתי מתביעה". ספרלוק בבדיקה שגרתית
טענות דומות הושמעו בשעתן נגד תעשיית הטבק, לאחר שהתגלה שחברות הסיגריות ממקמות את שלטי הפרסומת שלהן בנקודות שנבחרו בקפידה, מול בתי ספר למשל. "מה שמבדיל את תעשיית הטבק מתעשיית המזון המהיר הוא שאף אחד לא חייב לעשן, אבל כולנו חייבים לאכול", אומר ספרלוק. "רשתות המזון מנסות ליצור תמונה כאילו הן חפות מפשע. הן בסך הכל משרתות את הציבור, נותנות מזון זול לך ולילדים שלך. זו לא אשמתן שאתה הולך למסעדה שלהן כל יום. זו לא אשמתן שהן מבזבזות מיליארד ו-300 מיליון דולר בשנה בקידום האוכל שלהן, במיוחד בקרב ילדים, דרך פרסומות שהן ממקמות בתוכניות הבוקר לילדים בשבת. זו לא אשמתן שהן מצטרפות צעצועים ודמויות פופולריות מסרטים למזון שלהן, ושליד המסעדות יש מגרשי משחקים עם ליצנים ובלונים. זה כאילו שהם אומרים 'זו אשמתך שאתה הורה רע, שנותן לילדים שלך יותר מדי מהאוכל שלנו'.
"הבעיה היא שהם קיבלו החלטה מודעת לייצר אוכל רע", הוא ממשיך. "אפילו מקדונלד'ס היו יכולים לעשות המבורגרים טובים. אבל הם מבקשים להבטיח שבכל מקום בעולם תקבל אותו מוצר. המטרה העיקרית שלהם היא ליצור תחושה של קביעות. בפריז, בריו דה-ז'נירו, בסידני, בהונג-קונג, בכל מקום בעולם יש להמבורגר שלהם אותו טעם. וזה מתקבל רק באמצעות המניפולציות שהם עושים באוכל שלהם, באמצעות התוספות של הורמוני גדילה ושמן תירס וסוכר וסירופים שהם שמים באוכל".
אין אנשים שמנים
טענה נוספת שהועלתה נגד הסרט היא שהוא מצטרף, מן הסתם, לעליהום התרבותי שממנו סובלים השמנים באמריקה – כלומר להשלטת הטרור האופנתי לפיו כולנו צריכים להיראות כמו בראד פיט ולארה פלין-בויל, למשל. כל מי שסובלים מעודף משקל, ולו קל, יוכלו להזדהות בקלות עם הטענה הזו. אפילו לספרלוק קשה שלא להסכים עם הקביעה שמגזר השמנים באמריקה סובל מהתייחסות מפלה, מוכנס לאותה מגירה שאליה נזרקו המעשנים, עורכי הדין והפדופילים – אבל הוא מסרב לקבל שהסרט שלו מגלה גישה עוינת לשמנים. להפך, הוא טוען.
"פגשתי הרבה אנשים שמנים שראו את הסרט, והם לא יצאו עם תחושה כזאת", הוא אומר. "הסרט לא מנסה ללגלג על שמנים ואל אומר שכולם צריכים להיות רזים. הוא אומר שצריך לעשות בחירות נכונות. קיבלנו אלפי מכתבים ודיברתי עם אנשים בסיום ההקרנות, והתגובות של כולם היו שהם מעריכים את מה שעשינו. רבים מהם אמרו שהסרט גרם להם להיות יותר מודעים לאוכל שהם מכניסים לגוף, להסתכל מקרוב על האופן שבו הם מנהלים את החיים שלהם. אני רוצה שהאנשים האלה ירגישו מחוזקים, ולהרגשתי זו התגובה של רוב הצופים בסרט. המעניין הוא שבפרסומות של מקדונלד'ס אף פעם לא רואים אנשים שמנים. כולם צעירים שנראים נהדר, מאושרים, בני כל הגזעים, כאילו מדובר בפרסומת של בנטון".
כרגע עסוק ספרלוק בעבודה על סדרה בשם "שלושים יום" שקיבלה את השראתה מהסרט. בדומה ל"לאכול בגדול" ,הסדרה מבקשת לטפל בבעיות אקטואליות שעל סדר היום התרבותי באמריקה באופן נגיש ופרטני. כדי לאייר את הבעיה הכללית, אנשים יוצאו מהסביבה הטבעית שלהם ויבלו במשך שלושים יום בסביבה לא מוכרת. כך למשל בחור נוצרי מווסט-וירג'יניה יחיה שלושים יום עם משפחה ערבית המתגוררת בדירבון, פרבר של דטרויט שבו מתגוררת אוכלוסייה גדולה ממוצא מוסלמי. בדרך זו מקווה ספרלוק לטפל בנושאים כמו מיניות, עוני, תרבות ועוד.
מעבר לזה הוא בוחן בזהירות את התסריטאים שנשלחים אליו. למרות שהוא מקווה להמשיך בעשיית קולנוע תיעודי, ספרלוק אומר שהפרויקט הבא שלו יהיה סרט בדיוני שהתסריט שלו נכתב בידי מישהו אחר. הוא עדיין לא מרגיש כי הצליח לחדור להוליווד, "אבל עכשיו, כשאני מתקשר אליהם, אני יודע שהם יחזירו לי צלצול".
לפנייה לכתב/ת 
