הוא האמין ולכן כתב

הוא הלך בשדות רבים, הוא לא הגיע עד כאן, וממה שנשא בליבו נותר רק הזיכרון הציבורי: מיוצרי המיתוס, ממכונני הסיפור הישראלי החדש. איש שמאס בסיפור שאין בו שורשים משתרגים וברורים שנמשכים פנימה אל תוך האדמה ואחורה אל שחר ההיסטוריה. איש שהאהיב עליו קוראים רבים כשהיה לפה לכמיהות שלהם לסיפור נבדל משלהם, שאין לו דבר וחצי דבר עם היהודי של פעם – ואחר כך נטש אותם לטובת קומץ שלא תמיד היטיב לקרוא בו, אך תמיד אהב להתגדר בו – בדמותו הציבורית יותר מאשר ביצירתו.

ועם כל אלה, תאהבו או לא תאהבו את פעלו הספרותי – היה בו פאסיון, והיתה בו אותה יושרה שחסרה לפעמים לסופרים אהודים ממנו, כאלה שממהרים לשאת את דברם הציבורי ברמה בכיכרות ואחר כך, ליד מכתבתם, ממהרים לברוח מן הציבורי אל נחמות פעוטות של סיפורים קטנים ופשוטים. משה שמיר לא היה כזה. הוא האמין ולכן כתב, ולכן פעל ועשה, ברצינות מחשבתית מעוררת כבוד. כבוד, וזה קצת קשה להבין בישראל, אין פירושו הסכמה. אנחנו – ימין ושמאל כאחד –יודעים לכבד רק את מי שמזוהה בעליל כאחד משלנו.

מרד הנעורים 

כשכתב את "הוא הלך בשדות" היה משה שמיר, שהלך בסוף השבוע לעולמו, איש צעיר מאוד. עוצמת ההיזקקות לגיבורים כמו אורי, בדור שראה את עצמו כנושאה של בשורה ראשונית וחדשה, אלימה ורווית הבטחה כאחד, הפכה אותו לגיבור תרבות מיידי: כל היישוב קרא את הספר, כמעט כולו צפה בהצגה שבאה בעקבותיו, ההצגה הראשונה שהועלתה על קרשיה הרעועים של בימה עברית חדשה במדינה שזה עתה נולדה. חצי דור מאוחר יותר למדו את הסרט על פה.

מאוחר יותר כתב את השורה הכי שורשית והכי צברית שנכתבה כאן אי פעם, "אליק נולד מן הים", שורת-מופת שמתנערת באחת מכל עולה של ההיסטוריה ומכל נחמותיה וגחמותיה גם יחד. וכאילו נזקקו לנוכחות של אליק בכל האמנויות שיש בהן מלים, רק כדי לשוב ולהחליט כי הוא מייצג, כי הוא אותנטי, כי הוא מגלם את מיטב השאיפות של זמנו ומקומו: להתנתק לחלוטין מהורים ומעבר ומתחושת זהות שיש בה עומק של זמן. לחיות את היום. להיעתר בלי תנאי לתביעותיה של המלחמה. למות, אם צריך, ובלבד שאפשר יהיה למות צעירים ויפים. כזה היה מרד הנעורים של דור תש"ח, ומשה שמיר היה דוברו הנאמן ביותר.

וכשבגרו מעט בניו של הדור הזה והמשיכו להאמין באליק, דווקא יוצרו היסב עורף לתפיסת העולם שילדה אותו מן הים. שנים רבות לפני שיצא אל הדרך שהובילה אותו למעמד הסופר הנערץ על נוער-הגבעות, כבר חיפש שורשים: "מלך בשר ודם" היה לקלאסיקה מיידית, אבל ספק אם קוראיו הבינו לאן יגיע יוצרו בחשיבתו ובאמונותיו מן המפגש עם ההיסטוריה האלימה והכוחנית של העם העיקש שחי כאן פעם. "כבשת הרש", ממרחק של שנים, נקרא פחות כביוגרפיה של דוד המלך ויותר כהיאחזות עיקשת ברעיון החמקמק של הריבונות היהודית, שהיתה רק פרק אחד בתולדותיה של הארץ – אבל למשה שמיר היתה הפרק היחיד שחשוב לעסוק בו.

מאמיני-אליק בחוץ