הזאבי נחת: "לא ייאמן איזה לחץ היה עליי"

שאלה: מה יותר מתיש, להתמודד שש פעמים במהלך יום אחד מול הגורילות של עולם הג'ודו ולזכות במדלייה אולימפית, או לנחות לפנות בוקר בנתב"ג, לקבל עשרות פלאשים לעין (עדיין עם הדלקת) ולחטוף לאונה הפרונטלית מטווח של שאלות ומחיאות כפיים?

השיבה הביתה. זאבי ומעריצים בנתב"ג (צילום: תומריקו)

אפילו אריק זאבי היה קצת המום מהאיפון התקשורתי שהוא קיבל עם ההגעה לאולם קבלת הפנים, מה שלא מנע ממנו להפגין סבלנות של מדריכת תיירים נורבגית.

"כן, אני עייף מהטיסה. כן, התרגשתי כשעמדתי על הפודיום. כן, המדליה נמצאת פה לידי. כן, אני מת לישון", הוא עונה בניחותא באותו קור רוח שהפגין בעלייה למזרון או רגע לפני שהמפרקת של ז'יסלאן למאר הצרפתי עשתה קולות של פופקורן.

נוחת עם המדליה‏ (צילום: תומריקו)

1

2

3

4

5

מה שלימד אולי יותר מכל על הצריבה התודעתית של זאבי היה העובדה שלפתע ניגש אליו אדם חרדי, שכנראה מעולם לא ראה תחרות ג'ודו או אפילו משחק כדורגל, ובחיל ורעדה ביקש צילום עם הבר-כוכבא מודל 2004 של עם ישראל. אפילו אשתו גילתה בקיאות וסיפרה לחברות שזה אריק זאבי.

הסיטואציה הקומית הזאת מעידה על סיר הלחץ הציוני בו התבשל אריק לאורך כל השנה האולימפית ושהגיעה לנקודת רתיחה ביום חמישי שעבר באולם באתונה. אפשר לומר בוודאות: התמהיל הלאומי של מערכת עצבים על סף קריסה ותשוקה כמעט פורנוגרפית למדליה, הפכו את זאבי לספורטאי הכי לחוץ בכפר האולימפי. נראה את מייקל פלפס שוחה עם שישה מיליון ישראלים על הגב או את מוריס גרין מנסה לרוץ לדירה כשהוא מחובר לאוברדראפט הפטריוטי של מדינת היהודים.

"עד עכשיו אני לא מעכל כמה לחץ היה עליי", מודה זאבי, "הייתי בטוח שאני חסין מפני זה. אף פעם לא הבנתי איך ספורטאים נכשלים בגלל לחץ וציפיות, אבל בתחרות הזאת הרגשתי את זה על הבשר. זה היה פשוט ברמות מטורפות וזה התבטא בכך, שלמרות המדליה וההצלחה לא הצגתי את הג'ודו הכי טוב שלי. להיפך, הייתי רחוק מהרמה הרגילה שלי".

בעקבות דרישת הקהל, שיחזר זאבי בפעם המאה את החוויה עצמה: "האולימפיאדה היא האירוע הגדול בעולם ולכן הכל מקבל מימדים אחרים. ההתרגשות היתה ענקית, לקבל מדליה באירוע כזה זה שיא והתפרקות שקשה להסביר. זה לא דומה לשום דבר אחר. גם התמיכה שקיבלתי באולם מכל הישראלים והחברים שהגיעו היתה נהדרת. הרגשתי שכל המדינה עומדת מאחורי וגם עכשיו קשה לי לעכל כמה שמחה גרמתי לאנשים כאן".

זאבי גם התייחס להפסד ברבע הגמר ליריב הדרום-קוריאני ולתחושה כי אולי עם עוד שניה של ריכוז הוא היה הולך עד הסוף.

"תראה, רגע אחרי הזכייה במדליה הרגשתי בעננים, הייתי באופוריה מוחלטת ועד עכשיו לא התאוששתי לחלוטין. ברור שיש תחושה מסוימת של אכזבה. עשיתי טעות שנבעה בעיקר מעייפות וחוסר ריכוז רגעי. כמובן שעוברת לי המחשבה בראש, שיכולתי בסוף היום לעמוד בראש הפודיום. יחד עם זאת, אני מזכיר לעצמי את האפשרות שיכולתי גם לסיים את היום בלי כלום. סך הכל נתתי מעצמי את המכסימום, היה לי יום קרבות מתיש ולכן גם תחושת הסיפוק היא מאוד גדולה. אולי בבייג'ינג 2008 נשדרג את הצבע של המדליה".

על התוכניות לעתיד הוסיף: "עכשיו אני רק חושב על להשלים שעות שינה, אח"כ אקח קצת חופש ואולי אסע לתאילנד או לסיני. אני גם מתכנן לפתוח מועדון ג'ודו, אבל בהמשך הדרך מחכה לי אליפות העולם בקהיר וזה יהיה מאוד מיוחד לזכות גם שם. לגבי הטווח הרחוק, צריך עוד לעשות חושבים ולבחון גם את המצב הפיזי שלי. עד האולימפיאדה הבאה יש ארבע שנים ארוכות". 

החברה של אריק, לי ניירוביי, שצפתה מהצד באהוב ליבה מוחרם והופך להיות מותג לאומי בסדר גודל של במבה, מאיר הר-ציון ופקקים באיילון, סיפרה על הזוית שלה. "היה מדהים לראות את אריק נלחם. ברור שירדו לי שנים מהחיים. צריך לזכור שמעבר לתחרות הספורטיבית מדובר במקצוע שיש בו אלמנטים אלימים". לי, הסתבר, מונתה גם להיות האוצרת הרשמית של המדליה ואחרי הפצרות חוזרות ונישנות היא שלפה את הרך הנולד וניאותה לצילום משפחתי עם הזוכה המאושר.

מעבר לפסטיבל הארד, כפי שכינה זאת אחד הנוכחים, איחל אריק בהצלחה לגולש המיסטרל גל פרידמן, שקרוב גם הוא להשגת מדליה ונפרד לשלום מקופץ המוט אלכס אברבוך שבדיוק הגיע עם המטען החורג שלו לשדה התעופה.

גם לוחמת הטקוואנדו מאיה ערוסי והמתעמלת האומנותית קטיה פיסצקי קיבלו את ברכת הדרך מהמדליסט הטרי. בקצב בו הוא הופך לאייקון תרבותי אל תתפלאו אם סביב הברכות והאיחולים שלו יתחילו לצוץ אשראמים ועדות מאמינים. ככה זה כשאתה הופך לכדור האקסטזי הרשמי של המדינה.

מברק ברכה לזאבי משר התיירות

שר התיירות, גדעון עזרא, שיגר מברק ברכה לזאבי לרגל זכייתו במדלית הארד באתונה. השר כתב כי "זאבי הביא כבוד רב לעם בישראל" והוסיף כי בכוונתו להיפגש עמו ולהעניק לו תעודה מיוחדת. השר הוסיף: "ההישג תורם להעלאת קרנה של מדינת ישראל בעולם".