"הרי זה פוטש!"
משבר- האמון בין מפלגת השלטון ומנהיגה, הינו אות נוסף, למחלתה של הדמוקרטיה הישראלית
לאחר השלמת משימתה, הייתה זו אמורה להתפזר ולפנות את מקומה לכנסת הראשונה, שתיבחר על פי הכללים שייקבעו בחוקה. בפועל הזדרזה אותה אספה מכוננת והכריזה על עצמה שהיא הכנסת הראשונה. מטעמים ידועים, ולעוסים עד לזרא, נדחתה הכנת החוקה כמו ממילא עד לביאתו של המשיח כזה או אחר. ציר אחד תמהוני היה שם, הלל קוק שמו, שנזעק וקרא: "הרי זה פוטש!". אבל באותו מעמד חגיגי, "ראשון זה 2000 שנה", לא היה מי שישים לב לזוטות כאלו.
כל זמן שנשתמרה הדמוקטטורה בראשותו של דוד בן-גוריון, "האב המייסד", עוד ידעה ישראל מעין יציבות שלטונית (וכבר בימיו היו הסדקים והמהמורות ניכרים לעין, ובן-גוריון עצמו הטיף לשינויים בשיטת הבחירות ובדרכי הממשל). אבל מאז היו הישראלים עדים להידרדרות מתמדת ביציבות מבית, וזו מצידה תרמה בהתמדה לערעור מעמדה של המדינה מחוץ.
התהליך "צבר תאוצה", כמו שמקובל לומר כיום, מאז עורער "שלטון הכיבוש" בעקבות הטלטלה של מלחמת אוקטובר 1973. מאבקים נוספים בעצימות נמוכה או גבוהה, בתוך גבולותינו או מעבר להם, על רקע תהליכים ומשברים גלובליים ידועים, רק הוסיפו להחליש, לפורר ולהשחית את המערכת הפוליטית, עד שמתקבל הרושם ש"כל מנהיגיה לא ישובון" (להוציא, אולי, את שמעון פרס).
חולי ממאיר זה, המתפשט והולך בלא מעצור, לא יהיה לו מרפא אלא בהיפוך המשטר. קודם כל, תשמע הקריאה לשוב אל מוסד האספה המכוננת מלפני 55 שנה, זה שנבחר וסורס מיד עם כינוסו. אין עוד מנוס מהכנת חוקה לישראל, חוקה שתשנה את מבנה הממשל מעיקרו. לא עוד דמוקרטיה פרלמנטרית ויימארית אלא בתכלית הפשטות והיושר, משטר נשיאותי – פדרלי, מבוסס על חבלים בעלי ממשל עצמי, על שני בתי מחוקקים ובית דין פדרלי, ועל נשיא הנבחר בתוקף עמידתו בראש המפלגה המנצחת בבחירות והוא חופשי להרכיב לו ממשלה כבחירתו. נכון, כמו בארצות-הברית של אמריקה.
זה 30 שנה ויותר פקוחי-עין שבמערכת הפוליטית מכירים בכך שזה אמנם הפתרון המיטבי. מספרם של אלה גדל והולך. מדי פעם מישהו מהם אוזר אומץ, מרים לרגע את הדגל, ושב ונחבא אל הכלים. הגיעה השעה שישתחררו כל אלה הטובים, הישרים והאחראים מפחדיהם והיסוסיהם ושישמיעו את הקריאה בקול גדול וצלול.
נותר רק לקוות שמערכת הבחירות הבאה אכן תביא עלינו את הטובה המיוחלת, את הבחירה במשטר נשיאותי חוקתי לכל דבר.
לפנייה לכתב/ת 
