מיתוס הסלע האדום מתנפץ

"מעבר להרים ולמדבר, אומרות האגדות, ישנו מקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר, והוא נקרא הסלע האדום".

שירו של חיים חפר נאסר להשמעה ברדיו בשנות ה-60 על-ידי הממשלה. זאת לאחר ש-12 צעירים נועזים קיפחו את חייהם בידי הבדואים או חיילי הלגיון הירדני, אחרי ש"גנבו" את הגבול האסור במטרה לחזות בשרידי העיר הנבטית הקדומה פטרה.

את ארמונות פטרה, החצובים בהרי אדום, בנו הנבטים בין המאה הראשונה לפני הספירה למאה הראשונה לספירה. כעם שעסק במסחר בין מדינות המזרח התיכון לבין הודו והמזרח הרחוק, קבעו הנבטים את מרכזם בנגב. הם בנו את שיבטה, עובדה ואת הבירה - פטרה. שימעה של פטרה נודע למרחוק בשל הארמונות והקברים המפוארים שנחצבו בסלע ועוצבו בסגנונות שונים.

בשנות ה-50 חלמו צעירים רבים להגיע אל העיר הקסומה ולסייר בארמונותיה עוצרי הנשימה. הישראלים הראשונים, שעל-פי הסיפורים ביקרו בפטרה

ושבו ממנה בחיים, היו הלוחם האגדי מיחידה 101, מאיר הר-ציון, וידידתו בת קיבוץ רביבים, רחל סבוראי. סיפור מסעם הפך למיתוס ואף תואר בפרוטרוט בספרים. על-פי הסיפורים, חצו השניים את הגבול באישון ליל וצעדו במעלה ואדי-מוסא, עד שנעצרו נפעמים אל מול מראה העיר האדומה. לאחר שנכנסו אליה וסיירו בה מבלי שאיש הבחין בהם, חזרו השניים כלעומת שבאו.

אלא שהמיתוס לא חדל לאורך השנים מלהטריד את מנוחתו של הטייל, ההרפתקן והעיתונאי, ספי בן-יוסף (56) "כנער, גדלתי על סיפורי הגבורה האלה", הוא נזכר. "ומאוד רציתי לשחזר את אותו מסע אסור. ללכת בדרך הנבטית הקדומה וגם לעמת אותה עם הסיפורים משנות ה-50".

"דרך עוקפת בהרים"

לפני כשבע שנים יצא בן-יוסף, במסגרת קבוצה שכללה את חברו ידין רומן, הצלם דורון הורוביץ והפרופסור לארכיאולוגיה, עמוס קלונר, לצעוד בדרך בה הלכו הר-ציון וסבוראי. מסקנתם, שתפורסם יחד עם סיפור מסעם כולו בגיליון הקרוב של המגזין 'מסע אחר', היתה נחרצת. לא ייתכן שהר-ציון וסבוראי אכן הגיעו לפטרה בדרך המדוברת. גם הסיכוי שהשניים הגיעו לשם בדרך חלופית נראה קלוש ביותר.

"למדנו היטב מהספרים את עדויותיהם של אלה ש'היו, ראו וחזרו'", אומר בן-יוסף. "ולכן התחלנו לעלות דרך ואדי-מוסא במטרה להגיע לפטרה, ובחסות השלום עם ירדן, גם להיכנס ולסייר בה". אלא שלהפתעת חברי הקבוצה, בשלב מסויים סטה השביל הנבטי מאפיק הנחל לדרך עקלתון עוקפת. "לא הבנו למה הדרך עוזבת את הוואדי", משחזר בן-יוסף. "הרי אם הוואדי מגיע עד פטרה, לפי הסיפורים, למה התאמצו הנבטים וחצבו דרך עוקפת בהרים?" התשובה התבררה להם במהרה. "גילינו שהוואדי חסום בהמשכו במפל ענקי ובלתי עביר. ללא ציוד טיפוס מקצועי, אין שום דרך לעבור את המפל, ובטח שלא בלילה. משם אין שום אפשרות להגיע ולראות את פטרה".

גם מהדרך החצובה, מעלה א-סנייסל, משוכנעים חברי המשלחת כמעט לחלוטין, כי הר-ציון וסבוראי לא הגיעו לפטרה. "מדובר בלמעלה מ-45 ק"מ עד לנקודה ממנה ניתן לראות את פטרה", מסביר בן-יוסף. "לעשות את זה בלילה אחד, בשטח הררי תלול וקשה, ללא הכרה מוקדמת של המסלול, במהירות מטורפת ללא מים, זה נראה ממש לא הגיוני".

גם את הגירסה לפיה טיילו השניים בפטרה, מבטל בן-יוסף. "באותה תקופה כל המערות בפטרה היו מיושבות במשפחות בדואיות עם כלבים. לא ייתכן ששני ישראלים טיילו בה, ואיש לא הבחין בהם. זה כמו ששני ישראלים ייכנסו היום לחווארה. יש סיכוי שלא יגלו אותם אחרי כמה דקות?"

במגזין 'מסע אחר' לא מיהרו לפרסם את ממצאי הקבוצה. "הפרסום נדחה, גם בשל החשש לשבור את המיתוס", מודים שם. "אבל בשנים האחרונות, לאחר שיותר ויותר מטיילים עשו את אותו מסלול והגיעו לאותן מסקנות, הבנו שלמעשה, אין מיתוסים שהם חסינים בפני בדיקה וביקורת".

כמו משה והארץ המובטחת

גם לצלם וחבר הקבוצה דורון הורוביץ (44) היה קשה לנפץ את המיתוס. "מיתוס המסע של הר-ציון לפטרה התנפח למימדים של אגדה. עם כל הכבוד, ויש כבוד, לאותם אנשים שיצאו פעם להגשים פנטזיה, מותר לנו לשאול שאלות".

גם הורוביץ, מסכים עם מסקנותיו של בן-יוסף. "ואדי-מוסא מסתיים במפל לא עביר, קיר תלול בגובה של יותר מ-70 מטר", הוא אומר.

"שוחחתי עם בדואי מבוגר שגר באזור. לאורך כל חייו הוא נתקל בשניים שהצליחו לרדת את המפל. מעולם הוא לא שמע על מישהו שהצליח לטפס אותו, בטח שלא בלילה".

הורוביץ נזהר שלא לקבוע במפורש, שהר-ציון וסבוראי לא הגיעו לפטרה. "להערכתי, הם הגיעו למה שמכונה 'פטרה הקטנה'. זו מערכת קברים קטנה יותר, שהיתה באזור לא מיושב. זה כמו להגיע לשולי גבעתיים, במקום לתל-אביב. ייתכן שהם הגיעו לנקודה מסוימת, למרגלות ג'בל הארון, קבר אהרון, ממנה אפשר להשקיף על פטרה, ראו אותה כמו שמשה רבנו השקיף על הארץ המובטחת, וסימנו 'וי'".

הר-ציון, האיש שמשה דיין הגדיר כ"לוחם היהודי הנועז ביותר מאז בר-כוכבא", מתגורר כיום בכוכב הירדן, סמוך ליישוב מולדת בצפון. בשבוע שעבר חגג את יום הולדתו ה-70. עם עיתונאים הוא אינו מדבר. בנו, משה, איש רשות שמורות הטבע, מוציא בימים אלה לאור מהדורה נוספת של הספר 'פרקי יומן', שכתב אביו. "הגירסה הנכונה והאמיתית על המסע לפטרה מופיעה בספר של אבי", אומר משה.

לדבריו, אביו נחוש בדעתו כי הגיע לפטרה. "אבא זוכר שאכן בוואדי-מוסא יש מפל מאוד גבוה ובלתי עביר,, מסביר משה. "הם לא צעדו דרך שם, אלא חיפשו דרך אחרת. הם צעדו בלילה, בלי דרך, ניסו פעמיים ושלוש מדרכים שונות, וטעו. הם חשבו שהמסע ייקח להם יום, והוא ארך כמעט שלושה. הם הצליחו להתחבר לדרך המובילה לפטרה רק בחלקה האחרון. הם הגיעו לעיר לפנות בוקר, ראו קצת, והלכו לישון באחת המערות. כשקמו לפנות ערב, סיירו עוד קצת מבלי שהבחינו בהם, והחלו לצעוד חזרה בדרך הראשית. גם בדרך חזרה הם נתקלו בבעיות".

גירסה מול גירסה, האם הגיעו לפטרה או רק חלמו עליה? צירוף מקרים הביא לכך, שכתבתו של בן-יוסף מתפרסמת זמן קצר לפני פירסומה של מהדורה נוספת מ'פרקי יומן'. ההחלטה למי להאמין תיוותר בידי הקורא.