אמא של ג'ניס

רחל נאלצה להמתין חמש שעות עד שימריא המטוס מסכיפהול למונטריאול. היא מצאה בקלות את שער 12 והתיישבה מולו, ליפפה את רצועת תיק היד על פרק כף ידה, השעינה את ראשה על הקיר וחשבה להתנמנם קצת. אנשים עישנו לידה. בדרך כלל לא הפריע לה העשן, אבל הטרמינל היה הומה אדם והאוויר היה מחניק. היא הייתה עייפה. עור פניה היה חיוור ומתוח. שפתיה היו יבשות. היא התרוממה בכבדות ממושבה והלכה לשירותים הציבוריים לשטוף את הפנים.

עם שלושים אלף דולר בתחתונים, צמודים לבטנה, היא נראתה כמו אישה בתחילת הריונה. כשהתכופפה מעל לכיור שמעה ריח בושם כבד שואל אותה בגרמנית, "איסְט אַלֶס אִין אוֹרדְנוּנְג?" רחל הניעה ראשה לאות הן, הכול בסדר, רק שתתרחק ממנה הגברת עם הריח המתוק. האישה שלפה מתיק היד שלה בקבוקון בושם והעבירה אותו מתחת לאפה של רחל שנאחזה בברז המים. בבואתה נמרחה במראה מולה והכול התחיל לחוג סביבה. האישה תמכה את רחל במותניה, "את צריכה לשבת," גררה אותה החוצה והושיבה אותה בשורת הכיסאות שהייתה מרוחקת מפינת העישון. "אנשים חסרי התחשבות," אמרה האישה בגרמנית לעבר המעשנים והלכה. עכשיו תקפו את רחל גלים של בחילה. היא נעמדה ומיד התיישבה. הייתה לה סחרחורת קשה. האישה שבה אליה עם כוס מים וקרואסון עטוף במפית. "קחי חביבה, תשתי, תאכלי, את מרגישה יותר טוב?" רחל חייכה אל האישה והשיבה לה בגרמנית, "תודה, את מאוד נחמדה, תודה".

הוטב לה. גם האישה נרגעה והתיישבה לידה. רחל צבטה פיסות קטנות מהמאפה והכניסה לפיה. הכול בסדר, חשבה, הייתי פשוט רעבה. היא הסתכלה על פניה העגולות של המטפלת שלה והודתה לה עוד שלוש פעמים. אט אט שב הצבע הטבעי אל פניה ולחייה שוב היו סמוקות. האישה התעניינה מנין ולאן מועדות פניה של רחל, "ישראל? כמה מעניין, ואת דוברת גרמנית טובה." רחל הסבירה לאישה שבישראל מדברים גם יידיש, שדומה מאוד לגרמנית. האישה השתתקה, אולי התעייפה, היא הייתה מבוגרת. רחל ניסתה לנחש את גילה. אולי היא הייתה שם, מה עשתה שם? זאת הייתה הפעם הראשונה שרחל דיברה עם גרמנייה אמיתית ותהתה, האם חלה עליה עכשיו חובת השנאה כלפי הקשישה החביבה?

האישה נבוכה פתאום והפנתה את ראשה לעבר המעשנים כמתחמקת מעיניה של רחל. "במצבך, צריך להיזהר עוד יותר", אמרה, רומזת על בטנה של רחל. בתחילת שנות התשעים כולם כבר דיברו על נזקי העישון. רק אניקו תמיד אמרה שוב ושוב, "בן אדם צריך יותר מקצת ניקוטין בשביל לחטוף מחלה, גם זה עניין של מזל." אניקו למדה על המזל שלה כשהייתה נערה צעירה, שם, באירופה, אז, ב-1945. שנה וחצי אניקו הייתה שם. היא חזרה משם לבד, עם זוג נעליים.

בצהרי אותו יום אביבי עצרה הרכבת ברציף. אחרי צווחת הברזל השתחרר הקיטור, דקת דומייה. כל הנסיעה הביתה הייתה אניקו מכורבלת בעצמה, עכשיו עמדה תמונה יציבה בחלונה, רציף הרכבת בעיר הולדתה. החדרון של הקונדוקטור, העצים, השיחים, התעלה, גשרון העץ להולכי הרגל, גשר סלול לכלי רכב. אנשים עמדו על הרציף וחיכו לרכבת עם הניצולים.

הביתה, אניקו המריצה את עצמה במחשבה להתקדם לכיוון דלתות הקרון הפתוחות. היא ירדה בזהירות, מדרגה אחר מדרגה, בקלילות, בריחוף, על קצות אצבעותיה, ירדה מהרכבת. שלוש מדרגות.

סבתא שלה לימדה אותה ללכת זקוף, מבט אל קו דמיוני באופק, אטום אם אפשר, גב זקוף, רגל קלילה מושטת, יורדת, רגל שנייה, עוד מדרגה, לא לקפוץ, בעדנה, אנחנו לא בשוק, החיפזון מהשטן. גם אם רצתה עכשיו למרוד בכללים של סבתא שלה, לא יכלה לקפוץ כי פחדה שעצמותיה הפריכות יתפוררו תחתיה. היא לא יכלה גם לרוץ למרחבים הפתוחים שנפרשו לפניה כי כל העומדים על הרציף הסתכלו עליה, בחנו אותה, כל צעד שעשתה. איש אחד בגובה של אבא שלה רץ לקראתה, בלם עצמו כצעד וחצי ממנה, טעות בזיהוי. אישה אחת ספקה כפיים והסתכלה על השמים, שתיים אחרות היו חבוקות. דמויות עמדו על הרציף, עשרים שלושים זוגות עיניים ליוו את הליכתה הזהירה של אניקו.

זקופה התקדמה צעד אחר צעד. היא הכירה את הדרך. אחרי שנה וחצי לא שוכחים את הדרך הביתה. לפתע עצרה ושינתה כיוון. כן, למה לא, חשבה, הפעם תלך בדרך הארוכה. היא עברה את גשרון העץ, תחתיו הייתה התעלה מכוסה בשמיכה פרוותית ירוקה שזורה בפרחים סגולים פצפונים, פה ושם כתם צהוב זהר בירוק הרענן. שקט. רק הציפורים, מנותקות מזמן אנוש, היו עסוקות בשלהן. אמהות סיסיות במעוף זריז נשאו במקורן תולעת עסיסית אל הקן, ובקן שלושה גוזלים, גם אם רק אחד מהם ישרוד, ניחא, מי ראה מימיו ציפור בוכה? אניקו חייכה. את החיוך ירשה מאמא שלה, כך סיפרו לה תמיד. אמא שלה הייתה חולה וחלשה אבל תמיד חייכה כאילו החיוך על פניה היה לה כציפוי מגן מכאב ואות מרגיע ומנחם לדואגים סביבה. אניקו חייכה אל הנעליים שלה. יותר משנה הן גוננו על כפות רגליה. נעליים טובות, עור של חיה עבה, שתי שכבות של סוליה שחורה, נעלי עבודה חזקות.

תמיד הקפידה ללכת בזהירות ולא לגרור את הרגליים, גם אם הייתה עייפה מאוד זכרה לא לתמוך את הליכתה בסוליות, להרים את הרגל באוויר ולהניח בעדינות. בגלל הזהירות שנהגה בסוליות, גם עכשיו אחרי יותר משנה, לא נשחקו. הגפה הייתה גמישה במידה. בארבעה זוגות החורים השחילה חבל עבה שהיא עצמה שזרה משלושה עלי תירס יבשים. במשך הזמן התאבנו השרוכים בתוך החורים, שכן כף רגלה נשלפה ללא כל קושי. את מלאכת השזירה למדה עוד בילדותה מהנשים שישבו בשוק ומכרו ביצים או מוצרים פגיעים אחרים שהניחו בתוך סלסילות תוצרת בית, שזורות מעלי תירס יבשים. אניקו אהבה להסתובב בשוק, להריח, לראות את הצבעים, לשמוע את צחוקם הפרוע של האיכרים. בבית הכול היה מסודר וריח נקי שלט בשקט שאפף את החדרים. קירות הבית לא שמעו מעולם צליל לא מרוסן. איפוק ועדנה. וילונות תחרה בוהקים, שטיחים רכים, רצפת פרקט מבריקה, הפסנתר, הספרייה. אנחנו לא בשוק, נזפו בה קלות כשנתקפה בפרץ פתאומי של תזזית קולנית.

כמורדת בדרך המלך, החליטה ללכת הביתה דרך השדות. הנעליים היו גדולות בארבע מידות מכפות רגליה, והיא התלבטה אם יש עוד צורך לחפש עיתונים או קש או משהו רך לתקוע ברווח שבין העור שלה לעור של הנעל. סביב סביב ריפדה את הנעל מבפנים, שבהונותיה לא יקפאו, שהעור הגס לא ישפשף את העור השקוף הדק שעטף את כפות רגליה. העיתונים הדחוסים היו כמו פרווה בתוך הנעל. נעליים של גבר, כבדות, זה לא הפריע לה, להפך. היה לה מזל שהנעליים היו גדולות וכבדות, רגליים על האדמה, במלוא מובן האִמרה.

היא התקשתה מאוד ללכת בשדה, משום האדמה הבוצית הרכה, הנעליים הכבדות, גופה הקל. היא פחדה רק מדבר אחד, לאבד את הנעליים. עכשיו נתקפה באותה חרדה, פחדה שהבוץ יבלע את נעליה ושוב תצטרך ללכת יחפה. הכול היה נסבל יותר, כל עוד כפות רגליה היו מוגנות. היא עודדה עצמה בזיכרון מרגיע. בביתה, במדף התחתון של הארון, עמדו בשורה וחיכו לה שבעה זוגות נעליים על פי מידתה. סנדלים, מגפיים, נעלי טניס, נעלי בית, נעלי בית ספר לקיץ, לחורף, נעלי הלק השחורות. ומה תעשה בנעליים ששימשו אותה בשנה האחרונה? היא לא תזרוק אותן, כך החליטה, זאת תהיה כפיות טובה מצִדה. כשתגיע הביתה תחלוץ את הנעליים ותציב אותן על המדף, באופן טבעי, תניח אותן האחת ליד זוגתה, בקו ישר בהמשך השורה, ותסגור את דלת הארון. אחר כך כשתתייצב בבקרים מול שורת הנעליים ותבחר את הזוג המתאים לפעילות של אותה השעה, היא פשוט תדלג עליהן תמיד ואף פעם לא תבחר אותן, אבל הן יישארו שם, בארון, הן לא יפריעו לאיש. לאיש.

בינתיים הלכה לכיוון הבית, בנעליים. בינתיים מתו כולם. השני מצד שמאל, העשירי מכל שורה אי-זוגית, אלה ששמם מתחיל באות גימל, מי שנולד בחמישה בנובמבר. זה היה עניין של מזל, מזל טוב, מזל רע, הכול היה עניין של מזל. ההוא שזרק מעל לגדר את זוג הנעליים, לא אל אניקו הוא כיוון, אלא אל ההיא שעמדה מאחוריה ולא נותר ברגליה כוח לעוד צעד, מול הנעליים קרסה בבוץ ומתה, לא היה לה מזל, המוות בא בזמן, בדיוק כשכל השאר נגמר. אניקו ירשה את הנעליים במזל, במזל היא הייתה שם, במזל. היה לה מזל וזוג נעליים.

כולם מתו. אמא שלה לפני שנים, במחלה, סבתא שלה לפני שנה וחצי, שם, וכל השאר, כולם מתו שם. אמרו, זה מת, ההוא מת, ובטח גם ההם, השאר ניצלו, כמוה, במזל. אנ-דנ-דינו, שמאלה, ימינה, אתה למשרפות, את לעבודה, את יחפה, את עם הנעליים, היה לה מזל גדול עם הנעליים.

היא המשיכה לצעוד על שטיח השדה הרך, לבד, בחופשיות. הלכה באלכסון ימינה, אחר כך שמאלה, וכמה צעדים אחורה, עצרה, התיישבה, בדקה את כל האפשרויות של חופש התנועה. נפנפה בזרועותיה, עיוותה את פרצופה, חרצה לשון, התגרדה כמו קוף בתנועות מוגזמות, השמיעה קולות מטופשים, צחקה בקול רם. הייתה גם מתפשטת עירומה כדי לבדוק איך תרגיש, אילו לא חששה שבסוף תמות סתם בגלל הקור. הקור ניצח אפילו את המזל. היא הייתה לבושה בסמרטוטים מחוררים, אבל בעוד כמה צעדים תפתח את ארון הבגדים, ומזל שבדיוק ברגע האחרון תתכסה במעיל הפרווה החם שנשאר בארון לפני שנה וחצי.

באמצע השדה שאלה את עצמה אם היה נבון לבחור בדרך הארוכה, ושמא היה עדיף להצטרף לשיירה הקטנה שעשתה את צעדיה מתחנת הרכבת לכיוון מרכז העיר. היה עליה ללכת עם כולם, מי יתמוך בה עכשיו? מי יעזור לה בצעד הבא? כמה אפשר לסמוך על המזל? והאם מזל זה משהו שאפשר להשיג או לאגור כמו פירורי לחם המתווספים לפרוסה גדולה ומשביעה? הגשם שהתחיל לרדת ישטוף את כסות המזל שלה והיא תטבע בבוץ ותתקרש באדמה לאור השמש, מחר. אז כולם יגידו, אח איזה מזל מחורבן, אחרי הכול, למות ככה, כמה צעדים לפני הבית. היא דיברה אל המזל שלה, הבטיחה לא לבזבז אותו יותר במעשי שטות. היא תלך בתלם, על השביל הראשי, רק עוד קצת מזל, בבקשה, שחרר את נעלי, רק עוד כמה צעדים, הנה כבר מגיעים, רק עוד קצת מזל לילדה.

במזל ראה אותה האיכר שיצא לחפש אחר החזירה שלו שתמיד הלכה לאיבוד. החזירה הזקנה הייתה כבר די סנילית, אבל שובבה ללא תקנה. היא ידעה לנצל כל פרצה קטנה בגדר הרעועה. היא הייתה חזירה סימפטית ואוהבת בריות, ואולי משום שהגיבה לקורא בשמה, כמו כלב, איש לא העז לגנוב אותה. אניקו שמעה את קריאות האיכר, ובין הגבעולים הגבוהים של השדה הירוק ראתה כתם ורוד מתקדם לעברה. בינתיים כבר הייתה תקועה בבוץ. בהתחלה שקעה עד לברכיה, עד שלא נשאר לה כוח לעמוד והתיישבה, אז שקע גם ישבנה אט אט עד מותניה.

אניקו הייתה שקועה בבוץ כמו גבירה צעירה שהחליטה לטבול את גופה באמבטיה מרגיעה של עשבי מרפא. במזל שלף אותה האיכר מהבוץ, ממש ברגע האחרון לפני שגופה הצטמק ועורה נקלף, באמת במזל נשא אותה האיכר על זרועותיו החסונות. החזירה נחררה אף היא בשמחה והלכה ממושמעת אחרי המציאה, כאילו הבינה במוחה המבולבל שזה לא הזמן לשגע את האיכר, נעשית כאן עבודת הצלה, ילדה חיוורת, כולה עור ועצמות, במצבה כל טובה לא תצמח ממנה, צריך לפטם אותה, לחזק את שריריה. אז היה נדמה לאניקו שלחזירה היו מחשבות. אז הכול היה אפשרי. היא ראתה את המוות חוצה את השדה, ממש קרוב אליה, היא ראתה אותו בבירור. במזל הוא לא נגע בה אז.