קומבינת התרופות הגדולה שפוגעת בכיס של כולנו

התרחיש הבא מוכר כמעט לכל מי שגר באמריקה: קיבלת פריחה, פיתחת כאב בשריר או פשוט גילית שהכולסטרול שלך גבוה מהמקובל. הרופא רושם לך מרשם למשחה או לכדורים, אתה מגיע לבית מרקחת וחוטף שבץ: מתברר שבשביל השפופרת הקטנטנה או בשביל השקיק עם עשרת הכדורים הוורדרדים אתה נדרש לשלם 70 דולר. יותר ממחיר ארוחה זוגית במסעדה מכובדת. ביטוח הבריאות, מתברר, לא מכסה את ההוצאה הזאת.

יש צרכנים שמושכים בכתפיהם ומשלמים. אחרי הכל 'זומפלקס' או 'נורקד' או כל שם תמוה אחר על האריזה משווקים כתרופות החדשות ביותר בשוק. הרופא ממליץ עליהן בחום, הרשות האמריקאית למזון ולתרופות (FDA) נתנה לה אישור, והם בוודאי יודעים מה הם עושים.

הספקנים יותר מרימים טלפון לרופא ושואלים אם יש תחליפים זולים יותר. ואז מתברר שיש תרופות אחרות, אופציות ותיקות יותר, שעושות בדיוק אותה עבודה שעושה התרופה החדשה והסקסית. אבל מכיוון שהן נמצאות על המדף כבר כמה שנים, חברות הביטוח מכסות חלק מעלותן, והצרכן משלם תמורתן לפעמים רק עשירית ממחירה של תרופה חדשה. וכך, במקום 70 דולר הוא משלם רק 10 דולר. חיסכון של 60 דולר. אבל תמיד מתגנב החשד: אולי התרופה החדשה, המודרנית, בכל זאת יודעת משהו שהישנה לא יודעת, ואז פגעתי בבריאות שלי כדי לחסוך כמה עשרות דולרים? והרי כולנו יודעים שעל בריאות לא חוסכים.

אז למה באמת יש כל כך הרבה תרופות שהן דומות בהרכבן, אך בעלות שמות שונים? למה באמת יוצאת כל שנה תרופה חדשה להורדת כולסטרול, שהרכבה זהה כמעט לחלוטין להרכב התרופות הישנות להורדת כולסטרול? בראיון מפתיע שהתפרסם לפני כשבועיים ב'לוס אנג'לס טיימס' טוענת העורכת לשעבר של ה'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין', מרסיה איינג'ל, שהסיבה האמיתית והיחידה לכך היא רצונן של חברות התרופות לגרוף רווחי עתק. "חברות התרופות רוצות שנחשוב שהסיבה לעלות הגבוהה של מוצריהן החדשים היא עלויות המחקר שהתבצע לפני שהתרופה שוחררה לשוק", מסבירה איינג'ל. "אבל זה פשוט לא נכון".

ב-2002, מגלה איינג'ל בראיון, השקיעו חברות התרופות רק 14% מרווחיהן במחקר. לעומת זאת 31% מרווחים השקיעו החברות במה שהן מכנות מכנות 'פרסום ואדמיניסטרציה'. במילים אחרות, מחיריהן הגבוהים של התרופות נובעים בראש ובראשונה ממסעות הפרסום הטלוויזיוניים של חברות התרופות (כל מי שצופה בטלוויזיה בארה"ב יודע שפרסומות לגלולות ולסירופים למיניהם מופיעות בתכיפות זהה לפרסומות לקוקה קולה ולמכוניות, אם לא בתכיפות גבוהה יותר). הודות למדיניות המחירים הגבוהים נהנות חברות התרופות מרווחי עתק – למרות הוצאות הפרסום. "באותה שנה, 2002, היו ההכנסות המשותפות של עשר חברות התרופות הגדולות ביותר 35.9 מיליארד דולר – יותר מרווחיהן של 490 החברות האחרות המופיעות ברשימת 500 החברות המובילות של מגזין 'פורצ'ן'", מבהירה איינג'ל.

הראש הרפואי ממציא לנו פטנטים

אבל איינג'ל, שערכה במשך יותר מעשור את הביטאון הרפואי הנחשב, לא מסתפקת באישום נגד חברות התרופות ולמעשה טוענת שבין החברות האלה לבין ה- FDA ולרופאים קיים קשר של שתיקה שמאפשר לשיטה הפסולה להמשיך לשגשג על גבו של הצרכן. תחת הכותרת 'תרופות חדשות', ובאישור מלא של ה- FDA, ממשיכות החברות להציף את השוק ב'תרופות גם אני' (Drugs Me Too). התרופות האלה הן העתק כמעט מדויק של תרופות ותיקות, אבל באריזה חדשה, בשמות שונים וכמובן במחירים מופרזים – שהרי מדובר ב'פטנט' חדש.

"בפועל, מספר התרופות החדשניות באמת הוא קטן", מדגישה איינג'ל. "רוב התרופות החדשות שמציפות את השוק הן וריאציות של תרופות קיימות".

אחת הדוגמאות שאיינג'ל נותנת לתרופת 'גם אני' היא בתחום הכדורים להורדת רמת הכולסטרול. ראוי לציין שתחום המלחמה בכולסטרול גובה מהצרכנים סכומי עתק – בעיקר מכיוון שמדובר בכדורים שיש לקחת מדי יום, לפעמים במשך שנים. לכן כל הבדל במחירים יכול להסתכם במאות ואף באלפי דולרים בשנה לצרכן. איינג'ל טוענת שאין לכך שום הצדקה ממשית.

וכך עובדת השיטה: "יש שש תרופות – המכונות סטטינים – שמסייעות להורדת רמת הכולסטרול. הראשונה, מבאקור, פותחה ב-1987, והיא אכן נחשבה לפריצת דרך. חברות אחרות ביקשו גם הן לעשות הון על ההישג של מבאקור ולבנות על השוק המאוד אטרקטיבי שהיא יצרה. לפיכך עמלו על יצירת סטטינים מתחרים. אחד המתחרים האלה, התרופה הידועה בשם ליפידור, הפך עם הזמן לתרופה הנמכרת ביותר בעולם. אבל ליפידור, החדשנית כביכול, היא בסך הכל תרופת 'גם אני'. אין שום עדות מדעית שהיא טובה יותר מהתרופות האחרות להורדת כולסטרול שקדמו לה בשוק".

איינג'ל נשאלה מדוע ה-FDA, הרשות רבת העוצמה שמופקדת על רישוי התרופות ולפיכך גם אחראית על הגנת הצרכן, לא פועלת למניעת התופעה, שהרי אחת הדרישות המפורשות של הרשות היא שתרופות חדשות שיוצאות לשוק יהיו בטוחות ויעילות יותר מאלה הקיימות. על כך היא השיבה שה-FDA פשוט לא מבצעת את תפקידה. "כל שהחברות נדרשות להוכיח הוא שהתרופות שהן מוציאות יעילות יותר מפלסבו (תרופות דמה נטולות השפעה) או מגלולת סוכר", מסבירה איינג'ל. "אם התרופה בטוחה ומשפיעה טוב יותר על החולה מסם נטול השפעה, היא מקבלת אישור מה-FDA ומורשה לחדור לשוק. לכן רופאים רבים אפילו לא יודעים אם תרופה חדשה טובה יותר או פחות מהתרופה שבה השתמשו עד כה. לי יש חשד אפל שאם ישנו שינוי – הוא לרעה: רמת התרופות רק הולכת ויורדת באופן הדרגתי".

במאמר אחר שפירסמה לאחרונה ב'וושינגטון פוסט' הצביעה איינג'ל על בעיה נוספת בתהליך האישור של ה-FDA. מתברר שהיצרניות מסננות את הבדיקות המדעיות השונות שהן מבצעות על התרופות החדשות ומוסרות לרשות רק את אלה שהניבו תוצאות משביעות רצון מבחינתן. הבדיקות שהוכיחו תפקוד לקוי או לא מספק של התרופות נשארות 'בבית', כלומר במשרדי החברה. ויש גם דרכים לעוות את התוצאות. למשל, לנסות את התרופות על אנשים צעירים בלבד, אפילו אם התרופה נועדה בעיקר לאוכלוסייה המבוגרת יותר. כך הן מקטינות את הסיכויים לתופעות לוואי.

צריכה אובססיבית של תרופות

בעת שאיינג'ל ערכה את ה'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין', פירסם כתב העת מאות דו"חות ביקורתיים על תרופות חדשות שיוצאות לשוק. אחרי שעזבה את כתב העת בשנת 2000 היא הפכה למרצה בכירה בבית הספר לרפואה של הרווארד. בשנה שעברה הצליפה בביקורתה על תעשיית התרופות בספר 'האמת בנוגע לחברות לייצור התרופות: איך הן עובדות עלינו בעיניים ומה לעשות בנידון', שיצא לאור בהוצאת רנדום האוס היוקרתית.

בראיון ל'לוס אנג'לס טיימס' היא נשאלה מדוע מחירי התרופות לא יורדים למרות התחרות העזה בין החברות. מתברר שתרופות הן המוצרים היחידים בשוק שמחיריהם לא יורדים בסביבה תחרותית. "מתי בפעם האחרונה", היא שאלה, "ראיתם חברת תרופות שמפרסמת 'הגלולה שלי זולה יותר מהגלולה של המתחרה'? אני מתקשה לחשוב על עוד תעשייה שבה המחיר כמעט לעולם לא מוזכר בתהליך השיווק. יצרניות התרופות מתחרות ביניהן רק באמצעות הצהרות שהמוצרים שלהן טובים יותר".

שיטה אחרת שמפעילות החברות היא לעודד אנשים להשתמש בתרופות גם כשהם לא באמת זקוקים להן. "למשל, אם אתה מגדיר כל מי שקצת עצוב כסובל מדיכאון – יצרת שוק עצום. אם הגדרת כל אדם שמרגיש מבויש כסובל מהפרעה סביבתית – הגדלת את השוק. קרוב לוודאי שאין איש אחד עלי אדמות שלא חש אף פעם מבויש. אבל לדעת החברות, תופעות כאלה דורשות טיפול תרופתי. אותו דבר בנוגע להיעדר זיקפה אצל גברים. כל מקרה בודד או מתון של אימפוטנציה הופך אצלן ל'מצב' ש'אפשר לטפל בו' – כמובן בעזרת תרופות. התוצאה היא שהרבה אמריקאים משתמשים ביותר מדי תרופות – עם כל הסיכונים ותופעות הלוואי הנלווים לכך".

כאמור, הצלע השלישית, לצד יצרניות התרופות וה- FDA, היא הרופאים. הם החוליה שמקשרת את הצרכן אל התרופות, והם גם הגורם שעליו אנחנו סומכים בעיניים עצומות שיפנה אותנו לכיוון הטיפולי המתאים ביותר. לטענת איינג'ל, אין שום הצדקה לכך שאנחנו סומכים עליהם.

לדבריה, הרופאים מושפעים מאוד משטיפות המוח שעושות להם יצרניות התרופות – בין היתר באמצעות הפצצת משרדיהם בתרופות חינם, עד שהם מתקשים להבחין בין תרופות חדשות לממוחזרות. מחלקות השיווק משקיעות מיליארדי דולרים בהחדרת המוצרים החדשים לשוק בשיטת השיווק הישיר. "הן חייבות להשקיע סכומים כאלה מכיוון שהמוצרים שלהן לא מדברים בעד עצמם ואין מאחוריהם תמיכה מדעית", אומרת איינג'ל. "אילו היו מוציאים תרופות באמת חדשות וייחודיות, לא היה צריך לדחוף אותן כל כך חזק".

הרופאים, היא מסבירה, מתעדכנים ומשתלמים בכינוסים מדעיים שאותם מממנות יצרניות התרופות. ואחר כך, כשהם שבים למשרדיהם, מציפים אותם נציגי מכירות בדוגמיות חינם של תרופות 'גם אני' בעלות כוללת של 10 מיליארד דולר בשנה. כך נוצרים הרגלי צריכה חדשים אצל הרופאים, ובעקבותיהם אצל הפציינטים שלהם. כשהדוגמיות נגמרות, הפציינט צריך לגשת לבית המרקחת ולרכוש אותן במחיר מלא.

הפתרון: התערבות הדרג הפוליטי

איינג'ל טוענת שהפתרונות לבעיה לא סבוכים במיוחד, בתנאי שהגורמים הפוליטיים יגלו מעורבות במתרחש. "השינוי החשוב ביותר שצריך להתרחש – והוא יכול להתרחש כבר מחר – הוא שהקונגרס יגדיר מחדש את הדרישות באופן שיחייב את החברות לבחון את התרופות החדשות לא רק לעומת תרופות דמה, אלא גם לעומת התרופות האחרות שכבר קיימות בשוק. כי השאלה היא לא 'האם התרופה החדשה שווה משהו', אלא 'האם התרופה החדשה שווה יותר מהתרופה שכבר נמכרת לצרכן כיום'. נוסף על כך, כדאי להפוך את ה-FDA לעצמאי יותר. כיום לנציגים בוועדות השונות יש קשרים פיננסיים עם חברות, וזה לא תקין".

לאיינג'ל יש גם עצות לצרכן: "תחקרו את הרופאים שלכם. תבקשו לראות הוכחות שהתרופה יעילה. תשאלו אם יש תרופה אחרת, ישנה יותר, שיכולה לעבוד, ומחירה נמוך יותר. ולסיום, ודאו עם הרופאים שלכם אם אתם בכלל צריכים תרופות. אולי שינוי באורח החיים מתאים יותר לבעיה שלכם, ולפעמים היא פשוט תחלוף מעצמה".