פרץ ניצח, נתניהו הפסיד

למען הסר ספק, בחשבונאות הפוליטית הקובעת מי ניצח ומי הפסיד מבחינת דעת הקהל במאבק על משכורות העובדים ברשויות המקומיות – יו"ר ההסתדרות, עמיר פרץ ניצח, ובגדול. ולמען הסר ספק נוסף, בנימין נתניהו, אריאל שרון (שנגרר הפעם לתוך ההתעסקות עם משבר הרשויות) ואברהם פורז – הפסידו, ובענק.

לא כל יום מצליח אדם אחד, העומד בראש אירגון שאינו ממשלתי, לסגור מדינה שלמה, להשפיע על חייהם של כה רבים, וגם לזכות בסופו של דבר בניצחון ציבורי מרשים. פרץ עשה את זה הפעם, וביומנו האישי, אם יש כזה, הוא יכול לסמן לעצמו פלוס במאזן הקרבות מול הממשלה. הוא יכול לסמן פלוס על ניצחון שלא רק נראה טוב במהדורות החדשות ויזכה לאהדתם הרגעית של הפרשנים, אלא שהוא גם צודק. כי במדינה מתוקנת, מאבקם של אלפי עובדים שחיים ללא משכורות כבר חודשים רבים הוא קודם כל צודק.

ולמרות כל מה שנאמר כאן, נשאלת כעת השאלה האם כל זה משנה מבחינה פוליטית. האם כל מה שעמיר פרץ עשה, וכל מה שהוא השיג בניצחונו המרשים, באמת ישנו את מעמדו הפוליטי והציבורי. האם פרץ ייצטרך לשכור מחר בבוקר מאבטחים כדי שיישמרו על משרדיו מפני התנפלות של אלפי מתפקדים חדשים שיבקשו להצטרף למפלגת העבודה? האם הוא יכול לחייך בהנאה בגלל שלראשונה מזה זמן רב, יחלו ההמונים לנהור אחר מנהיגות חברתית-כלכלית סוציאל-דמוקרטית ולא רק אחר מי שמבטיח פתרונות קסם בנושאים המדיניים, ומכה בלי רחמים בכיסים של החלשים?

לא בטוח, ואם לדייק - ממש לא בטוח. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי הוא כל כך קצר, שפלא אם אחרי סוכות מישהו יזכור מי זה עמיר פרץ. פיגוע פה, חיסול ממוקד שם, התנתקות, מתנחלים, איומים על שרון – והאיש עם השפם ייצטרך כנראה להתחיל הכל מחדש, כאילו שום דבר לא קרה. לישראלים אין זמן לסנטימנטים כלפי המנהיגים שלהם, ומי שמצליח לספק את הריגוש המהיר, הרגעי, הטלגני – הוא זה שימלוך. והנוסחה הזאת נכונה כפליים כשזה נוגע למשוואה המוזרה המגדירה את היחסים שבין אוכלוסיות הפריפריה להנהגת השמאל. מצד אחד, אומרים תושבי שדרות, קריית שמונה וירוחם, תודה רבה ליוסי שריד על ההשקעה בחינוך. מצד שני, אנחנו מצביעים ליכוד. למה? ככה.

"המאבק הציב את עמיר על המפה"

במפלגת העבודה הביטו לעבר הצלחתו של פרץ ושל ההסתדרות בעיניים כלות וברגשות מעורבים. ראשי המפלגה יודעים כי זה הוא הישג מרשים, שגם מצטלם היטב, אולם נזהרים מלהפוך אותו להישג מפלגתי עם ריח של מאבק פוליטי. הפיתוי להצטרף למאבק היה גדול, אומרים בעבודה, אבל הוא גם מסוכן. חיש מהר יכול היה נתניהו להפוך את המאבק מעקרוני וצודק, למאבק פוליטי להפלת ממשלת הליכוד. ובדרך פלא מוזרה, כשמנהיג מהימין מדביק את המילה "פוליטי" למאבק שמנהל השמאל, מאבד אותו מאבק מהלגיטימציה שלו.

למרות שחוץ מפרץ אף אחד במפלגת העבודה (חוץ משמעון פרס, אולי, שהחזיר את פרץ למפלגה) לא יכול כרגע להינות מהדיבידנדים של מאבק ההסתדרות, בכירי העבודה מרוצים. "בסופו של דבר אנשים זוכרים מי זה עמיר פרץ ולאיזו מפלגה הוא שייך", אומר יורם דורי, יועץ התקשורת של פרס. "ביום הבחירות בסוף זוכרים הכל. זה יהיה אחרת לגמרי כשבמהלך קמפיין הבחירות נוכל להראות את התמונות של 300 אלף מובטלים, ואת ראש הממשלה מגמגם: זו בעיה קשה. או שנראה תמונות של אלפים בלי משכורות, ואת שרון אומר שוב: זאת בעיה קשה. המאבק הזה הציב את עמיר על המפה הפוליטית באופן מאוד ברור".

בעבודה יש הטוענים גם שיכולתו של יו"ר ההסתדרות לגרור אחריו למאבק אנשים כה רבים, משפיעה גם על מצב הרוח של אנשי המפלגה. "בעבודה יש באופן כללי תחושה של תבוסתנות", אומר אחד הבכירים במפלגה. "אף אחד שם לא מאמין שאפשר להזיז משהו, שאפשר לנצח. הבון טון הוא להיות תבוסתן. פרץ הוכיח שהוא מסוגל למשוך אחריו מאות אלפים. זה לא משנה אם זה יתורגם למנדטים בקלפי, משום שהעניין הזה לא רלבנטי כרגע. מה שחשוב הוא שפרץ מוכיח מנהיגות, וזה מחזיר את הצבע ללחיים אצל רבים מתומכי העבודה, ובעיקר בקרב פעיליה. מבחינתנו זה דבר מאוד חשוב".

ועם זאת, לפרישתה של הפרופ' נאות יש הרבה משמעויות מבחינת המערכת השלטונית. מדובר בעיקר במשמעויות עמוקות שלעתים רחוקות מתגלות על פני השטח, לעיני כל. משמעויות, עבור מי שלא מתעניין (ורובנו לא מתעניינים, יש להודות) בעבודת המשרדים הממשלתיים, הן לא אומרות הרבה. אלה משמעויות הקשורות למילים כמו מוסר עבודה, חריצות, איכפתיות, התעמקות, התעסקות אינסופית בחומר ומאבק מתמיד למען מטרות שלא תמיד נראות פופולריות.

מי בכלל יודע כמה סנטימטרים עוד נותרו לנו על חופי הים? בודדים. ולמי בכלל איכפת שהיזמים מנסים לגזול קרקעות מדינה למען העשרת קופתם האישית? בודדים עוד פחות. רק כשהתקבל בכנסת חוק החופים, החלו אנשים להבין כי שוב גנבו אותם ולהם, החלו לקלוט את הסכנה הגדולה הטמונה בחוסר מעש שלטוני ובאוזלת היד הממשלתית בנושא הזה בפרט, אבל גם באופן כללי ביותר.

אבל נאות זה לא רק איכות סביבה. נאות ייצגה בממשלה את ההומניזם ואת הליברליזם המערבי, את הפתיחות, את התרבות ואת הרצון להיות דומים למדינות המערביות המתוקנות ביותר בכל הנוגע לזכויות אדם ואזרח. בימיה הקשים ביותר, כאשר הסרטן איים לנצח אותה, יהודית נאות סירבה לוותר. מביתה בחיפה, במאצעות הפקס והאי-מייל, ובאמצעות עוזריה הנאמנים והנפלאים באמת - המשיכה לעבוד ולקדם חוקים. מתוך מיטת חוליה המשיכה לקדם את חוק החוקים, ואת חוק האנטנות הסלולריות, ונאבקה ונלחמה. וכשיכלה, וכוחה עמד לה, הגיעה לישיבות הממשלה וגם לכנסת, ישבה במזנון חברי הכנסת, מוקפת בעוזרים, והמשיכה לעבוד.

פרישתה של נאות מהממשלה היא אבידה גדולה למערכת השלטונית בישראל, ולא רק בגלל התעניינותה בחוקים ובנושאים הנוגעים לאיכות הסביבה. פרישתה היא אבידה, משום שיהודית נאות היא מאותן פוליטיקאים ששום רבב לא דבק בה, מעולם. לא מינויים פוליטיים, לא קומבינות, לא האזנות סתר וגם לא תרגילים פוליטיים מכל סוג שהוא. מי שמכיר אותה, ידע שאצל נאות - מה שבלב זה גם מה שבפה.

במצב העניינים ובנוף הפוליטי הקיים, שבו שרים מארגנים כנסי תמיכה כדי להגן על המינויים הפוליטיים הלא כשרים שביצעו, יהודית נאות תחסר, והרבה. העובדה שהיא אינה פורשת מהכנסת לפי שעה יכולה רק לנחם: היא מאמינה בכל ליבה שתנצח את המחלה הקשה שבה לקתה, ותשוב אל ספסלי הפרלמנט, להמשיך במאבקיה. יש לקוות שהיא תהיה חזקה מספיק כדי להמשיך ולכהן בכנסת. שכן כמוה, וברמתה - יש מעטים בלבד בכנסת ישראל של היום.