נקודת המפנה של סרנגה?

מצד אחד, אין הרבה חדש באלבומו התשיעי של שלומי סרנגה. כשמו, 'הזמן הישן', הוא נאמן לדפוס הפעולה הרגיל שלו: שמונה מתריסר הקטעים בדיסק הם גירסת סרנגה ללהיטים יווניים גדולים ועכשוויים: 'טרגודו' המצוין, 'אלקו' הוותיק, 'פַס פַס', 'פפסה לימון', 'סגפו קיטה' – שכבר זכו להתייחסויות עבריות אינספור.

סרנגה, בקולו העמוק ובשירתו השקולה והבוטחת, מעניק להם מכובדות על-זמנית. מצד שני, ארבעת הקטעים האחרים, שיתופי פעולה חדשים עבור סרנגה, מספקים ל'זמן הישן' היבט חדשני, אפילו הרפתקני. שניים מיועדים לרחבת הריקודים: 'סגאפו', פופ-דנס אתניקסי אופייני, שסרנגה מסתדר איתו ללא קושי; ו'אולה סתי'מיזון', הסטייליסטי-קלאברי של מיקיאגי, שהזמר מתקשה למצוא בו את עצמו.

ואם הדואט 'אוצר שלי' (עם מאיה בוסקילה) צפוי ולא מפיל, שיר הנושא הוא פסגת הישגיו של סרנגה עד כה: התמודדות מרשימה עם שירה בעברית (טקסט משובח ומפתיע של יוסי גיספן) ולחן פוליקרי (שנכתב במיוחד) – שעשויה לסמן מפנה בקריירה שלו. מול הניסיון היפה לתרגם את השירים (אתי אשקלוני) ולתעתק אותם לעברית, ההתרשלות באיתור היוצרים היווניים בלתי נסלחת. גם צילומי הגוף החשוף מיותרים.