מדורת האוסקר

בטרם אתחיל, אני מבקש לשלוח מכאן את תנחומיי למשפחות הצופים בטקס הזה. ליבנו איתכן בשלוש שעות קשות אלו. אנו נוסיף להילחם בטקסים מפרכים ומעלפים המעמידים את חוסננו הלאומי במבחן. אנו ננצח. בסוף יתנו לטל פרידמן להנחות את הטקס ולתסריטאי חי לכתוב אותו.

וכעת, בואו נסיר מעל סדר היום את הקלישאות ההכרחיות: 1. לקולנוע הישראלי היתה שנה גדולה 2. השמאלנים מהאקדמיה דפקו את "סוף העולם שמאלה". 3. הטקס בהנחיית אבי קושניר! (להלן, מדובר בהפקה של "טלעד" שאיננה "המבחן של ישראל"). 4. "הוט" עושה את הקולנוע הישראלי. 5. "שידורי קשת" עושה את הקולנוע הישראלי. 6. "יס" עושה את הקולנוע הישראלי. 7. (שמכם/ שם אחותכם/ שמה של חיית המחמד שלכם) עושה את הקולנוע הישראלי.

ולטקס עצמו. נדמה שעכשיו כבר אין ספק שמישהו כאן עובד עלינו, ומסתובבים בינינו שני טיפוסים המכנים את עצמם "הקולנוע הישראלי". אחד הוא הקולנוע הישראלי שראינו השנה על המסכים, והוא טיפוס נמרץ, עדכני, אטרקטיבי ומלא השראה. השני הוא היצור הזקן, האיטי, המשומר בפורמלין והמדכא שסיפק אמש – כהרגלו – את טקס האוסקר הישראלי. למה, בעצם, כשזה מגיע לטקס השנתי, הקולנוע הישראלי מנסח מחדש את חוקי הטבע והופך מפרפר לגולם? אולי משום שלא אנשי הקולנוע הישראלי עושים את הטקס; "טלעד" עושים אותו.

האם היתה קלישאה חבוטה אחת שהטקס של אמש דילג עליה? הצטרפו אליי לסימון וי נחרץ: עיבוד חדש לשיר נושא של סרט ישראלי ישן עם קטע היפ-הופ מגוחך באמצע? יש. העלאתו לבמה של פוליטיקאי בכיר שיאשר כי הקולנוע הישראלי הוא חמודי והתמיכה בו תימשך עד שתיפסק? יש. מונולוגים מהווגינה הפגועה-נצחית של הקולנוע הישראלי לגבי היותו "תעשיה"? יש. קטע של קושניר – מצחיק כהשמדת-עם – על "שינויים קלים בתסריט"? יש.

זה היה טקס שכמו ניסה לספק מראה הפוכה לקולנוע הישראלי החדש: טקס יבש, חסר השראה, חף ממאמץ לבדר, ללא פואנטה אחת שראויה היתה לעלות לאוויר, ללא "סוף העולם שמאלה" באופן שכבר גובל באוטיזם. אפילו רגעים יוצאי-דופן לא נרשמו, אולי מלבד הידיעה כי דוסטויבסקי עצמו היה כותב ספר המשך ל"אידיוט" לו נאלץ לצפות במחאתו האינפנטילית, המעליבה והמיותרת של דובר קוסשווילי בעניין אי-מועמדותו (המגוחכת, כאמור) של "סוף העולם שמאלה". קרוב לריגוש הגענו רק עם ביצועה של סי היימן ל"כמו צמח בר", בעודה מעלה לבמה את אביה. ככה בונים רגע אמיתי, ואם לצטט תוכנית בעייתית: נו, היה קשה? למה לא ליצור שלושה כאלה בערב?

אז מה למדנו. שלאקדמיה הישראלית אין גרוש על עכוזה הקפוץ – אפילו את הפרסים השנה מימנו וחילקו ספונסרים שזכו לזמן-אוויר מקומם בטרם הכריזו על הזוכה. שז'קט שחור על חולצה שחורה הוא אולי בחירה תמוהה, אבל כששלושה משתתפים (כולל המנחה) נוקטים בו, מדובר בזעקה לעזרה. ששולי רנד צריך לשאת מעכשיו את כל נאומי הזכיה. שיוסף סידר סופרסטאר. נסכם כך: אם המחיר לשנת קולנוע ישראלי כה טובה הוא טקס כה רע, יצאנו בזול.

ונעבור, כמקובל, לפרסים הגדולים של הערב:

פרס התסרוקת מגיהנום האייטיז: אילאיל אלכסנדר.

פרס התסריט: כולם, מי שלא יהיה, רק לא כותבי קטעי הקישור.

פרס נובל: למי שיוציא את קושניר מהוורידים של "טלעד" לכמה ימים.

פרס הקילר-שמלה-עד קרין אופיר: דליה שימקו.

פרס הקילר-שמלה-נקודה: קרין אופיר.

פרס הנאום המושלם-עד שולי רנד: דנה איבגי.

פרס קוראים-לי-קישקשתא: רון חולדאי.

פרס מיוחד ע"ש מורטישיה אדאמס: רונית אלקבץ.