המערה הסודית של מכון איילון

לא מעט סטיגמות דבקו בישראלים בשל הפטפטת הבלתי פוסקת שלהם. הכל דולף כאן, גם בדרגים הגבוהים ביותר, אפילו בפוליטיקה הבינלאומית. לא כך היו פני הדברים בשנות התקומה. באותם ימים הקפידו כאן על רמת שושואיות גבוהה וסוד היה סוד, לא פעם עד הקבר.

בכל פעם שנחשף בארץ סליק או מסתור מהתקופה שקדמה לקום המדינה מתגלים סודות שהוסתרו מהציבור במשך שנים. אחד המקומות שהיה סוד שמור ביותר התחבא תחת מסווה של קיבוץ והפך למוזיאון 'מכון איילון', בגבעת הקיבוצים ברחובות.

גם היום, כפי שהיה לפני למעלה מ-50 שנה, כשמגיעים למכון איילון מרגישים כמו בקיבוץ של פעם: צריפי עץ צנועים

מוצלים בסבך אקליפטוסים, משטחי דשא ירוקים, חבלי כביסה עם בגדי חאקי מהוהים, גיגיות כביסה, חדר אוכל גדול, נוף פתוח וריח של אדמה רטובה שנשטפה בממטרות המסתובבות. הכל נותר כפי שהיה, רק הקיבוצניקים נעלמו והשאירו מאחוריהם את שרידיו של הסוד הגדול שהתרחש שם בשלוש השנים שקדמו לפרוץ מלחמת השחרור.

בשנת 1945 החליט דוד בן-גוריון שצריך להתחמש ולהתכונן למלחמה. יוסף אבידר, ששימש באותם ימים כמנהל תע"ש במחתרת פיקח על ייצור רובה הסטן בסתר והודיע שצריך לייצר עבורו כדורים. הבחירה בגבעת הקיבוצים כמקום האידיאלי נבעה ממיקומו השומם, קרוב לתל-אביב ולמפקדת ההגנה ומוקף בבריטים. ואכן, ההנחה שמה שיהיה מונח לבריטים מתחת לאפם לא יעורר את חשדם - הוכיחה את עצמה.

שירות הידיעות של ההגנה (ש"י) הצליח לקבל מידע על מפעל פולני שמעמיד למכירה 30 מכונות לייצור כדורים. יהודה ארזי, מאנשי ההגנה, הצליח להביא אותן לארץ. בלב גבעת הקיבוצים נחפר בור בגודל מגרש טניס ומעליו הקימו מכבסה ומאפייה. מכונת הכביסה לא הפסיקה לעבוד לרגע והקימה רעש שהסווה את כל הפעילות שהתרחשה מתחתיה, כאשר 30 מכונות לייצור כדורים מותחות, חותכות וקוצצות.

חסמב"ה בקיבוץ

המבקרים שמגיעים למוזיאון היום (אפשר להגיע בהליכה של 15 דקות מתחנת הרכבת של רחובות) יושבים במכבסה שנותרה כפי שהיתה, עם דודי החימום הישנים והבגדים מימי הפלמ"ח, ואיש לא יכול לנחש שיש שם פתח שמוביל לקומת המרתף. 45 מחברי הקיבוץ, שהיו פועלי המפעל, עבדו למטה ולא סיפרו דבר.

הפתח שנפער ברצפת המכבסה מגלה סולם ברזל צר שיורד בזווית כמעט ישרה כלפי מטה. פועלי המפעל הגיעו בהסתננות יחידים לאולם המכבסה

וברגע המתאים הופעל הכפתור שהותקן במאפייה הסמוכה ומערת עלי-באבא היתה נפתחת. את המנגנון המתוחכם המציא יצחק נבו, בן קיבוץ יפעת, שהיה אחראי על הרבה מאוד מנגנוני סליקים ברחבי הארץ.

המאפייה היתה מתקן ההסוואה השני ומתחתיה היה פתח גדול בהרבה שאותו פתחו רק במקרים מיוחדים, כשהיה צורך להוציא מכונה לתיקון או להכניס מכונה חדשה. תנור האפייה היה עשוי מלבנים ועבד בו אופה מוסמך, בן למשפחת אופים, שהוכנס בסוד העניינים.

האולם המרכזי שבו עבדו הפועלים היה באורך 33 מטרים וברוחב 5 מטרים. המכונות סדורות לאורך הקיר לפי תפקידן: שלוש עבדו על מתיחת הכדורים, שיוצרו מפליז, אבץ ונחושת, לקוטר 9 מ"מ. חומר הגלם יובא לארץ מבריטניה, כסחורה להכנת שפופרות לליפסטיקים. אחר כך עברו הכדורים למכונות החיתוך כדי להתאים אותם לגודל המדויק. המכונות הקוצצות זכו לכינוי "המוהלים".

בשלב הבא הכניסו את התרמילים למכונת שטיפה במי סבון כדי להסיר את השבבים. בפינת האולם עומד מטווח

לבדיקת הכדורים עם רובה הסטן המפורסם ומתקן שקובע את מהירות הקליע. על הקיר מעל המכונות ניצבת מנורה אדומה שתפקידה היה להבהב בזמן חירום. בשער הקיבוץ ישב שומר שהפעיל את לחצן המצוקה. הבהוב אחד נועד לסמן כיבוי אורות בלבד, שלושה הבהובים כיבוי מכונות והבהובים רצופים סימנו לסגירת המפעל ועזיבה מיידית.

מקרה בודד אחד כזה אירע כשרכבת עמוסה בחיילים בריטים עלתה על מוקש ליד הכניסה לקיבוץ. המקום הוצף מיד בחיילים וחברי הקיבוץ יצאו לסייע לנפגעים. העזרה שהם הושיטו לבריטים זכתה לשבחים רבים ואיש לא העלה בדעתו לבדוק מה נעשה בשטח הקיבוץ.

כדי להסוות את צריכת החשמל המוגברת חיברו את קו החשמל היישר לספק הכוח המרכזי, וכך תלויה במוזיאון כרזה שמודה לממשלת הוד מלכותה על הנדיבות הרבה שגילתה בהעניקה למפעל חשמל חינם.

בעיה נוספת שמצאו לה פתרון יצירתי היתה החיוורון ששלט בעורם של הפועלים. הקיבוצניקים היו ידועים בעורם השזוף והבריא, ואילו עובדי המפעל, שלא זכו לראות אור יום, נראו כמו ייבוא משבדיה.

מוזיאון מכון איילון פתוח לקהל בכל ימות השנה. קבוצות יכולות לתאם סיורים שכוללים אירוח, כיבוד ומופעים. אפשר לארגן במקום גם ימי הולדת, אירועים וכנסים. מחיר למבוגר 16 שקל, לילד 6 שקלים. טל' 9406552 - 08.