נגד הזרם בנחל עמוד

רק מעט ברכה יש בקיץ הישראלי, שחורך בחמת רצח כל מה שנקרה בדרכו. רעה גדולה ביותר שלו היא שמעיינותינו חרבים וכל סביבותיהם הופכים למשכן רע-מראה לבהמות מיוסרות שנחילי זבובים מעקצצים בעורן. והנה, גם את מעט המחסות מפני המבוכה הקשה הזו טרחו מכוני המים ומפעלי ההשקיה להעלים מפני עוברי האורח, שעל כן ארץ ברוכת אוכלוסין אנחנו ואין חיים ללא ביזת המים, ולא בזדון.

מחסה אחד כזה שניצל, וצל עצי הענק שבו לא חדל, מימיו לא נעצרו וירקוּת שבו קרירה ומשיבת נפש – הוא נחל עמוד בגליל העליון. דומני כי אין מפורסם ממנו בכל מקומותינו וכל ילד מכירו, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו, כי בנחל המופלא הזה עוברים מסלולי טיולים של בתי ספר וגם של תנועות נוער, מאלה שעדיין קיימות ומשחקות את משחקי הציונות, כאילו מלחמה לנו עם הגרמנים והאנגלים ועם המעמדות העושקים והמנצלים את המוני העמלים.

מעיינותיו של נחל עמוד רבים, שדרות עצי הדולב שלו ארוכות, נתיבים רבים יש בו ותולדות העתים של הגליל ושל צפת מקופלות בפינות שונות ונאות שבו. פינה אחת כזו היא עין יקים במורד נחל מירון, יובל מיובליו העליונים של נחל עמוד. ותיקים עוד זוכרים את שמו בפי בני דודינו, עין א-תינה (מעיין התאנה) בוואדי א-טוואחין (נחל הטחנות) בואכה ואדי א-לימון.

דברי ימי המעיין

דורות שהמעיין הזה, מהגדולים והשופעים שבגליל, נתן את מימיו בתעלות שהלכו לבוסתני האפנדים במורד הנחל, מקום שם נטעו צמיתיהם, אנשי עין זיתון וביריה, עצי תאנה ורימון, וגפן וזית ועוד מינים מאלה שנתברכה בהם הארץ עוד מימי אבותינו.

היו דורות שהמעיין הזרים מימיו לאמות אבן בנויות וטוחות, שגשרים קטנים ונאים – מאלה שעוד רואים היום בנחל בצל שדרותיו – היו מוליכים אותן אל פתחי ארובות של טחנות ריחיים. בבתי הטחנות האלה היו גורסים את גרעיני הדגנים הקשים לבורגול, ובמחיר יקר יותר אף לקמח לבן, שנשות עשירי צפת היו מכינות ממנו חלות קלועות לשבתות ולימים טובים. טחנה אחת מאלה הפזורות במורד הנחל והפכו לאתרים ארכיאולוגיים עוד השמיעה קולות טחינה בגלגלי האבן ושירת בנות בחדריה בשנת 1928, ורק אז שבתה המלאכה הזו מהנחל.

בימים שאחרי גירוש ספרד, עת שצפת נושבה ביהודים שהביאו אליה את העושר ואת המלאכה ואת עשיית בדים ושיראין, היו חלק מבתי הטחנה האלה בוטשים פקעות של צמר ואריגים, בתהליך אשפרתם של הבדים היקרים לשועי אירופה.

רק משהפיצו סוחרי אנגליה את סחורתם הזולה בלבנט, נשבר מטה לחמם של הסוחרים הצפתיים. משלא היה די ממון בידם הם גם חדלו לתמוך בקהל הלמדנים והמקובלים, ופושטי היד בחסד השמיים ואוכלי החינם הנצחיים של תרבותנו חדלו מלהיסמך על שולחנם של מיטיביהם. כך באה הרעה אל קהילת יהודי צפת, ששקעה אל נוולות של עוני שאין עמו לימוד והשכלה כי אם רק יראה נוראה של שמיים.

מי המריבה

כל אלה קשורים לדברי ימיו של המעיין הגדול, עד שלפני כ-80 שנה נטלו את מימיו בצינור ובמשאבה כדי להעלותם לצפת, וחתמו על ניירות ומסמכים – למי ולמי הזכויות במים ובאילו שעות משעות היום יעשו בהם שימוש. היות שהימים היו ימי פרעות ומהומות, הקימו הבריטים לא רק את מכון המים בתחתית הנחל, אלא גם בנו בית בטון מזוין, בו שמרו נוטרים חמושים על המים מפני נבלים. לקוביית המגן קראו משטרת עין א-תינה.

המעיין נותן את מימיו זה שני דורות לברזי צפת, המשטרה הבריטית כבר הלכה למקום אחר ומעל משאבות בית המעיין צמח עץ אגוז-מלך ענקי, שאפילו ניסו להקים קיוסק של עץ לידו ולמכור בו ממתקים וניירות של הסברים על חיות וצמחים שבנחל.

אלה שעשו זאת, בשנות השמונים של המאה שחלפה, היו אנשי הרשויות שהופקדו על שמורת הטבע הזו, כדי שלא ייבנה בה מאום. לאשתו של העובד מטעמן בנחל סיפקו את מקום העבודה הכעור הזה על שום קשרי המשפחה שהיו לבעלה עם בכירי אותה רשות. איש אחד מאלה שחיו בסביבה ואהבו את הנחל אהבת טירוף, שילח פעם ופעמיים אש באותו בית רשעות, וסופו שנכלא אחרי סוגר ובריח, אם כי לא מטעמים של האש אלא מסיבות אחרות לחלוטין.

זהו אפוא סיפורו של המעיין, שהיה למי מריבה הרבה אחרי שתמו הפרעות בארץ, והיום, באין קיוסקים, נותרו בית המשאבות בצל האגוז והתעלות להיות המצבה האחרונה לחיים של עבודה בנחל, בטרם הפך לפינת צל וקסם בטבע היפה של הגליל.

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים 'הגליל העליון' (מס' 2). מכביש מס' 89, מעכו לצפת, מסתעפת דרך הכניסה (בתשלום) אל נחל עמוד, בין הק"מ ה-40 ל-41, מעט מצפון לכפר שמאי. שביל מסומן אדום יורד בנוחיות מבית הבטון הנטוש של משטרת עין א-תינה עד למעיין, ושם אפשר למצוא לוח עם מפה ובה מסומנים בבירור השבילים השונים שהולכים מהמעיין אל אתרי המים של נחל עמוד.