אין כמו בבית

הנה רגע שנחרת בזכרוני. אני עומד בלב ה"רוקסן", מניע את ידי בתזזיתיות, מצליב את רגלי באלגנטיות. "בואי דינה" של הקספרים מפגיז בבאסים, גדודי נערים בלתי מקולחים ומגולחים מסתערים על הרחבה. לצידי קבוצת נערים מפאריס, שהגיעה לרעננה, עיר נעורי, במסגרת משלחת. לראשונה בחיי הרגשתי גאווה לאומית. הנה, חשבתי בליבי, אנשים שבאים מעיר האורות הגדולים לפרבר מוסכים אי שם במדבר, ומוצאים את עצמם בקו החזית של התרבות העולמית.

וזה, בעיני, היה הסיפור האמיתי של ה"רוקסן". זה לא היה רק מועדון רוק, זה היה סמל לרגע בודד, קצר ומיוחד, שבו היתה לשכבת גיל שלמה ניצוץ של תקווה, להיחלץ לרגע מהזהות הקפואה-המתבדלת-המסתגרת שלתוכה נולדו, ואליה ימותו, ולהרגיש לא מיוחדים, לא יהודים, לא ישראלים, לא חיילים, לא אזרחים - אלא סתם מתבגרים, מפוצצים בהורמונים ומפוצצים חצ'קונים, סתם בני אדם.

המבלים ב"רוקסן" היו ילידי שנות השבעים, שהתבגרו בשנות השמונים, הדור שבו ישראל החלה להציץ אל מעבר לכתף שלה, אבל המבט עדיין לא הרחיק ראות. זה היה העידן של טרום האינטרנט, הלווין והטיסות זולות, תקופה שבה העולם הגדול, ובעיקר לונדון וניו-יורק, היו בגדר ערי אגדה, חצי קדושות, חלומות מרוחקים.

הדברים הללו, יש להזכיר, מתייחסים למיעוט קטן יחסית מקרב בני הנוער, בעיקר כאלה שלא ממש מצא את עצמו במסגרות החברתיות המקובלות, ונותר בודד, ללא שבט, בלי קהילה. במהלך שנות השמונים, התגודדו בני השבט הזה סביב מספר מצומצם של כוהנים: יואב קוטנר בגל"צ ובפינות ב"זהו זה", "הפסקת עשר" בגלי צה"ל ו"קצת אחרת" ברשת ג', חנות "בית התקליט" בתל אביב, ייבוא מצומצם ונדיר של מגזיני מוזיקה וכו'.

ואז הגיע המפץ הגדול. מקובל לסמן אותו בהוצאת "סיפורים מהקופסא". רמי פורטיס וברי סחרוף חזרו משנות הגלות בבריסל, והביאו יחד איתם את בשורת הרוק הגדולה. העובדה שפורטיס וסחרוף כבר היו מנוסים ובשלים, אפשרה להם לתפקד כמעין מדריכים רוחניים לשורה שלמה של הרכבים צעירים שהחלו לפעול באותה תקופה: "טאטו" (ונגזרותיה "כרמלה גרוס וואגנר" ו"בלאגן"), "איפה הילד", "נקמת הטרקטור", "נושאי המגבעת" ועוד שורה ארוכה של הרכבים, ידועים פחות או יותר.

אין זו אגדה

באותה תקופה היה נדמה שבכל פינה אפשר למצוא להקה צעירה. עיריות ברחבי הארץ ארגנו תחרויות כשרונות צעירים על טהרת הרוק ("שפיות זמנית", למשל, התגלתה באחת מהן), מכירות ציוד המוזיקה נסקו - והתקשורת הממוסדת התייחסה לגיבורי הרוק החדשים כאל הסלברטיז של הדור.

כניסת ה-MTV לישראל, בדיוק בתקופה שבה הוא החליט לאמץ את גל הגראנג' שהגיע מסיאטל, חיברה בין ישראל לעולם ברגע דרמטי לרוק העולמי, שמצא את עצמו, פתאום, בחזית הפופלריות. פתאום, התמהונים שהאזינו בלילות ל"סמיתס" ול"קיור", לובשי השחורים שהסתובבו במועדונים עם חולצות ועליהם שמות מוזרים דוגמת "מטאליקה" או "פנתרה", מצאו את עצמם במקום הכי נכון להיות בו - מקום שלהקות כמו "רדיוהד", "בייבז אין טוילנד", "קינגמייקר", "ת'ראפי" ורבות אחרות הגיעו לפקוד אותו בזמן אמת.

ו"הרוקסן" היה הבית שלהם. היה בו משהו, שהפך את השהות בו לחמימה ומוכרת - תחושה שלא שוחזרה מאז במועדונים אחרים. אנשים רבים הגיעו ל"רוקסן" לא רק כדי לשמוע מוזיקה, אלא פשוט כדי לבלות בו. מה שנקרא - To Hang Out. לעתים, אפילו לא היה צריך להיכנס פנימה. מספיק היה להסתובב בחוץ, לשתות בירה, לשמוע מוזיקה במכוניות, ולבלות.

ה"רוקסן" היה מקום - באמת ובתמים, ולא רק באגדות - שבו רבים פגשו את אהבתם הראשונה, ואיבדו, בו או בזכותו, את בתוליהם. זה היה המקום שבו שתו את הבירה הראשונה, הדליקו הסיגריה, כזו או אחרת, בפעם הראשונה. זה היה מקום שידעת שתוכל לפגוש בו אנשים כמוך, למצוא חברים, להתרועע. זה היה המקום שבו החברים שלך היו על הבמה, זה היה המקום שבו יכולת לרקוד על הרחבה יחד עם הכוכבים שרק אתמול היו עליה והיום באו לראות מישהו אחר מופיע. ה"רוקסן", בקיצור, היה (יחד עם כמה פאבים תל אביבים), נקודת המשען של קהילה שלמה, קהילה שהתפזרה לאחר פירוקו - ועדיין לא קמה מחדש.