תופת באמצע החופשה: סיפורי ההרוגים

המשטרה התירה היום (א') לפירסום את שמותיהם של שבעה ישראלים נוספים שנהרגו בפיגועים בסיני ביום חמישי, לאחר שהושלם תהליך זיהויים הסופי במכון לרפואה משפטית באבו כביר. אלה מצטרפים לשמותיהם של חמישה ישראלים הרוגים ששמותיהם הותרו לפירסום בסוף השבוע.

• צילה ניב, בת 43, מהיישוב רקפת, ובניה גלעד בן 11, וליאור בן 3
• אולג (33) ולודמילה (30) פאיזקוב מבת-ים
• אסף גרינוולד בן 27 מרמת גן
•  עינת נאור, בת 27, מקיבוץ זיקים
• רועי אביסף, בן 28, תושב כפר סבא
• חאפז חאפי, בן 39, מלוד
• חליל זייתוניא, בן 10 מיפו
• מיכל אלכסנדר, בת 27 מגני תקווה
• רותם מוריה, בן 27 מתל אביב
  

בפיגועים במלון הילטון טאבה וברס א-שטן נהרגו לפחות 32 בני אדם. (סיקור מיוחד: מתקפת הטרור בסיני)

הילדים מתקשים להאמין שהוריהם נהרגו

אולג (33) ולודמילה (30) פאיזקוב יצאו לנפוש בסיני לראשונה בחייהם. זו גם הייתה הפעם הראשונה בה יצאו לחופש בלי ילדיהם, בני שלוש ותשע, שנשארו בבית בבת-ים עם אמה של לודמילה. חבריהם סיפרו שהם פגשו בסיני חברת ילדות של לודמילה. החברה היתה עימם בזמן הפיצוץ בחדר האוכל של המלון, וניצלה.

אתמול סיפרו בני המשפחה לשני הילדים שהוריהם נעדרים. היום כבר סיפרה להם אולגה, אחותה של לודמילה, על כך שהוריהם נהרגו. "הילד הקטן בן ה-3 לא הבין ואילו הילד הגדול בן ה-9 התקשה גם הוא לקבל זאת. כאשר אמרנו לו על כך שההורים שלו נהרגו בפיגוע הוא פשוט היה בהלם. הוא לא יכול היה לקבל את זה", אמרה אולגה ל-ynet.

לבית המשפחה הגיעו עובדי רווחה של עיריית בת ים ששוחחו עם אולגה כיצד לסייע לשני היתומים.

לדבריה, "מחר אני חושבת שאני אקח את הילד הגדול לבית הספר לשעה שעתיים שהוא יהיה עם החברים שלו, כך הדריכו אותי עובדי הרווחה. ואילו הקטן יישאר ביחד איתי".

אולגה, שהיא רווקה בת 26, אמרה שאת הטיפול בילדים היא תיקח על עצמה והיא לא תישאר בבית ההורים בבת ים אלא תעבור יחד עימם לדירתה בחולון. 

אולג עבד בבית החולים "איכילוב" כסניטר. לודמילה עבדה במחלקת הנהלת החשבונות בחברה בגוש דן. בני הזוג עלו ארצה לפני 10 שנים.

משפחת ניב נחצתה לשניים

חופשתם של ששת בני משפחת ניב, מהיישוב הקטן רקפת שבצפון הארץ, נקטעה באכזריות בפיגוע בטאבה. האב זוהר, האם צילה ושני ילדיהם הקטנים גלעד (11) וליאור (3), נפלו בעת הפיצוץ מהקומה התשיעית. שתי בנות המשפחה האחרות, יעל ושרון בנות ה-18, ששהו בחדר הסמוך, יצאו ללא פגע. מאוחר יותר הן סיפרו כיצד פתחו את הדלת המחברת בין החדרים וגילו לתדהמתן תהום פעורה.

גלעד וליאור ניב‏ (צילום רפרודוקציה: אחיה ראב"ד)

1

2

3

4

5

למרות פציעתו חיפש זוהר בקדחתנות אחר אשתו וילדיו, אך לשווא. מאוחר יותר הוא פונה לבית החולים באילת, והבנות, שאיתרו אותו, לא משו ממיטתו. כל סוף השבוע היו שרויים השלושה באי-ודאות ונאחזו בתקווה שהאם ושני הילדים הקטנים יימצאו חיים בין ההריסות. ככל שנקפו השעות דעכה התקווה, עד שהתקבל האישור הסופי על זיהוי הגופות. אז תפסה את מקומה תחושת אובדן קשה.

בני הזוג ניב היו ממקימי רקפת, בשנת 1981, והיו מהמשפחות המוכרות והאהודות ביישוב הקטן. ענת בר-שירה, שכנתם במשך שנים רבות סיפרה כיצד נהג גלעד השובב לחמוק לביתה בפיג'מה, ואמו צילה דלקה אחריו. "היא הייתה מין 'אמא פולנייה' כזו. הילדים תמיד היו צמודים אליה והיא לא הייתה מרשה להם לצאת בלי להתלבש כמו שצריך", סיפרה.

חברותיה סיפרו שהייתה אישה חמה ואוהבת, דאגנית מאוד "כמו לביאה לגוריה, יותר מכל אמא דאגנית רגילה". "התפלאתי לשמוע שהיא בכלל נסעה לסיני. הם נסעו הרבה לטיולים אבל לא מתאים לה לצאת למקום מסוכן, או מקום שיש לגביו התראות", הוסיפה בר-שירה.

צילה, מורה לערבית וללשון, לימדה בבית הספר הניסויי העל-יסודי במשגב, ובבית הספר "כרמים" בכרמיאל. "היא הייתה רכזת המקצוע, והייתה פרפקציוניסטית ותובענית כלפי הצוות", סיפר מנהל בית הספר במשגב, אורי ארליך. "אני מודה שקשה לי להבין כיצד נסעה לסיני בניגוד להמלצות".

לריקוד היה חלק גדול בחיי המשפחה. האם, האב ושתי הבנות רקדו כולם בלהקות. "צילה הייתה רקדנית מוכשרת, שרקדה בלהקת המחול הייצוגית במשגב", סיפרה בר-שירה. "היא הייתה זו שבכל אירוע הייתה מפעילה את הילדים ומארגנת ריקודים ומשחקים. היא השתדלה שלא להפסיד חזרה או הופעה. זה היה אחד המרכזים החשובים של המשפחה".

עשרות תלמידים מבית הספר היסודי במשגב, בו למד גלעד, התקשרו בצהריים למחנכת הכיתה, לאחר שנודעה הבשורה המרה.

מנהלת בית הספר, אירית עמית, סיפרה: "היו ילדים שתגובה שלהם הייתה הכחשה טוטאלית. לא יכול להיות שדבר כזה קרה. היו ילדים שהדחיקו, לא רצו להתעסק בנושא. הייתה תקווה מאוד גדולה, וגם כעס וחרדות. אחת הילדות שאלה, 'אם צילה היא מורה לערבית, למה הערבים הרגו אותה?'".

הילדים הוזמנו על ידי המורים לצייר ציורים המביעים את רגשותיהם ולהביע אותן בדרכים שונות. על גלעד סיפרה המנהלת, כי היה ילד בעל עיניים כחולות, צוחקות ומאירות. "הייתה לו תקשורת מאוד טובה עם מבוגרים. אם היה רואה אותי ברחוב תמיד היה שואל מה שלומי, וכשאני הייתי שואלת מה שלומו, התשובה תמיד הייתה - נהדר, נפלא. הוא היה ילד שמח, ששמח מכל דבר קטן".

לדבריה, "גלעד היה פעיל מבחינה חברתית, תמיד רצה להיות שותף, להיות בעניינים, צייר בכישרון רב ועסק בהחלקה על הקרח".

ליאור בן השלוש, היה בן הזקונים במשפחת ניב. השנה החל ללכת לגן הילדים ביישוב, שם לא הצליחו הגננות לבטא את כאבן העמוק על מותו הטראגי. "אנחנו רק מקווים שהמשפחה הזו תצליח להתגבר על המשבר הנורא הזה", אמרה אחת השכנות ביישוב. "הם משפחה נהדרת, ולא מגיע להם גורל נורא כזה".

אסף גרינוולד נהרג בסוף הטיול בסיני

אסף גרינוולד (27) מרמת גן בילה בסיני עם חברו רותם מוריה. השניים הגיעו עם חבר נוסף, ג'וני, למסוף הגבול בדרכם מחופשה מסיני בחזרה לישראל. ג'וני סיפר לבני המשפחה כי בדרכם ארצה ביקשו השניים להיכנס לשירותים בתחנת המשטרה המצרית אולם המצרים סירבו לאפשר להם להיכנס ולכן פנו למלון טאבה, ואז אירע הפיצוץ.

אסף תיכנן לנסוע לסיני כבר בראש השנה. אולם הוריו, עדנה ויעקב, ביקשו ממנו לבטל את הנסיעה בגלל ההתרעות על פיגוע אפשרי באזור. אסף נעתר לבקשתם ונשאר בבית. אך בערב סוכות הוא החליט לנסוע בכל זאת.

"הוא היה ילד מקסים. הנכד הבכור שלי, החיים שלי", אמרה ציפורה גרינוולד, סבתו של אסף, "תמיד מחייך, ילד טוב, חתיך. היו לו חברות ומעריצות רבות".

אסף, תושב רמת גן, למד שנה אחת בתיכון קלעי וסיים את לימודיו בתיכון תלם. הוא היה תלמיד מצטיין. בצבא שירת בחיל האוויר כמכונאי מסוקים ומיד עם שחרורו החל לעבוד בעיתון "זמן תל אביב" במחלקת המודעות ולאחרונה עבד בעיתון "רייטינג" כמפיק מודעות.

בני משפחתו של אסף מספרים כי היו לו שתי אהבות: האחת כדורגל, ובמיוחד קבוצת הפועל רמת גן אותה אהד והשנייה מוזיקה לה הקדיש את מרבית חייו. "הוא רצה להתפתח ולהתפרסם כמוזיקאי", סיפר אחיו, ערן גרינוולד בן ה-23. הוא וחברי להקתו "קפטן רמזי", "בדיוק החלו לתפוס תאוצה וקיימו שש הופעות במועדון הברבי בתל אביב. מאז שהיה קטן תמיד היה עם גיטרה ביד ובמיוחד אהב לשמוע מוזיקה משנות ה-70".

הבוקר קיבלו בני המשפחה את הבשורה המרה - דגימת הדם שנלקחה מהוריו תאמה את דגימת הדם שנלקחה מגופתו.

גרינוולד, מוריה והחבר הנוסף הגיעו לאיזור נואיבה ביום שלישי. מספר האח ערן: "ביום חמישי עלתה החושה שלהם באש. הכל נשרף, הבגדים והתיקים וגם קצת הדרכונים". בעקבות זאת החליטו השלושה לחזור לישראל, ולקראת 7 בערב הגיעו אל מסוף הגבול בטאבה.

בזמן הפיגוע שהו בני משפחתו של אסף באילת בחופשה משפחתית. "זו היתה יד הגורל שהיינו ממש בסמוך", הוסיף אחיו. 

"הוא היה חכם בצורה בלתי רגילה", מוסיף אחיו. "היה לו ידע כללי עצום. הוא הוציא ממוצע 105 בבגרות בלי ללמוד בכלל. אנחנו משפחה מאוד מאוחדת וזה הדבר היחיד שיכול להחזיק אותנו עכשיו לאחר מותו".

"רותם חלם לעסוק בקולנוע"

רותם מוריה, בן 27, שנהרג יחד עם אסף גרינוולד, כשניגשו לשירותים במלון הילטון טאבה, גדל בתל אביב וסיים את בית הספר עירוני א' במגמת קולנוע.

"המורים ניבאו לו הצלחה גדולה בתחום הטלוויזיה והקולנוע אבל אחרי שירות בחיל הים הוא החל ללמוד מחשבים ועבר לעסוק בתחום הזה. הוא עבד בחברת 'עידית' בתור ראש תחום בקרת איכות בחברה", סיפר גיסו, רונן שמיר.

"החלום שלו היה תמיד לחסוך כסף ולעסוק בקולנוע ובטלוויזיה. את החלום הזה הוא לא מימש. הוא גם אהב מאוד כדורגל. הוא ואסף שנהרג עמו היו אמורים להיות אתמול במשחק של נבחרת ישראל מול שוויץ. הוא קנה כרטיסים לכל המשחקים של מוקדמות המונדיאל", הוסיף שמיר.

לדבריו, "רותם ירד לסיני ביום רביעי ואנחנו לא ידענו שהוא בדרך חזרה. זה נודע לנו מהשותף שלו לדירה שהתקשר אלינו לספר לנו מה קרה לאחר שהוא שמע מג'וני (החבר שהיה עם השניים באילת וחיכה להם במסוף הגבול), ואז הבנו שהוא היה במלון. מיד אבא שלו ירד לאילת. אתמול כבר הבנו שאין סיכוי למצוא אותו בחיים".

רותם הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. 

הובהלה לבית החולים באיחור של שבע שעות

עינת נאור, מקיבוץ זיקים הסמוך לאשקלון, שנהרגה בפיגוע בראס א-שטן, נפגעה מרסיס בראשה, והמתינה שעות רבות לחילוץ. רק כעבור שעתיים הגיע אמבולנס מצרי, דל במכשור רפואי, שהתקלקל בדרך למסוף טאבה. היא הועברה לרכב הצלה אחר ולבסוף הגיעה לבית החולים יוספטל סמוך לשעה שש בבוקר, כשבע שעות לאחר הפיגוע.

עינת נאור נסעה עם חברתה, כרמית אטלס, לחופשה אחרונה לפני תחילת הלימודים. ביום ראשון היתה אמורה להתחיל לימודי תקשורת במכללת ספיר, הסמוכה לביתה.

נאור נסעה ביום שלישי ואמורה היתה לחזור ביום שישי. היא וחברתה התכוונו ללון במלון בנואיבה, ואולם כשהגיעו לשם נרתעו מהלכלוך והחליטו לעבור לראס א-שטן. ברגע הפיגוע, שהתה נאור ביחד עם חברתה כרמית באחת החושות. היא נפגעה בראשה מרסיס ואיבדה את הכרתה.

החברה גיששה באפילה שהשתררה במקום עד שמצאה את עינת, והעבירה אותה, עם עוד שניים, למקום כינוס הפצועים, סמוך לכביש, משם הועברה כעבור שעות רבות לבית החולים באילת. הוריה, תמי ומוטי, לא ידעו דבר במשך כל ליל הפיגוע, וגם למחרת עד הצהריים.

הם טילפנו לכל בתי החולים האפשריים ושמה לא הופיע. האב מוטי מספר, כי בצהרי יום שישי כבר הבין לבד: "נסעתי לאבו כביר ורק שם ידעתי שהבת שלי מתה. פרופ' היס המליץ לי שלא לראות את הגופה. הוא אמר לי שעדיף שישארו לי זכרונות יפים מהילדה היפה שלי. הבנתי שהיא הושחתה. בסופו של דבר ראיתי רק את כפות הרגליים שלה ואת אחת הידיים. זה מה שנשאר ממנה שלם. אבל זה הספיק לי. מיד זיהיתי אותה.

"היס שאל אותי אם אני רוצה שייאפרו אותה, כדי שבכל זאת אוכל לראות אותה בפעם האחרונה אבל אמרתי לו שלא".

ההורים החלו לחפש במקביל את בנם, עוז, אחיה של עינת, שנסע לאוסטרליה, לטיול ממושך, ובמקום בו נמצא לא ניתן היה ליצור עימו קשר. ההורים השאירו לו הודעות רבות במשיבון, העבירו לו הודעות SMS ודואר אלקטרוני. כשראה את ההודעות, אתמול בשש בבוקר, התקשר לארץ והאב, מוטי, אמר לו שאחותו נהרגה. היה שקט כמה דקות ואחר-כך פרצו השניים בבכי.

"זה הזכיר לי את הבכי שלו כשהיה בן חמש. הוא צעק, אבא תפסיק, אבא תפסיק", מספר מוטי נאור. ההורים, החיים בנפרד, ישבו בבית בקיבוץ זיקים. הם מבולבלים מהמידע החלקי שהגיע אליהם לגבי הנסיבות המדוייקות של הפיגוע והטיפול בבתם. הם שמעו שאחד הישראלים ניסה להנשים אותה במשך שעה ארוכה, וקיבלו גרסאות סותרות באשר לפינוי שלה.

האב, בכאב מאופק, אמר כי ההתרעות הרתיעו אותו, משום שגם הוא רצה לנסוע לסיני, אבל לא את בתו. "אין מה לעשות. ככה זה הצעירים. לא יכולתי למנוע זאת ממנה. היא תיכננה להתחיל ללמוד בשבוע הבא. היא כבר לא תלמד".

שלוש שנים במשרד ראש הממשלה

מיכל אלכסנדר, בת 27 מגני תקווה, נהרגה בפיגוע בראס א-שטן כשהיתה בחושה בה שהתה יחד עם שתי חברותיה עמן הגיעה לסיני. שתי החברות נפצעו באורח בינוני והן מאושפזות בבית החולים.

מיכל למדה בבית ספר בליך ברמת גן. בצבא שירתה כקצינת חוויה והיא בוגרת החוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. היא הועסקה בשלוש השנים האחרונות במשרד ראש הממשלה. שרון עצמו טילפן למשפחתה, והביע את צערו העמוק ואת השתתפות הממשלה בצער המשפחה.

גורמים במשרד סיפרו: "שמענו שהיא נעדרת כבר אתמול. כשחברות התקשרו ללשכה והודיעו למזכירות הממשלה, פנה מזכיר הממשלה לכל מיני גורמים. בסוף התברר כי היא בין ההרוגים".

מיכל עבדה בשלוש השנים האחרונות עם מזכיר הממשלה הנוכחי, עו"ד ישראל מימון, ולפני כן עם קודמו עו"ד גדעון סער. מזכיר הממשלה מיימון טלפן לסער והודיע לו כי מיכל בין ההרוגים.

מימון סיפר ל-ynet: "דקות לפני ישיבת הממשלה נודע לי שהיא מוגדרת כנעדרת. הייתי המום לחלוטין, לא רציתי להאמין שכך זה יגמר. ראש הממשלה שמע על כך במהלך הישיבה. הידיעה הוודאית הגיעה שעות אחר כך - אז ידענו בוודאות שמיכל לא איתנו".

"מיכל היתה דור העתיד של צוות מזכירות הממשלה. אינטילגנטית ומסורה לעבודה בצורה יוצאת דופן. הבינה לעומק את כובד האחריות של מי שעובד במזכירות הממשלה. מיכל היתה חברותית ומקסימה ובעלת נפש עדינה.

"כאדם חברותי ומקצועי, היית רוצה שתעבוד איתך. מזכירות הממשלה היא כמו משפחה, מיכל היתה איתנו ממש כבת משפחה. כולנו וכל עובדי משרד ראש הממשלה כואבים והמומים את האובדן שלה, ומשתתפים בצער העמוק של המשפחה. כל מי שמכיר אותה יודע איזה אובדן עצום", ספד לה מזכיר הממשלה.

ח"כ סער אמר ל-ynet: "זאת טרגדיה נוראית. אתמול בלילה שמה לא היה בין שמות ההרוגים שפורסמו. היא היתה בחורה מקסימה, מוכשרת ומשכילה, שתמיד עשתה את העבודה בחיוך וברוגע, מאוד תרבותית. זאת טרגדיה בלתי רגילה שחיים צעירים נגדעים ככה. כאב לי מאוד לשמוע".

קרובי משפחה סיפרו כי למיכל היה צימאון לשוטט בעולם ואחרי הצבא היא טיילה במזרח כחצי שנה ואף למדה יפנית. זה היה ביקורה השני בסיני, הראשון היה לפני כארבעה חודשים.

הקשר האחרון שלה עם הוריה היה כשעברה את מעבר הגבול בטאבה בערב החג. דודתה, נאווה הירש, סיפרה כי "מדובר בילדה מחוננת שאהבה את חופי סיני. חברתה מיכל סיפרה כי חברתה, כמו רבים אחרים, היא משערת, לא פחדה וחשבה שצריך להמשיך לחיות ולבלות.

האב לא רצה שבנו יסע 

"ניסינו למנוע את היציאה לטיול המטופש הזה. טיול שקטע חיים מלאים ויפים של עלם חמודות", אמר ל-ynet ראובן, אביו של רועי אביסף.

רועי, בן 28, נולד והתחנך בכפר סבא. בצבא שירת כסמ"פ בסיירת הנח"ל בלבנון. אחרי הצבא טייל בחו"ל וכשחזר החל ללמוד משפטים ואף יצא לשליחות מטעם הג'וינט בהונגריה, שם הכיר את חברתו מלווינה, שבאה בעקבותיו לארץ והתגיירה. הוא נהרג בפיגוע בראס א-שטן.

"הוא אמר שהוא רוצה לצאת לסיני לחופשה לפי שהוא מתחיל את שנת הלימודים", סיפר אביו. "הוא ידע על ההתרעות ואמר לנו כי אי אפשר בגלל ההתרעות לשבת בבית והוא, שיצא מלבנון ומאפריקה בחיים, מספיק אחראי ונוסע למקום שאפילו אלוהים לא מגיע לשם להיזרק על החוף.

"ביום שלישי לקחתי חופש מהעבודה וביליתי את היום יחד איתו. בדיעבד זה היה יום פרידה", סיפר האב. "שמענו על הפיגוע אבל כשהבנו שמדובר בטאבה נרגענו כי ידענו שהוא לא שם. לא ידענו בדיוק איפה הם נמצאים אבל לא דאגתי. בחצות וחצי צלצל הטלפון וחברתו הייתה על הקו. היא סיפרה שהוא נפצע ושהיא חושבת שהוא לא חי. היא סיפרה שהם היו בחושה בראס א-שטן, ורועי יצא לכיוון המסעדה ואז היה הפיצוץ והוא נפגע".

רועי, שנהג להתנדב בזמנו החופשי ונתן שיעורים לילדים במצוקה ביהוד, הותיר אחריו הורים, רחל וראובן; אחות, בושמת ואח, עומרי, קצין בנח"ל. חברתו מלווינה חזרה לבית הוריו לבדה. הוריה עושים כעת את דרכם ארצה מקרואטיה כדי להשתתף בהלוויתו שתיערך היום בבית העלמין בכפר סבא.

חליל בן ה-10 נהרג בחופשה המשפחתית

חליל זייתוניא, בן 10 מיפו, נהרג בפיגוע במלון "הילטון טאבה".

משפחתו של חליל יצאה לסיני לפני יומיים. "הם בסך הכל רצו קצת נופש" סיפרו בני משפחה ל-ynet. "כשאירע הפיצוץ, חליל היה עם קרובת משפחתו, נבילה בת ה-11, בלובי של בית המלון. שאר בני המשפחה היו בקומות העליונות. אמה של נבילה קפצה ולקחה את בתה למעלה, אבל כנראה מרוב הבהלה היא שכחה את חליל. נבילה נפצעה ומאושפזת בבית החולים, ואילו אמה מרגישה אשמה על כך שלא הבחינה בחליל".

בני המשפחה שנשארו בארץ סיפרו: "כל הזמן התקשרנו אליהם לטאבה. שמענו חדשות וחיכינו לכל ידיעה. קווינו שהוא יהיה בחיים, אבל לצערנו הפיגוע המטורף הזה לקח את נשמתו. אביו נהרג לפני שש שנים בתאונת דרכים ואמו נישאה לאחיו. כששמעה על מות בנה לקתה בהלם ואושפזה בבית חולים".

אחותו הודא, בת ה-11 אמרה: "אני לא יכולה לעכל שאחי חליל לא חזר מהטיול בסיני. אני מתגעגעת אליו מאוד. הוא היה ילד עם לב טוב. כל הזמן הוא שמר עליי ועזר לאנשים".

הודא הייתה אמורה לבלות עם שאר המשפחה בסיני אך לדבריה, נשארה מאחור כדי ללמוד למבחן. "לפני שנסע הוא חיבק אותי חזק מאוד. עכשיו הוא מת. אני לא יודעת למה דבר כזה צריך לקרות לאחי, אבל זה מה שאללה רצה. אשתדל לא לבכות הרבה כדי שלא יכאב לחליל בקבר", הוסיפה. "הבכי לא יעזור לנו, הוא לא יחזיר את חליל הביתה".

חליל הותיר אחריו אחות מאמו ואביו ועוד אח מאמו ודודו. הוא הובא לקבורה בבית הקברות ביפו, לא הרחק מביתו.

חאפז מיהר לסייע לבנו

חאפז אל חאפי, בן 39 מלוד, נסע לטאבה יחד עם בנו יוסף בן ה-7. הוא נהרג בפיגוע במלון "הילטון טאבה".

חברו סמיר סיפר שבזמן הפיצוץ שהו האב ובנו בלובי של בית המלון. מעוצמת הפיצוץ הראשון נפצע יוסף. האב נחלץ לעזרת בנו וניסה להוציא אותו מבין ההריסות, אך אז ארע הפיצוץ השני שהרג אותו. אשתו סוזן סיפרה שלפני מותו הספיק להתקשר למשפחה מבית המלון: "הוא אמר שהכל רגוע, שממש כיף להם ושהם עושים חיים".

בני משפחתו של חאפז סיפרו כי נהג לפקוד לעיתים קרובות את אילת ואת טאבה. "הוא כל כך אהב את המקום הזה. בכל פעם שירד לשם לקח את אחד מילדיו". יוסף, בנו של חאפז, נפצע באורח קל ואושפז בבית החולים "יוספטל" באילת. חאפז הותיר אחריו שלושה בנים ובת.