יואל שלי: רקוויאם ל-IOL

מחיר כבד שילמתי על ההליכה בעקבות האהבה, יואל (הכינוי של חברת IOL, מפעילת אתר אינטרנט בשם זהה, שהתמזגה עם "וואלה") התגלתה כמאהבת אכזרית. בתחילתה דרך היינו פחות מ-30 עובדים, בלי תקציב ועם הרבה שאיפות. מנסים להמציא את האינטרנט העברי כנגד כל הסיכויים.

ההיסטוריה שלי כמשתמש באינטרנט התחילה כמעט שנה לפני ההיסטוריה של הרשת בישראל. אבל רצה הגורל ורק ב-1998 התגלגלתי לעבוד בתחום. לא היה לי ברור מראש שאני הולך "לעבוד באינטרנט". פניתי למודעה בעיתון הארץ שחיפשה עוזר מנכ"ל לחברה במרכז הארץ. כשהגעתי לראיון הראשון ביואל, הסתבר לי ש"עוזר מנכ"ל" זה טריק ישן בכתיבת מודעות דרושים שמטרתו להשיג מרכזנית/מזכירה אינטליגנטית ככל האפשר.

בעלים שלא נתנו עצמאות

יואל הייתה בית ספר לאינטרנט, היא הייתה ה-חלוצה בתחום התוכן המקוון שניסה להשתוות ברמתו למקבילות בשאר התקשורת, כמות הניסיון והידע שהעובדים שלה ריכזו היו אולי הגבוהים בשוק, וזכו להערכה רבה גם מהמתחרים. בכל אתר חדש שאופיין, ויואל שלחה ידה בכל ז'אנר אינטרנטי שרק היה מתחיל להסתמן, ניסינו לשלב חשיבה חדשנית, ולשאוב השראה מהאתרים הטובים בעולם, גם אם באו מחברות שהיו בליגה אחרת מבחינת המימון שלהן.

כאשר התחום נכנס לתאוצה, ובשלב מסוים אפילו ביואל הרגשנו את זה (החברה הגיע לכ-150 עובדים בשיאה), זכיתי להנהיג צוות כישרוני וקצת פרוע של צעירים (חלקם מבוגרים ממני בכמה שנים), שאהבתי בכל ליבי. לצוות שלי קראתי "הילדים שלי", והם כינו אותי "אבא". עוד משהו שלא יקרה עוד פעם.

סטארט בלי תנאים

עבדנו במציאות שבה חצינו את קו 12 שעות העבודה לעתים קרובות. סטארט-אפ - רק בלי השכר, התנאים או האופציות. עבדתי מסביב לשעון, במסירות גדולה, בשאיפה להתקדם ככל האפשר, כדי להשפיע באמת על גורל האתר. הייתי צריך להגיע עד לצוות ההנהלה הבכירה של הארגון כדי להבין שזה לא ממש הולך לקרות. המנהלים האמיתיים של יואל היו תמיד הבעלים, שלא נתנו אוטונומיה אסטרטגית לאף אחד - בעיה ידועה של תחום הסטארט-אפים. גם זה היה שיעור חשוב.

נכון, השעות היו ארוכות והשכר נמוך יחסית לשוק, אבל עובדה - העברתי שם את כל תקופת הבועה, תקופה בה כמה מחברי דלגו בין יותר משלוש עבודות ולעתים שילשו את המשכורת שלהם. כנראה היה צריך להגיע פיתוי מאוד גדול כדי לגרום לי לחשוב אפילו על מקום אחר, וכך מתישהו לקראת סוף נובמבר או תחילת דצמבר 2000, התייצבתי אצל עופר לוי, המנכ"ל, וסיפרתי שקיבלתי הצעת עבודה בלונדון. כשסיפר לנו בישיבת ההנהלה, מאוחר יותר באותו יום, כי מתחילים מגעים למיזוג, הבנתי ששוב שיחק לי המזל.

אז מה בעצם קרה?

היה ניסיון אמיתי ביואל ללמוד את המדיום האינטראקטיבי החדש, להבין אותו, ולעשות דברים שינצלו אותו באופן הטוב ביותר. לא סתם צמחו ב-IOL הקהילות הכי טובות באינטרנט העברי באותה תקופה. זה היה נכס מדהים שוואלה לא השכילה לשמר לאחר המיזוג, ולמעשה נתנה אותו במתנה לאתר תפוז, שאני בספק רב אם היה קיים במתכונתו הנוכחית, ללא האוצר שנפל לידיו.

קל להיות חכם בדיעבד, אבל קשה להצביע על הסיבה עיקרית. מה גם שרבים מהמתחרים חטאו בבעיות דומות. לכל אורך הדרך הייתה ליואל נטייה להתנהלות הססנית ולא ממוקדת. איחרנו לפתוח את האתר כולו לקהל הרחב בחינם, תמיד לקח יותר מדי זמן לרעיונות היפים שלנו לקרום עור וגידים, וסחבנו איתנו כל מיני "ירושות" גוזלות משאבים מגלגולים קודמים של המודל העסקי של החברה.

אבל אולי מה שהכי הזיק ליואל היה החולשה הגדולה שלה בצד התדמיתי - אפילו בעניין הבסיסי של להבהיר לשוק שכבר לא צריך לשלם על התוכן, בעוד המתחרים שלנו כבר ממתגים את עצמם כסוג של בחירה אופנתית. כשהייתה הזדמנות לקראת סוף 1999 להנפיק את האתר לפי הערכת שווי גבוהה - הבעלים החליטו לא ללכת על זה, אחר כך כבר התפוצצה הבועה וחוקי המשחק השתנו.

היה ברור שהמותג שצריך לשרוד הוא וואלה

כשהתמזגו האתרים, היה ברור שהמותג שצריך לשרוד הוא וואלה, שתמיד הוביל בחזית הזאת. אבל ציער אותי מאוד לצפות מרחוק בזלזול המוחלט בנכסים מובהקים של יואל כמו הקהילות והצוות המדהים, מה שנקרא "נכסים אינטלקטואליים". ממש נשבר הלב לצפות בכל כך הרבה השקעה, עבודה, ואהבה יורדות לטמיון, וברבים מחברי הטובים נאלצים למצוא עבודה החדשה. אחרי שהאתר הפך ל"פורטל רפאים" (כפי שכונה בכתבה ב"הארץ") וכל החברים שלי כבר היו במקומות אחרים, הפסקתי לעקוב.

אורי ברוכין עבד ב-IOL מינואר 1998 ועד סוף 2000, והספיק בין השאר להקים את אינדקס האתרים שלה, להקים את צוות התוכן שלה ולנהל אותו. הוא עזב את החברה כמנהל פיתוח התוכן. כיום הוא יועץ עצמאי לאסטרטגיה שיווקית ואינטראקטיבית, וגם עובד עם ynet. הוא בין מקימי האתרים "קונספציה" ו"רשימות".