אקדמיה במשבר
איזו אקדמיה מחכה ל-245,000 הסטודנטים הישראלים שמתחילים את שנת הלימודים היום?
245,000 סטודנטים, כחמישית מהם חדשים, מתחילים היום את לימודיהם. רובם אינם מודעים לכך שהאקדמיה הישראלית הפכה מזמן לבינונית בקנה מידה עולמי, וזכייתם של שני מדענים מהטכניון בפרס נובל אסור שתטעה אותנו.
הרמה הבינונית מתבטאת באופנים שונים: מאז מרטין בובר, שהלך לעולמו ב-1965, לא קם בישראל פילוסוף בעל שם עולמי, ועם פטירתו של ישעיהו ליבוביץ' לפני עשר שנים, אבד לישראל הפילוסוף הגדול האחרון שלה, שבלט בבדידותו (שניהם, אגב, לא היו תוצר של האקדמיה הישראלית); האקדמיה הישראלית לא הוציאה מתוכה היסטוריון גדול, שפרץ דרכים בהבנת התהליכים ההיסטוריים; אין בה סוציולוג שפיתח תיאוריה כוללנית להבנת מבנה החברה; אין בה פסיכולוג שפתח צוהר חדש להבנת נפש האדם; אין בה מדעני מדינה שחוללו מפנה בהבנת הספרה הפוליטית; אין בה הוגה דעות חברתי-מדיני שקולו נשמע בארץ ובעולם; ואין בה כלכלן גדול שסלל דרכים חדשות.
מממצאיה של החברה האמריקנית ISI Thomson, המתמחה בקביעת איכותם המדעית של מוסדות מחקר אקדמיים בעולם, עולה כי במדעי החברה, שום אוניברסיטה ישראלית אינה נמנית על מאה המוסדות המובילים בעולם, וכי ישראל נמצאת מתחת לקֶניה בהישגים מחקריים ברפואה קלינית. במדעי הטבע, ובהם חקלאות, נמצאת ישראל עדיין במקום מכובד בקנה מידה עולמי, אך גם בהם היא מידרדרת.
מה פשר ההידרדרות? הרי הפוטנציאל של אנשי האקדמיה הישראלים אינו נופל מזה של עמיתיהם בעולם? אתייחס כאן לשני גורמים ראשיים: אי-בניית ישראל כמדינת רווחה נאורה, ומדיניות ההכשרה והקידום של אנשי המדע.
ישראל לא נבנתה מעולם כמדינת רווחה אמיתית, ומאז שנות השמונים הולך המצב ורע. הדבר מתבטא בכיתות גדולות מדי בבתי הספר, באלימות גואה וברמת לימודים שנדונה לבינוניות. התלמיד הישראלי אינו זוכה לקבל מלוא החופניים תרבות והשכלה, ואין מתפתחת בו אהבת הלמידה.
במוסדות להשכלה גבוהה אין המצב טוב יותר. הסטודנט הישראלי אינו יכול להתמסר ללימודים, להשלים את החסר ואף להתפתח כאישיות משכילה. ההכרח לשלם שכר לימוד גבוה ולהבטיח קיום חומרי סביר גורם לכך שרוב הסטודנטים עובדים לצד הלימודים, וכתוצאה מכך התפתחה באקדמיה הישראלית "תרבות לימודים שערורייתית" (כהגדרת פרופסור יוסף ויילר מאוניברסיטת הרווארד, שבדק את אורחות הלימודים בפקולטות למשפטים בארץ). הסטודנט הישראלי ממעט לקרוא ואינו בונה לעצמו ספרייה ראויה במהלך הלימודים. בכל פורחת למידה מתרגומים וסיכומים קלוקלים, וההעתקות בעבודות בית ובבחינות הן תופעה נפוצה. מתַרבות לימודים זאת צומחים המרצים הישראלים.
האוניברסיטאות מצדן מרעות את המצב באופן הכשרתן את המרצים. רוב הפונים לקריירה אקדמית אינם נדרשים לרכוש השכלה רחבה מעבר לתחומם. המדען הישראלי הממוצע לא רכש ידע בתורת ההכרה ובפילוסופיה של המדע, ומעולם לא התמודד באופן רציני עם שאלת אופייה וגבולותיה של ההכרה האנושית. רב-צדדיות היא תנאי להישגים מדעיים אמיתיים: מדען מדינה, שאין לו ידע רחב בכלכלה, בסוציולוגיה ובהיסטוריה, הוא מדען מדינה מוגבל. גם בישראל תקף הפתגם: "מי שיודע רק את תחומו, גם את תחומו אינו יודע".
אופן קידום המרצים בישראל גם הוא שערורייה. מרצה שפרסם עשרה מאמרים באיכות מפוקפקת יעלה בדרגה, בעוד שעמיתו, שפרסם מאמר או שניים שיש בהם חידוש מדעי, לא יזכה בכך. התוצאה: מרצים רבים בוחרים בנושאי מחקר שאינם דורשים עבודה מדעית עמוקה וארוכת טווח. גם הפגיעה בתשתית המחקרית בעקבות הקיצוצים בתקציבי האקדמיה דוחפת לכך. מרצים רבים אף מפרסמים מאמרים שטחיים בזוגות ובשלשות.
כדי לשקם את המדע הישראלי יש, ראשית, לבנות את ישראל כמדינת רווחה נאורה. כן יש להעניק לאקדמיה הישראלית הנהגה אמיצה, שתחולל מהפכה בסדרי העבודה המדעית. מדענים צעירים וותיקים, שמיצוי אמיתי של הפוטנציאל המדעי שלהם והמדע בכללו יקרים להם, יכולים וצריכים למלא כאן תפקיד מכריע. גם המועצה להשכלה גבוהה צריכה לקחת מנהיגות.
ד"ר אורי זילברשייד, מרצה לפילוסופיה מדינית במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובתוכנית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, נמנה על מייסדי "תנועת חברה עכשיו"
לפנייה לכתב/ת 
החלה שנת הלימודים
צילום: חיים הורנשטיין
מומלצים
