החיים הם במקום אחר

הייתי בת חמש-עשרה. היתה לי גלימת צמר שחורה עם ברדס נזירי, ירושה מאיזה טריפ רע של אמא שלי בשנות השישים. היה לי גם דמיון פעיל מאוד וסביבת מגורים מושלמת. התגוררתי אז ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. מה שלא היה לי בשפע, זה חברים. מצוידת בחומרים ובאנטי חומרים הללו, הייתי משוטטת לי בלילות ברחובות האבן הקדמוניים של השכונה, בינות לחורבות בנות מאות ואלפי שנים, לבושה בגלימה. בקיצור, הייתי משונה.

באחד משיטוטי הליליים נקלעתי לחורבות עיר דויד (פעם עוד היה בטוח להסתובב שם) ושמעתי קולות. אלו לא היו הקולות שהיית מצפה מנערה לבושת גלימה באמצע הלילה לשמוע, הם לא הפנו אותי לאלוהים לקבלת הנחיות או דחקו בי לחנוק את הכלב של השכנים. אלו היו קולותיהן של קוביות פלסטיק נחבטות אל רצפת אבן. באחד הקיתונים שנחשפו בחפירות מצאתי ארבעה נערים בני 17, מבט מרוכז להחריד על פניהם, מתווכחים על עוצמות של כשפים, נקודות ללוחמים וקיומם של דרקונים. זה היה, כמובן, מושלם. זה היה החורף שבו התוודעתי לראשונה ובפעם היחידה בחיי לטעמם של משחקי התפקידים, שבו יכולתי להפסיק להיות נערה מתבגרת הכלואה בגוף לא מספק, בחיים לא מספקים וביקום בלתי מספק. יכולתי להיות מי שרציתי. לוחמת יפיפייה, גנבת חושנית, קוסמת רבת עוצמה. יכולתי להפקיד את המציאות בכניסה לחורבות הקפואות, להתכנס בתוך קפלי הגלימה שלי ולזרוק קוביות כאילו חיי היו תלויים בכך.

השבוע לפני שלושים שנה, שחררו גארי גייג'קס ודייב אהרונסון את משחק התפקידים הראשון, ה-D&D, או "מבוכים

ודרקונים", בשמו העברי השגוי, לאוויר העולם. קדמו לו אומנם משחקי מלחמה כאלו ואחרים, ששוחקו באמצעות קוביות ומיניאטורות של שחקנים, אבל הפיתוח המשמעותי ביותר, כובש הלבבות והקופות שהחדירו גייג'קס ואהרונסון, היה החלוקה המבנית בין השחקנים (שגילמו, לראשונה, דמויות יחידות, ולא פיקדו על צבאות שלמים) ובין ה-DM, שליט המבוך, השה"מ, יוצר המשחק או לחילופין, אלוהים.

הבונוס שיצרו גייג'קס ואהרונסון עבור השחקנים, הוא מיקומו של המשחק ביקום ימי-ביינימי במסורת הטולקינאית: כזה שמאוכלס במפלצות שונות ומשונות, שמגיעות כמובן עם ספר הדרכה, אלפים, גמדים, קוסמים ומכשפים. וחרבות. די הרבה חרבות (וגם פגיונות, קשתות, שריונות ושאר אביזרים מקרקשים).

דמיון מודרך

ה-D&D הגיע לשיא הפופולאריות שלו בתחילת שנות השמונים. אז גם החלו שמועות מרושעות או סתם דמיוניות להקיף אותו: הוא משמש כיסוי לפולחנים של כת השטן, הוא מעודד התאבדות, הוא מוביל לעניין לא בריא בכישוף, הוא משמש מפלט פסיכולוגי לחנונים שאין להם חיים אמיתיים. מלבד הטענה האחרונה, כל היתר היו בדרך כלל מיתוסים אורבאניים חסרי אחיזה במציאות שהצביעו על האפשרויות רבות העוצמה שהיות טמונות במשחק עבור אלו ששיחקו אותו. מאחר שכלי המשחק החשוב ביותר, כמו גם זירת הקרבות החמוצה מדם, מיקומם של המקדשים הנישאים, העיירות הציוריות או הטירות הבלתי נכנעות, הוא הדמיון, השמיים הם הגבול. אם דמות שיצרת, טיפחת, חיית את חייה במהלך שעות המשחק הארוכות, כמה ימים בשבוע, השקעת מחשבה ואנרגיה במטרותיה ובחירותיה והזנת אותה בפיצה קרה ובקולה בלי גזים, מתה, הדמיון מזנק להשלים את הפער. תחושת האובדן יכולה להיות ממשית מאוד.

העובדה שה-D&D עושה שימוש כה עמוק בדמיון, היא שאפשרה לו לפרוץ אל מחוץ לגטו הנעורים ולהדביק בחיידק המשחק גם אנשים מבוגרים ומיושבים בדעתם, שקצו במשחקי "מונופול". האפשרויות והכוח העצום שמופקדים בידיו של מנחה המשחק, השה"מ, אפשרו ל-D&D להפוך למשהו שהוא יותר מסתם משחק לוח ללא לוח או הרפתקה חביבה למתבגרים מוכי חצ'קונים. הסיפורים הפכו מורכבים יותר, משחק הזהויות הפך אינטנסיבי יותר, והמשחק כולו סיפק למשתתפיו זירת ניסוי לפתרון בעיות והתמודדות עם חומרים אמיתיים בתוך מערכת משחקית מדומיינת. העושר הפוטנציאלי הזה הוא שקידם את משחקי התפקידים מעבר ל-D&D ואל עולמות אפשריים אחרים, המבוססים על יצירות ספרות ("קריאתו של קת'ולהו", ע"פ ה.פ. לאבקראפט, למשל) או על עולמות עתידניים, אפוקליפטיים ומקומיים מאוד (כמו זה המתרחש בישראל של שנת 2010).

משחק התפקידים עבר גם אל הספרות (הדוגמא הבולטת הם ספרי "רומח הדרקון" של מרגרט וייס וטרייסי היקמן, המתרחשים ביקום ה-D&D), אל משחקי המחשב, שם כבש לו פלחי שוק רבים וחדשים, ואפילו אל הקולנוע, בסרט גרוע במיוחד שייזכר כנקודת שפל בקריירה של ג'רמי איירונס.

בשביל זה יש חברים

ממפלט לחנונים בודדים, ששאפו למצוא עוד אנשים "כמוהם", שירצו להעמיד פנים שהם לא באמת חיים בכאן ובעכשיו,

הפך ה-D&D למעיין קמע נוסטלגי לגיטימי, כזה שאפילו ון דיזל יכול להצהיר בגאווה על השתייכותו לשבט השחקנים שלו. גם לאחר שחברת TSR, שהיתה בעלת הזכויות על המשחק, פשטה את הרגל לאחר שתי מהדורות בלבד, סרב המשחק לגווע, מצא לעצמו יקומים אחרים לשחק בהם והמשיך לשגשג במחשכים.

מכשפי החוף, החברה שרכשה את TSR, החליטה לפני כמה שנים לחדש את המשחק ולהוציא מהדורה שלישית שלו, אבל רבים מהשחקנים כבר עברו הלאה. הם משחקים D&D און ליין (הכרתי בחור שנסע לסין כדי לפגוש שם שחקנית שהתאהב בה במהלך המשחק); הם שידרגו את עצמם ל-RD&D, פיתוח שתוגבר בארץ רבות על ידי העלייה הרוסית (תוכלו לראות אותם מתאמנים מידי יום שישי בחרבות אמיתיות בפארק ליד תחנת הרכבת ארלוזרוב בת"א) ושבמהלכו כובשים עשרות משתתפים לבושים בשריונות קשקשים שנסרגו ביד את מבצר אנטיפטרוס ואתרים שונים בעלי אופי דומה; הם פרצו את גדרות העולם הימי ביניימי וחדרו אל המצור על סטאלינגרד, למשל.

בארץ פועלת אגודה ענפה למשחקי תפקידים, שאת משתתפיה ניתן היה למצוא, מפוזרים בין חדרים שונים בבניין "אשכול פיס" לצד הסינמטק בכנס ה"אייקון" האחרון ובאלו שקדמו לו. היו שם בני 12 ובני 40, לובשי גלימות ועוטי ג'ינס. הם ניהלו משחקים מפותחים ומורכבים, התווכחו בשאלות הרות גורל, כמו "האם משחק תפקידים הוא אומנות?" והאזינו להרצאות בנושא משחקי תפקידים ואגדות אורבאניות או על מוטיבים של מוות במשחקי התפקידים. הם כבר לא היו חנונים בודדים או נערות מתוסבכות בנות 15 עם גלימה. היו להם חברים, והרבה כאלו.

"זו בעיקר חוויה חברתית מהנה מאוד," אומרת יעל, מתרגמת בהווה ושחקנית D&D בעבר. "מאחר והמשחקים אורכים שעות ארוכות ומשוחקים לפעמים כמה פעמים בשבוע, הם הופכים ליותר מסתם משחק. השחקנים האחרים ששיחקתי איתם הפכו כולם להיות חברים שלי." יעל גם התוודעה לפוטנציאל הרומנטי שמאפשרים משחקי התפקידים. "בקבוצה הראשונה שבה שיחקתי, התחילה אחת הדמויות שהיתה בשליטת השה"מ, לכתוב לדמות שלי מכתבי אהבה יפיפיים. זה התפתח לרומן אמיתי, אבל התחיל שם. היתה לזה כמובן גם השפעה על המשחק עצמו, כי זה מה שקורה כשאלוהים לוקח לו בת זוג מקרב בני התמותה. כשזה קורה, אומרים שיש לך Ring of DM control (על שם טבעות העוצמה שמאפשרות שליטה באלמנטים שונים במשחק). זה כמובן יצר סיטואציות משעשעות וגיחוכי 'משחק מכור' לרוב".

אני לא הצלחתי לראות באף אחד מארבעת הנערים טרוטי העיניים והיצירתיים שהביאו אותי אל המשחק, אובייקט לתשוקת נעורים מתפרצת, למרות שהיו פעמים, במיוחד כשהייתי מביטה בהם מתחת לברדס הגלימה הכבד, שקיוויתי שכך היה נראה העולם האמיתי. לא נשארנו חברים, אני לא יודעת מה עלה בגורלם ומעולם לא שיחקתי מאז, אבל היה שם קסם. קסם מוחשי, מורגש ואמיתי, כזה ששיגר אותנו הרחק מגופינו הלא מספקים, מחיינו הלא מספקים ומיקומינו הלא מספק, למקום אחר, מורכב, מסובך וקשה לא פחות מזה האמיתי, שבו יכולנו לזמן קצר, להיות מי שהיינו רוצים להיות. ה-D&D חוגג שלושים. תנו כבוד.