בריוני המקלדת

הנה דוגמה ליום רע: חטיפת ילדים באוסטיה. יוסי כהן מחיפה, בעשיריית המגיבים הראשונים, כותב שמגיע להם ועכשיו הם יבינו כמה אנחנו סובלים מהפיגועים. הוא מוסיף להגיג חמישה-שישה סימני קריאה, כדי שנבין עד כמה בוער בעצמותיו. והנה עוד אחת, ממש טרייה. עובדי רשויות ערביות לא קיבלו משכורות והרמדאן מגיע ואין אוכל? מגיע להם. שיבקשו כסף מערפאת, כותב הגולש "גליל". לו היה מדובר ביום קשה עוד יותר, יום של פיגוע, היו אבירי המקלדת העלומים מציעים להשמיד אותם כמו את כל הערבים. כי מגיע להם, ושילמדו לקח.

כמה קל להשמיד באנונימיות מוחלטת. כמה קל להיות בריונט, בריון של רשת. המונים-המונים הם שורצים כאן ב-ynet ובמקומות אחרים ברחבי האינטרנט הישראלי. במלאת לו עשור, ומתוך איבה ותסכול, הבה נשרטט קווים לדמותו.

הבריונט - קווים לדמותו

האנונימיות משמשת לו כנשק התקפה. פעם, כשהיינו תמימים ואופטימיים, סברנו שהיכולת להמציא ניק תשחרר עכבות לטובה, ומאות דעות יפרחו בצוותא חדא, ובשולי הכתבות יתנהלו חיים ציבוריים ערים, מאלפים ומכובדים. האם לא ידענו שמשה כהן מחיפה, זה השם שבחר לעצמו כשהיה לו דחוף לכתוב שמגיע להם, לרוסים, שילדיהם יירצחו ובלבד שיבינו את סבלנו שלנו – האם לא ידענו שהוא קיים? או אולי האמנו שעצם קיומם של אתרי חדשות ענייניים ומושקעים ימנע ממנו להגיב?

איך, איך לא הבנו: את כמויות הזעם והאלימות, הבורות והאיבה, הטמטום והגועל שהתחבאו ורק חיכו להזדמנות להרים ראש מכוער. אנחנו – עיתונאים ויצרני תוכן - רק סיפקנו את הפלטפורמה.

כי מהר מאד התברר, שמשה כהן מחיפה אינו שועה לאזהרות המופיעות בחלון הקטן שבו הוא מקליד תגובה, ולנו, אותם יצרנים ממש, אין אפשרות טכנית לעמוד בפרץ. בהעדר איום מפורש ברצח, כולל מספר טלפון של הנרצח הפוטנציאלי, תגובתו של משה כהן תעלה לאוויר, ובחדרו הקט והאנונימי הוא יוכל להיאנח בסיפוק. כן, הוא עשה את זה. מצד שני, איומים ברצח של ערפאת או של "פושעי אוסלו", זה כבר עניין שבשגרה.

עד כאן הדרדרנו: בשמו של חופש הביטוי האינטרנטי, מתירים למשה כהן לנאץ, להשמיץ, להעליב, לפגוע, להסית, לשקר, להוציא דיבה, לעשות אאוטינג למי שמתחשק לו בכל עניין שמתחשק לו ולפגוע בפרטיות של הזולת, ולחגוג את רשעותו-שלו 24 שעות ביממה. וכן, אנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו.

לא כולם כאלה

צריך לומר שלא כולם כאלה. יש אנשים נאורים, יודעי כתוב ושוחרי טוב, שמגיבים כאן ובמקומות אחרים. כמה מהם הפכו לי לחברים של ממש, ותודה ל"אוהד מושבע" ול"אראל ישראלי" על שטרחו וכתבו, פרגנו והעירו, והתגלו – כמה לא מפליא – כאנשים מקסימים גם מעבר לחיץ של המקלדת. יש דיונים בין מגיבים, יש כאלה שמתנדבים להסביר ולשנות, לשכנע ולהיטיב וליצור שיח אמיתי. בימים רעים במיוחד, נדמה לי שהם הולכים ומתמעטים.

אחרי שבריונטים הצטערו על כך שמשפחתי לא הושמדה בשואה, הציעו לי להתאבד בשתיית רעל, לחבור לאויבי ארצי, להתנצר, להתאסלם, להתאייד וסתם למות בפיגוע הבא – וכל זה מפני שלא הסכימו לדעה שהבעתי כאן - חיפשתי את המקור להתלהמות, את הסיבה שבגללה נשרפים לאנשים פיוזים במוח כשהם מתיישבים לכתוב. בתיווכם של מאמרים בסוציולוגיה שעוסקים דווקא בתופעת הזעם בכבישים, מצאתי סיבה אפשרית אחת שנובעת מאופיו של המדיום עצמו, ודווקא מתוך מה שאנחנו אוהבים בו: תחושת הפרטיות שהוא מאפשר.

הפרטיות משחררת מעכבות

כי פרטיות פירושה גם להיות לגמרי לבד, ומשוחרר מעכבות חברתיות. כמו במכונית שלך, כשלפניך מישהו מאט באופן לא סביר לרגע ומפריע לך להתקדם בקצב שאתה רוצה. אתה ואת מכירים את הזעם, החרון והקבס שעולה בגרון כשזה קורה. וגם את התגובה שיוצאת מכל פרופורציה. את הקללות ואת האלימות הכבושה שמתפרצת בהן פתאום.

הסוציולוגים יודעים לספר שאנחנו יצורים חברתיים, ושחלק מן העכבות שמונעות מאיתנו להרוג זה את זה בסיטונות נובעות מעצם העובדה שיש לנו קשר עין זה עם זה, שאנחנו מכירים בקיומו של זולת ובזכויותיו ואפילו בכך שהוא ממש כמונו ולכן ראוי לכבוד ולהערכה, ברגע שאנחנו רואים אותו ומפענחים את שפת גופו. כשאנחנו לא יוצרים קשר עין, העכבות נעלמות לרגע, והברייה הפרימיטיבית שבתוכנו מתעוררת ותובעת פעולה. אני חושבת שזה מה שקורה למשה כהן כשהוא יושב בבית, ליד המחשב, ורוצה להגיב.

לא ידענו שכך יהיה

כי הרי – כך אני רוצה להאמין – במפגש אנושי אמיתי משה כהן לא היה מעז לדבר כך, ו"תמר" הרי לא היתה מציעה לי בקול רם, בנוכחות בני אדם, לשתות רעל ולפטור אותי מנוכחותה. במפגש אמיתי, זה היה מתחיל בלחיצת יד ובברכות שלום ובחיוך שמפוגג כעסים, ובכל הטקס החברתי שנועד לעשות את החיים במחיצת הזולת לנסבלים יותר.

המגיבים המעניינים באמת, כמה לא מפליא, הם אלו שמתייחסים לכלי הזה כאל מפגש אנושי אמיתי. הם כותבים בדיוק כפי שהיו מדברים בפומבי. הם שומרים על כללי נימוס בסיסיים. הם לא קוראים למגיב מס. 13 בשם "חתיכת חרא" רק בגלל שהוא לא מסכים לדבריהם. הניחו לי לנחש, שגם בכביש הם לא מן הממהרים לנאץ, וודאי לא מאלה שייצאו מן המכונית לחפש מכות.

אבל אנחנו, בחסות הפלטפורמה ובשמו של חופש הביטוי, נתנו דרור לכל האפשרויות: גם לנחמדים ולנעימים, וגם לבריונטים אלימים. לא ידענו שכך יהיה. היינו תמימים, ונמשיך לשלם את מחיר התמימות.