המאזין הלילי

אני יודע איך זה נשמע כשאני קורא לו בני. יש בזה משהו מעושה קצת, מתיימר קצת, קשה להתייחס לזה ברצינות. שמתי לב להבעות הפנים של האנשים, לחיוכים הקלושים, הסלחניים, הנעלמים כהרף עין. לא קשה לראות איך הם מתייגים אותי: גבר שלא מימש את עצמו, קרוב לחמישים מהצד הלא-נכון, נאחז בהזדמנות האחרונה לאבהות, עם ילד של מישהו אחר.

לא נכון. האמת היא שאף פעם לא רציתי ילד. אף פעם לא חשבתי שייעודי כגבר נגזל ממני בגלל איזו גחמה של הטבע. פיט ואני היינו תאונה, פשוט כך, התנגשות של שתי נפשות אחיות בלי כל קשר לדחפי הורות, חבויים או אחרים. את זה אני יכול לומר לכם בוודאות.

"בני" אינה המילה הנכונה, כמובן.

אבל זו המילה היחידה שגדולה דיה לתאר את מה שקרה.

חברי, ששמו בויד, התגייס ל"חיל-השלום" בשלהי שנות השישים. הוא נשלח אל כפר בהודו והתאהב שם בנערה בת המקום ולבסוף הציע לה נישואים. אבל הוריו כחולי-הדם של בויד, בביתם שבקרוליינה הדרומית, התחלחלו כל-כך מן המחשבה שיהיו להם נכדים שחומים, שסירבו להשתתף בטקס הכלולות בניו-דלהי.

בויד שלח להם אפוא תמונות. הכלה, כך התברר, היתה אריסטוקרטית, בת לקסטה המיוחסת מכולן, ובלי ספק אצילית יותר מכל בני משפחתו של בויד. הזוג נישא בפאר מלכים, על גבם של צמד פילים מקושטים באבנים טובות. הוריו של בויד, שהיו כלואים בסנוביות של המעמד הבינוני, הצליחו להחמיץ אירוע חברתי של פעם בחיים.

את הסיפור הזה סיפרתי פעמים רבות כל-כך עד שג'ס ידע אותו בעל-פה. וכך, כשהגיע בויד העירה בענייני עסקיו והם נפגשו לראשונה, היה ג'ס בטוח שהוא יודע בדיוק איך לפתוח בשיחה. "נו," אמר בקלילות, "גבריאל מספר לי שהתחתנת על פיל."

בויד בהה בו, מבולבל.

הרגשתי שפני מאדימים. "מה, לא?"

"לא," אמר בויד בצחוק נבוך. "התחתנו בכנסייה פרסביטריאנית."

ג'ס לא אמר דבר, אבל נעץ בי מבט זעום-עפעפיים שאת פירושו למדתי לדעת זה כבר: אסור לסמוך עליך בעניין העובדות. להגנתי ייאמר שעיקר הסיפור היה נכון. בויד אכן נשא לאישה נערה הודית שפגש ב"חיל-השלום", והתברר שהיא עשירה מאוד. והוריו של בויד - שבאמת היו אנשים צרי אופקים מאין כמותם - הצטערו תמיד על כך שלא היו בחתונה.

על הפילים איני יודע מה לומר חוץ מזה שהאמנתי בהם אמונה שלמה. אין ספק שמעולם לא הרגשתי שהם שקר, אולי דווקא מין סימן מקוצר של אמת גדולה יותר ומספקת פחות. ברוב הסיפורים יש פערים המשוועים לפילים מקושטים. ואני, אבוי, יצרי דוחק בי לספק אותם.

אני לא רוצה שדברים כאלה יקרו כשאדבר על פיט. אנסה להציג את העובדות בדיוק כמו שאני זוכר אותן, זו אחר זו, נטולות קישוטים ככל האפשר. זאת לפחות אני חב לו, לבני - לשנינו, בעצם - ולעלילות המאולתרות של חיי היומיום.

אבל יותר מכל אני רוצה שתאמינו לדברים.

וזה יהיה קשה גם כך.

לא הייתי אני עצמי אותו יום אחר-הצהריים כשהופיע פיט. ואולי הייתי אני עצמי יותר משהייתי מעולם. ג'ס עזב אותי שבועיים קודם לכן, והידיעה שכך הוא עדיין היתה כפצע פתוח. מעודי לא הכרתי את הצער כדבר גופני כל-כך, נוכחות ממשית שהכבידה על איברי כמו משהו רטוב וצמרי. לא יכולתי לכתוב, לא רציתי, על-כל-פנים - לא הייתי מסוגל לשאת את ההסתכלות העצמית המפרכת שתובעת כתיבת סיפור. הייתי מאכיל את הכלב, מוציא אותו לטייל, עובר על הדואר, מאכיל את עצמי, מדיח את הכלים, שוכב שעות על הספה מול הטלוויזיה.

כל דבר נראה לי קשור לכאבי. כל פרסומת טיפשית לקפה עשויה היתה להטיל אותי למעמקי התוגה הצ'כובית. לא היה לי מפלט מחוסר הביטחון ומהפחד ומהכעס. נישואי התפוצצו באוויר, שרידיהם נפוצים לכל עבר, ולא היה בכוחי אלא לחטט בפסולת ולחפש סימן כלשהו לסיבה אפשרית, קופסה שחורה מלשינה.

הדברים שידעתי בוודאות נהפכו למין פזמון חוזר שדקלמתי באוזני חברים בטלפון: ג'ס שכר דירה בבואנה ויסטה פארק. הוא רוצה מרחב, אמר, מקום שבו יוכל להיות לבד. עשר שנים ציפה למותו ועכשיו הוא מתכוון לחשוב איך לחיות (עכשיו זה מותר, התברר לו, אין עוד צורך לקרוא לזה הכחשה). הוא יעשה מדיטציה ויקרא ויתמקד בעצמו, לשם שינוי. הוא לא יודע בדיוק מתי יחזור, ואם יחזור, ואם ארצה בו בכלל כשזה ייגמר. אני לא צריך לקחת את זה באופן אישי, אמר, אין לזה כל קשר אלי.

ואז, אחרי שמילא וגדש את תרמיליו במעכבי פירוק חלבונים, הדביק נשיקה חגיגית על שפתי ועלה על האופנוע האדום ששישה חודשים קודם לכן למד בכוחות עצמו לרכוב עליו. אף פעם לא נתתי אמון בכלי הזה. עכשיו, כשהבטתי בו מתרחק ברעם במורד הגבעה, הבנתי מדוע: מאז ומתמיד נראה כאילו נועד לרגע הזה.

הבדידות שבאה אחר-כך הורידה אותי מהפסים. או לפחות אל רחובות רובע הקסטרו פעם אחת ביום, לחפש לי צלעות חזיר וקלטות פורנו, רק כדי להיות בין החיים. זה היה מוזר, אחרי עשר שנים של התכרבלות עם ג'ס. כל הנערים עגולי הראש עם הזקנקנים וכתובות הקעקע. כל הזקנים, כמוני, מדשדשים במכנסי הג'ינס המגוהצים והשפמים הצבועים שלהם, המומים שהם עדיין כאן, עדיין מחפשים אהבה בשוק.

והמיתוג הזוחל של כל העסק, כל סניפי ה"בודי שופ" וה"סנגלאס האט", כמו בכל קניון אמריקאי. המקום הפך לדיסנילנד להומואים, ושמות הדמויות הנצחיות חקוקים באותיות גדולות על קירות בר הפירות החדש הנוצץ. לא יכולתי שלא לבדוק, כמובן, וגיליתי את עצמי, "גבריאל נון" - משמאלה של מכונת החיטה הירוקה - בין "אוסקר ויילד" ל"מרטינה נברטילובה".

אפילו בדיכאוני זה עורר בי ריגוש, וגם האופן שבו היה שמי צץ ועולה חרש בעקבותי כשהלכתי ברחוב. פעם אחת עצרה אותי מדריכת תיירים של חברה בשם "קרוז בקסטרו". באדיבות לבבית הגישה אותי, את המוצר המקומי, לכתריסר מבקרים מגרמניה והולנד. הם מחאו כף בנימוס, עומדים להם באמצע המדרכה הסואנת, ואחד מהם שאל אותי מה שלום ג'ס. אמרתי שהוא בסדר גמור, שהקוקטייל החדש עושה פלאים, שרמות האנרגיה שלו מעולם לא היו גבוהות יותר, שיש לו סיכוי של ממש להישאר בחיים, תודה לאל. וכולם כל-כך שמחו לשמוע.

הסתלקתי לפני שמישהו יספיק לראות איזה נוכל אני. או לשים לב לשם שעל קלטת הווידיאו שמתחת לזרועי: "דוקטור ג'קיל עושה ביד".

ויום אחד אחרי-הצהריים באה אלי מנהלת-החשבונות שלי, אנה, לתת לי המחאות לחתימה. הסברתי לה את המצב בטלפון, כי עד אז טיפל ג'ס בכספים. היא קיבלה את זה בשלווה, אבל חשתי אצלה שמץ של דאגה אמהית. זה נראה משונה מצד אישה בת עשרים ואחת, אבל הכרתי לה טובה.

אנה היא שבזכותה התאפשר כל הסיפור עם פיט. בלי התערבותה באותו בוקר, הוא לא היה מצליח בשום אופן להיקלע אל מסלולי המצטמצם במהירות. היא ואני התחפרנו בחדר העבודה - חדר העבודה של ג'ס - למיין קבלות ולעבור על הדואר כדי למצוא את החשבונות. יכולתי לעשות את זה בעצמי אבל אנה, נדמה לי, השגיחה בעפעפי האדומים וניסתה לארוח עמי לחברה. עיניה שלה, שחורות-מבריקות בתוך פנים בצורת לב, בחנו אותי בכובד ראש בכל פעם שחשבה שאני לא מסתכל. אני זוכר ששמתי לב לדמיון קל לאוליביה האסי ב"אופקים אבודים" - השוואה מלפני המבול ממש, לא היה כל טעם לומר אותה.

"זה נראה מעניין," אמרה ודחפה לעברי חבילה. זו היתה מעטפה מרופדת, עשרים על עשרים וחמש, בערך.

"אל תהיי כל-כך בטוחה," אמרתי. "אלה סתם יריעות הגהה."

"צילומים?"

"לא, הגהות של ספר. איזה עורך רוצה משהו לכריכה האחורית."

"אתה יודע כבר לפי האריזה?"

"בחושך," אמרתי, "ובעיניים עצומות." הצבעתי על התווית שעל המעטפה. "זה מהוצאת 'ארגוס', את רואה?"

יכולתי לספר לה גם את תוכן המכתב המצורף. הכותב ודאי מציין שהוא יודע כמובן כמה יקר זמני וכמה כתבי-יד אני מקבל מן הסתם בכל שבוע. אחר-כך הוא מוסיף וקובע שדי בכמה מילים טובות מפיו של סופר בשיעור קומה כשלי לסייע לאוטוביוגרפיה הנוקבת הזאת, לרומן היציאה-מהארון הרגיש הזה, לספר הבישול של חולה האיידס המפורסם המדהים הזה, למצוא את דרכו אל "קהל שהוא כה ראוי לו". כלומר, כמובן, מתרוממים.

אבל שתקתי. לא רציתי שאנה תראה כמה ארסי יכול להיות לב שבור. רציתי שהיא תמשיך להיות בעדי. רציתי שכולם יהיו בעדי. לכן חייכתי אליה חיוך עקום והעפתי את החבילה אל סל הניירות.

"הי," אמרה, במבט מתרעם קצת. "זה בכלל לא מסקרן אותך?"

"לא."

"למה לא?"

"כי כרגע אני לא מסוגל לסבול כתיבה מבריקה של מישהו אחר."

היא שקלה את העניין: "אולי זה יהיה מחורבן דווקא."

"אז למה לקרוא?"

"לא יודעת. כדי להתעודד?"

"זה לא עובד ככה. אני מזדהה עם החומר המחורבן."

"באמת?" ניכר בה שהיא לא מבינה כלום.

"קשה להסביר," אמרתי. "זה קטע של סופרים."

"כנראה," מלמלה, התייאשה ממני ושבה אל עמלה.

כמעט התפתיתי להאשים בשטויות האלה את המשבר הנוכחי, אבל האמת היא שמעולם לא היה לי ביטחון גמור ביכולתי הספרותית. והלוא הכתיבה שלי נועדה במקורה לשידור: עלילות כורסה קטנות וקליטות שהייתי קורא אחת לשבוע, חצי שעה, בתוכנית "נון בלילה", ברדיו הציבורי הארצי. דמויותי היו ערב-רב אבל חביב, אנשים שנלכדו בבדיחה הגדולה של החיים המודרניים וכדי לשרוד היה עליהם להפוך את חבריהם למשפחה. בהדרגה הפכה הסדרה ללהיט, לסדרת פולחן; המאזינים היו מצטופפים בהמוניהם סביב מקלטי הרדיו, דבר שלא היה כמוהו מאז ימי סדרות הרדיו של שנות הארבעים. בתור מספר זה נתן לי סיפוק אדיר, אבל בתור סופר הרגשתי כשרלטן, כאילו פרצתי אל היכל הספרות דרך חלון פתוח במרתף.

ולא משנה לי שהספרים שהסיפורים האלה קובצו בהם נמכרים בהצלחה כל הזמן, וגם לא ש"בארנס אנד נובל" ו"אמזון.קום" משתמשים כעת בשמי כדי לקדם את מכירותיהם. בלבי אני עדיין מתחזה מוכשר, קוסם המציג על המדרכה את תעלוליו לעיני הקהל שמחוץ לבית-האופרה. סופר אמיתי מככב בכנסים ובמפגשי קיץ ביאדו ושמו מופיע ב"ניו-יורק טיימס בוק ריוויו" בציון "כדאי לזכור". סופר אמיתי בשום פנים לא היה מפסיק לכתוב כשחייו קורסים פתאום. הוא היה לוכד כל פרט ופרט עד האחרון שבהם. הוא היה נועץ את לבו בסיכה על הדף ובלבד שיוכלו קוראיו להביט בו מקרוב.

אבל רוח הלחימה שלי דעכה כשהחלו נישואי להיפרם. אבד לי מנוע חיוני שלא ידעתי כלל על קיומו. העלילות המתפתלות ברוב חן שהיו יקרות ללב מאזיני ניזונו מאופטימיות בסיסית שנגוזה בן-לילה. ומרגע שהיא לא היתה עוד, קולי כמחבר אבד לי - ממש כך, פשוטו כמשמעו: בעיצומה של הקלטה.

באותו יום הקלטנו, כרגיל, בתחנת הרדיו הציבורי המקומית, שבאמצעות לוויין היתה מעבירה את הסדרה לשאר המערכת. (כנער מכור לחלל אספתי קטעי עיתונות על הספוטניק, ותמיד נהניתי לדעת שאחד מנכדיו של הלוויין ההוא מעביר לאומה את סיפורי.) זה כמה שבועות שלא הצלחתי לכתוב, אבל עדיין היה לי מלאי של חמישה-שישה פרקים שיכלו לתת לי שהות עד שאצליח לסדר לי את הראש.

אבל עשר דקות אחרי שהתחלנו, כשחזר הטכנאי והשמיע פסקה בעייתית שהקלטנו, גיליתי דבר-מה שערער את ביטחוני.

"מה קרה?" שאל, כשהרגיש במבוכתי.

"זה לא נשמע כמוני," אמרתי לו.

הוא משך בכתפיו. "רמות הקול לא השתנו."

"לא, אני מתכוון... אני לא נשמע כמוני."

הפעם פער את עיניו והמהם את מנגינת הנושא מתוך "אזור הדמדומים".

"אני רציני, קווין."

"אתה רוצה לעשות הפסקה?"

"לא, בוא נחזור על זה מתחילת העמוד."

התחלתי שוב, אבל קולי נשמע מזויף ומנותק עוד יותר. התחלתי להתבלבל במילים הפשוטות ביותר בסצינה הביתית הקלילה שניסיתי להציג. (הזוג הדומה ביותר לי ולג'ס רב על השליטה בשלט-רחוק.) לאחר חצי תריסר ניסיונות כבר חרגתי כל-כך מהזמן שהוקצה לי, שחברי הפאנל של התוכנית הבאה - שלישיית חכמים מעמק הסיליקון - החלו סובבים בחדר הבקרה במורת רוח גלויה. לא חפצתי בעדים להרס העצמי שלי ולכן התנצלתי לפני הטכנאי, הסרתי את האוזניות ועזבתי את החדר לצמיתות.

שבוע אחר-כך, בלי כל הסבר, התחיל הרדיו הציבורי להגיש למאזיניו "קטעים נבחרים של נון בלילה".

• מתוך "המאזין הלילי" מאת ארמיסטד מופין, תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד.
  

ארמיסטד מופין נולד ב-1944 בוושינגטון וגדל ברולי, קרוליינה הצפונית. אחרי מלחמת ווייטנאם חזר כמתנגב לדרום-מזרח אסיה ועבד שם במיזם של בניית מגורים לנכי המלחמה. אחר-כך עבר לגור בסן פרנסיסקו, ששם עבד תחילה כעיתונאי. עד כה כתב שמונה רומנים ושני קובצי סיפורים. ספרו הראשון, "סיפורי העיר", החל להתפרסם בהמשכים וזכה גם לגרסה טלוויזיונית. כיום מופין חי וכותב בסן-פרנסיסקו. "המאזין הלילי" ראה אור באנגלית בשנת 2000.