יומן, סיפור הצלחה

"שלום,

אני תלמיד של ישיבה תיכונית אי שם בארץ ובחודשים האחרונים עובר עלי משהו שאני חושב שמעניין לספר...אתם מבינים, בישיבה שלי לומדים בעיקר לימודי קודש. משעה שמונה בבוקר ועד שבע וחצי בערב חורשים על דברים כמו גמרא, תנ"ך, הלכה וכו'. רוב המורים שלי הם גברים חוץ מפנינה (שם בדוי), שהיא המורה למתמטיקה שלי. הסיבה שהשאירו אותה זה בגלל שלא הצליחו למצוא מורה גבר שיכול ללמד את החומר ברמה כמוה. אז היא מלמדת אותי כבר שנה שלמה ואני ממש אוהב את השיעורים אצלה. היא קצת מלאה, בגלל שכמו הרבה נשים דתיות היא הספיקה להוליד כבר ארבעה ילדים והיא עדיין לא בת שלושים, אבל בכל זאת היא מאד יפה בעיניי. יש לה עיניים ירוקות והפנים שלה כהות וחייכניות. יש לה צורה מאד מושכת ושדיים מלאים שתמיד דוחפים החוצה את הבגד הכבד והצנוע שהיא לובשת כדי להסתיר את עצמה בו".

מתוך "המורה היפה שלי", יומן רשת חדש

הגולש "דרור", שכותב את יומן הרשת (בלוג) "המורה היפה שלי", מתאר חוויות אירוטיות באופן המעורר הרהורים מסוימים גם אצל בעלי תשובה גמורים. ספק רב אם "דרור" מתאר מעללים שקרו במציאות, מתחת לעיניים הבוחנות של הרבנים וייתכן כי כלל אינו לומד בישיבה תיכונית. טבעם של יומני רשת כאלה הוא שמאפשר לגולשים הנהנים מאנונימיות מוחלטת לשלב פנטזיות

עם מציאות, פרטים אוטוביוגרפים בזהות נחשקת ולשחק משחק תפקידים מרגש שבו הגולשים משמשים כמציצנים ברשות. "סקס והעיר הקדושה", בלוג ריאליסטי יותר שצבר פופולריות באתר הבלוגים "ישראבלוג" מנוהל על ידי "חשמלית ושמה תשוקה", גולשת בת 24 המתעדת ביומן את ההתנסויות המיניות שלה. "מי שיש לו בעיה עם זה מוזמן לעבור הלאה", היא כותבת.

בישראל של 2004, נראה כי כל אחד פותח יומן, ללא הבדל דת, גזע, מין או מצב כלכלי. אם הכותב מוכשר ומתמיד, תמיד יהיה מי שיקרא ובמי לגעת באמצעות המילים, וזו הנקודה החשובה.

האנונימיות מאפשרת לכל עובד היי טק מופנם לצאת במחול סוער עם האלטר-אגו שלו בנוכחות החיונית של הצופים. היומן של בן דובר (משחק מילים באנגלית), "אני רוצה את הצלע שלי בחזרה, כלבה", נושא את המוטו: "האינטרנט לא מיועד לנשים. בחזרה למטבח" והתכנים מתגרים לא פחות. "מוזטל", הכותב את יומן הרשת המוקצן חייו החולניים של מובטל מנוול לא חוסך מקוראיו דבר, ובשנינות הוא משתף אותם בפנטזיות הביזאריות שלו כעבד נרצע.

רק מיעוט מבין הבלוגים הישראלים עוסקים בסקס. "לגמרי לבד" הבלוג הסיפורי המגולל את קורותיה של מרגי, בת 17, שנאלצה לעבור לגור עם אמה לאחר שסבה וסבתה נפטרו. עם זאת, גם ביומן רשת זה לא ברור היכן נגמרת המציאות ומתחיל הדמיון.

כותבי יומנים אחרים מנצלים את האנונימיות כדי לתאר חוויות מציאותיות יותר מחיי היום יום שלהם - התאהבויות, אכזבות, יחסים עם ההורים וחברים. בלוגים אחרים, מציאותיים יותר, עוסקים בחוויותיו של הכותב (הממורמר לרוב) במקום עבודתו, יש כאלה המתייחסים למשבר או לתקופה מסוימת בחיים ומשמשים לצורך תמיכה בכותב ובגולשים אחרים במצבו - למשל, יומני הריון, מחלות ודיאטה, ויש גם בלוגים של אנשים המגדירים עצמם משוגעים (יותר מ-2,200 כאלה רשומים בישראבלוג) ויומנים מצולמים (פוטובלוגים).

אסור לשכוח את הפאקצות, שמעטרות את הבלוגים שלהן בתמונות של חתלתולים חמודים, אוספות בובות וירטואליות (דוליז) וכותבות כך:

"הי אנשנושים !!! לייק הגעתם לבלוג הכי מושי מושלם ברשת! אז לייק תסגדו לי כאילו!! תסגדו לניקול המושי מושלמת שיצרה אותו!! אז לייק נתראה בפנים, אין כניסה לפריקים מגעילים!! ביוש לאב יו אול!!!!".

דווקא היומנים האישיים זכו להצלחה מסחררת בישראל, בעוד בארה"ב הבלוגים המובילים אינם עוסקים בחיים האישיים של הכותב אלא בפובלציסטיקה ובתחומי עניין כמו מוזיקה, אקטואליה, ספורט ומחשבים. על אף גידול מסוים בחודשים האחרונים בחודשים האחרונים, נראה כי לא מדובר במגמה.   

דור המייסדים

אם מייסדי ז'אנר הבלוגים בישראל היו יודעים לאן כל זה יתפתח, ייתכן שהיו נעים בקברם בחוסר נחת, אלמלא היו חיים. השנתיים האחרונות בישרו על פריחה בתחום יומני הרשת בישראל. באיחור אופנתי של שנתיים ביחס לפריצה הגדולה של הבלוגים בארה"ב ובאירופה הם התנחלו בלבבות גם כאן. אם לפני שנתיים המילה "בלוג" איימה לשבור שיניים, הרי שכיום, על אף זרותה לשפה העברית, דומה שכל מי שגולש באינטרנט יודע במה מדובר.

אתרים עם "אישיות בלוגית" ניתן היה למצוא ברשת כבר ב-1994, אך הבלוגים המוכרים לנו כיום הופיעו בראשית שנות ה-2000 והפכו לתופעת רחבת היקף במהלך השנים 2002-2003. את התואר הבלוג הישראלי

הראשון נושא "יומני" של העיתונאי-מאייר עידו אמין, שנפתח ב-1995. בשנים שלאחר מכן נכתבו מעט בלוגים ישראלים, רובם ככולם באנגלית. ב-2001 קמו בלוגים גם בעברית.

לאיה, 48 מתל אביב, מעצבת גרפית ובונה אתרים, היה חלום לכתוב בבלוג עצמאי. בתור אחת מהבלוגריות הראשונות בארץ שגם הלכו בדרך ה html המייגעת, היא מודה כי האתר שלה, "החצר של איה" לא היה קם, לולא היתה צריכה להגיש את עבודת הגמר שלה בבית ספר לעיצוב ובניית אתרים.

"אז זו היתה תקופה אחרת", היא אומרת בנוסטלגיה. "היתה קבוצה קטנה בת מספר אנשים ובהם אוהד (בלוג עברי נושך), אילנה (איזון פנימי), אמיר (רדיקלים חופשיים), רחלי (ביטים של קסם), חמדה (שעת סיפור). התקשורת בינינו סבבה בעיקר בלמידה ובנייה משותפת. כולם עזרו לכולם, ממש כמו השכונה של פעם. אחד בנה את התגובות, השניה הביאה קודים, השלישי עיצב את החלק העליון לבלוג. הייתה אוירה של שותפות".

"היום עצוב לי לראות שאין הרבה בלוגרים עצמאיים ובעיניי יש הבדל גדול בין אלו שבוחרים להיות חלק ממערכת בלוגים כמו 'ישראבלוג' לבין אלו שבוחרים את הדרך הלא פשוטה לבד. אז האנרגיה ההתחלתית היתה משולבת מעבר לרצון לכתוב ולהחשף, היא הייתה משולבת עם תהליך בניית האתר וכל דבר היה אתגר גדול ומרגש".

בלוגרים נשחקים

איה מצרה על שיבוש מושג הבלוג בארץ. "חבל שלא הצליחו להשריש אותו בפורמט המקורי והדביקו אותו למצלמות הרשת. כל עניין הבלוג TV של תפוז חורה לי מאוד. זה לא דור העתיד של הבלוגים", היא אומרת. "הרגשתי שהכל מתחיל ללכת לכיוון אחר לגמרי מהיעוד המקורי שלו".

עם זאת, היא אופטימית לגבי האוכלוסיה הצעירה המאכלסת את הבלוגים הישראלים ברשת. "הם בעצם בונים את התשתית הגדולה לבלוגים העתידיים. למרות שלתקשורת נוח להתמקד בילדים מלאי

ההורמונים ולמרבית מהמבוגרים אין סבלנות להתעסק איתם. צריך לזכור שבעוד 20 שנה הם ימשיכו לכתוב בבלוגים, כמו שאנחנו כתבנו ביומנים של פעם. היום הם עושים את זה באינטרנט, מול כולם".

על תחושת השחיקה בכתיבה שלה, תופעה רווחת בקרב כותבי יומנים, היא אומרת: "למרות שהיום אני הרבה יותר עסוקה, יש לי פחות זמן לקרוא ולכתוב, אבל אני עדיין נשארת נאמנה לבלוגים שהתחלתי לקרוא אותם בתחילת הדרך שלי, אני מלווה אותם ועצוב לי על כל מי שהפסיק לעדכן או סגר את הבלוג".

באינטרנט, מול כולם

הפריחה האמיתית החלה עם הקמת מערכות הבלוגים, כמו ישראבלוג, תפוז בלוגים ו-myblog שאינו קיים עוד, המאפשרות לכל גולש להקים בלוג אישי תוך שניות. אם תרצו, מקדונלדס של הבלוגים.

מערכת בלוגים נוספת היא "רשימות", שעלתה לרשת בחודש מאי, 2003. עם זאת, בניגוד למערכות האחרות, בעלי "רשימות" אינם מאפשרים לכל גולש לפתוח בלוג כרצונו והם בוחרים את הכותבים הראויים לכך, לדעתם. "רשימות מונה כיום 78 כותבים ומדי חודש זוכה לכ- 100 אלף מבקרים".

יריב חבוט, 31, מהנדס תעשייה ומפתח יישומי אינטרנט נחשב במידה מסויימת ל"אבא" של הבלוגרים בישראל. הוא לא שיער כי "ישראבלוג", הפרויקט הלימודי שלו בתחום התכנות, יהפוך לאתר הבלוגים הפופולרי בישראל. יום השנה לקיום האתר, באוגוסט 2002, סימן גם שינוי באווירה הכללית שבו, מאתר עצמאי ואינטימי, הישר לחיקו המזיע של המיינסטרים. "אז החלה ההסתערות הגדולה", נזכר חבוט. "התחיל כיסוי רציני בעיתונות ומאסות של גולשים החלו להצטרף לישראבלוג. זה החמיא לי מאוד, אבל גם גרם לי לעבוד קשה יותר".

אם ביולי 2002 היו רשומים באתר 1000 בלוגים ומתוכם 176 בלוגרים פעילים, כיום לאחר שלוש שנות פעילות, ישנם יותר מ 55 אלף בלוגים (מתוכם 35 אלף קיימים כרגע), יותר מ-5,000 בלוגרים פעילים ולמעלה ממליון כניסות לעמוד הראשי בחודש יולי האחרון. עלויות האחזקה הגבוהות היו כנראה אחת מהסיבות העיקריות ש"ישראבלוג" הוטמע באתר "נענע" ביוני 2004, דבר שגרר אחריו מחאות המוניות של בלוגרים, עצומות, שביתות והרבה כעסים על כך ש"מכרו" את הבית הווירטואלי של גולשים רבים.

הגיל הממוצע ירד

על ההבדלים בין דור הכותבים שהתחיל לכתוב בשנת 2001 לדור העכשווי, חבוט מעיד כי לעיתים הוא מרגיש כמו מוקד תמיכה לשרות לקוחות, אבא במשרה מלאה, פסיכולוג ולעיתים גם שק חבטות.

הוא סבור כי האתר נהפך ל'איקאה' בקטע ישראלי ומראה לצדדים השליליים בישראליות הממוצעת. "האלימות גברה, הקללות בתגובות בוטות, גולשים פורצים לבלוגים אחרים, בלוגים נפתחים רק בתור תגובה

לבלוג אחר, לא חסרות תופעות שליליות, אבל יש גם הרבה דברים טובים בישראבלוג. האינטרקציה בין הקוראים, העובדה שיש במה לכל אחד לבטא את עצמו".

"גם הגיל הממוצע בהחלט ירד ואם פעם היו בלוגים שהתמקדו בעיקר בתוכן, היום התכנים פחות רציניים, גולשים רבים מנצלים את הבמה החופשית לאו דווקא בשביל ההגדרה הקלאסית של הבלוג, אלא הופכים אותו לאתר אישי ולמחסן תמונות, אני משתדל לצמצם את היקף התופעה, אבל ברגע שהבמה פתוחה, אני לא יכול להפעיל הגבלות. אין לי בעיה שיהיו עשרות אלפי בלוגרים, זה נחמד, אבל גם הייתי רוצה שאנשים יחזור לכתוב כמו פעם, לעניין. כל הבלוגים הילדותיים הממלאים את האתר, מאלה הייתי רוצה לראות הרבה פחות. למרות שכולם ילדיי ואני אוהב את כולם".

לגבי העתיד הוא אומר: "אני לא יודע אם ישראבלוג יהיה קיים בעוד עשר שנים. עידן הפוטובלוגים (יומני תמונות) יתפוס נתח גדול יותר בפיתוח העתידי וסביר להניח שלא נזניח את הבלוגים הניידים (מובלוג) המתעדכנים באמצעות המכשירים הסלולריים".

דור העתיד

נוי נוי, בת 23 מדרום הארץ, היא אחת הבלוגריות הצעירות והפופולריות ביותר בישראבלוג. לאחרונה חגגה שלוש שנים להקמת הבלוג שלה "וירטואל קרמבו", והמוזה עוד נטויה. "אני בחורה נורא מופנמת ועד עכשיו לא ברור לי למה החלטתי לכתוב יומן חשוף מול כולם", היא מספרת, אולי היה זה הרצון לחשוף איזשהו פן אחר שלי. בלוג בשבילי זה כמו להצטלם מהצד הפוטוגני".

"כשפתחתי את הבלוג היו אולי חמישה יומנים בישראבלוג, עם עיצוב מינימלי זוועתי. הכנתי את עצמי מראש לכך שלא יהיה בכלל קהל שיקרא אותי וזה הקל על הכתיבה. אם אני משווה לפוסטים שכתבתי בהתחלה, אז הייתה שם חשיפה לא נורמלית. ככל שהצטרפו יותר אנשים מצאתי את עצמי מצנזרת יותר".

החיים שלך כרייטינג

הרדיפה אחרי הרייטינג, סוד לחמו של כל בלוגר המודד את הצלחתו הראשונית בשדה הכתיבה ואחד מהגורמים המרכזיים בנטישת הבלוג אם לא נבנתה עדת מעריצים סביב הכותב, העסיק את נוי נוי רבות. "לפחות בשנה הראשונה ובחלק גדול מהשנה השנייה. לאחר מכן זה איבד מהטעם, משום מה גם התגובות".

על החדירה של הבלוג לחיים האמיתיים היא מעידה. "כל הזמן היו רצים לי פוסטים בראש. אפילו עכשיו, כשאני כותבת פחות ופחות. כרמל ויסמן כתבה כשהיא סגרה את הבלוג שלה ב"רשימות" שהיה בזה משהו נורא משחרר, להפסיק לטחון חוויות במוח לפוסטים עתידיים".

המשברים בכתיבה לא פסחו גם על נוי נוי, היא השתדלה שלא לקחת פסקי זמן ארוכים. "תמיד המשכתי לכתוב באופליין. כנראה שאני לא יכולה באמת להפסיק". למרות התנועה הסואנת באתר, נוי נוי מודה כי יש לה היום יתרון. "אבל הכותבים החדשים שרוצים להתבלט מתקשים בכך, וזה כנראה מדכא אותם מאוד".

הבלוגים מלמדים לכתוב

לדעת נוי נוי, הבלוגים משמשים גם כלי מצויין להתמודדות עם גיל ההתבגרות וגם דרך להשלמת כשלים בחינוך. "אם הייתי פותחת בלוג בגיל 14, הייתי נשמעת בדיוק כמו פאקצה ממוצעת. אבל כשאני קוראת בלוגים של אנשים מבוגרים ממני ולומדת מהניסיון שלהם, זה נותן לי פרופורציות על החיים שלי. העילגות הכללית של הילדים בשכבת הגיל הזו, היא בעיקר בגלל משרד החינוך שהנחיל שיטת קריאה לפני מספר שנים והתבררה כלא מוצלחת במיוחד ודפקה דור שלם. אני מאמינה שמי שכותב הרבה, סופו להשתפר, במיוחד אם הוא נחשף לאנשים אחרים שכן יודעים לכתוב. סוד הכתיבה הוא לכתוב ולקרוא הרבה".

למרות שנוי נוי כותבת ותיקה, היא עדיין פוחדת שאנשים קרובים, משפחה וחברים יגלו את הבלוג שלה, אך עם זאת, הפחד לא מצליח לשתק את הרצון לכתוב, "אבל הוא מכריח אותי לצנזר לפעמים, ללכת מסביב. כנראה שסודות כמוסים באמת לא אכתוב יותר. ביומן האישי שלי אני מרשה לעצמי לכתוב הכל. למרות שאין לו תחליף. יש משהו טוב בהעלאת דברים לרשת. צריך רק להתגבר על הפחד הזה שמישהו שאתה מכיר יקרא אותך".