גרמניה הקטנה במושב בני עטרות

מדי כמה חודשים מגיעה קבוצת תיירים נרגשים לסיבוב בבני עטרות. המושב, בקצה כביש הטייסים בואכה נתב"גה, נראה כמו גלויה מארץ אחרת ומזמן אחר. בתי האבן הגדולים והחלונות עם תריסי העץ והאדניות הפורחות בהן, מזכירים יותר כפר אירופי מאשר את אור יהודה הסמוכה. אבל לא זו הסיבה שבגללה מגיעות לכאן הקבוצות האלו.

מדובר בתיירים גרמניים, נצר למשפחות הטמפלרים שהקימו את המקום וחיו בו עד שלהי עידן המנדט הבריטי. זהו, אם כן, טיול השורשים

שלהם בעקבות ילדותם בפלסטינה, טיול אל בית הוריהם שננטש לפני למעלה מחצי מאה ועכשיו גרים בו ישראלים. "תמיד חשבתי מה יהיה ביום שבו הם יגיעו, בכל זאת זו הרגשה לא נוחה לגור בבית של מישהו אחר", מספרת רותי דנון, תושבת המקום שהגיעה לכאן כפליטה במלחמת השחרור. "ובאמת, לפני 25 שנה הגיע האיש שנולד בבית ורצה לעשות סיבוב".

למרות החששות, הסיור עבר בשלום, ומאז מגיעות מדי כמה חודשים עוד קבוצות של גרמנים שטופי נוסטלגיה ומנסות להתחקות אחר סיפורם של הטמפלרים בארץ הקודש - סיפור בלתי אפשרי שיש בו נאצים ויהודים, התיישבות ומלחמה, הרס ושיקום והרבה חלומות גדולים.  

כיום מתגוררים במושב בני עטרות, שנקרא פעם וילהלמה, חקלאים לצד תושבים עשירים כמשפחת ורטהיים (מבעלי קוקה-קולה). אבל וילהלמה היתה נכס נדל"ני מוערך כבר במאה הקודמת - אחרי הכל מדובר ב-8,000 דונם של אדמה חקלאית משובחת, שלא לדבר על המיקום המשגע באמצע הדרך בין יפו לירושלים, מה שהפך אותה לאטרקטיבית במיוחד.

בוילהלמה, כמו בכל המושבות הטמפלריות, נבנו שני רחובות ראשיים החוצים זה את זה ויוצרים צורת צלב, עליו נבנה המרכז הציבורי - בית המרזח, בית הספר ובית העם. לאורך הרחובות ניטעו אקליפטוסים. הבתים נראו כבתי איכרים בכפרים גרמניים, אך היו בהם פטנטים חיוניים לאקלים הים תיכוני, כמו המרזבים שנבנו לאורך הקירות וניקזו את המים אל המרתף. לצד בור המים נבנה החלק החשוב באמת של הבית - מרתף היינות. בלעדיו קשה היה אפילו לטמפלרי מושבע לשרוד בארץ הקודש.  

מעל החלונות נבנו קשתות ואת תריסי העץ החזיקו ה"מנטשלעך" - תופסנים

 דמויי אדם שיובאו מגרמניה ושימשו על פי האגדה כקוד המודיע למאהב אם הגבר בבית (המנטשעלה זקוף) או שהשטח פנוי (המנטשעלה מרכין ראש). מאחורי הבתים נבנו רפתות גדולות מאבן, שרבות מהן משמשות היום כבית מגורים או כמשרד לבתי העסק הרבים הקיימים במקום.

השילוב יהודים-גרמנים-ערבים היה חבית חומר נפץ שרק חיכתה להתפוצץ. עם היהודים ההתחלה נראתה מבטיחה, הערבים, לעומת זאת ראו בטמפלרים גורם בלתי רצוי והקפידו למרר להם את החיים, מה שקירב עוד יותר בינם לבין היהודים. עד שהיטלר החל לנסוק.  

נאצים בארץ ישראל

הכל השתנה ב-1932, אז נפתח הסניף הראשון של המפלגה הנאצית בארץ ישראל. עם עלייתו של היטלר לשלטון נשלחו בני הנוער הטמפלרים למחנות קיץ בגרמניה, וב-1937 היו רובם חברים ב'היטלר יוגנד'. גם המורים עברו הכשרה נאצית, ומשם כבר לא רחק היום בו הונפו דגלים נאצים בחוצות וילהלמה.

אנשי הישוב החרימו בתגובה את תוצרת החלב הגרמנית, איימו והתנכלו לטמפלרים. יום לפני פרוץ מלחמת העולם השניה עזבו 400 מהם את הארץ, ומי שנותר רוכז במחנות מעצר ולאחר מכן גורש לאוסטרליה.

במבצע 'דני' במלחמת השחרור שוחררה וילהלמה. אל המושבה הנטושה הגיעו עשרות משפחות ממושב עטרות ומקיבוץ נווה יעקב (שניהם - צפונית לירושלים) שאיבדו הכל בקרבות. "כשהגענו לכאן", מספרת דנון, שפונתה עם משפחתה מעטרות, "מצאנו רק שלדים של בתים. לא היו להם חלונות, דלתות ואפילו מעקות - הכל נלקח בביזה, המקום היה חרב".

שרידים מהשדרה עדיין קיימת ולאורכה עומדים הבתים היפהפיים, שרבים

מהם שוחזרו ושופצו, ולצידם גם בתים "רגילים". דנון: "רבים מהתושבים החדשים לא חשבו שהבתים הטמפלריים יפים, ולכן רבים נהרסו. בית סוכנותי נחשב אז הרבה יותר". דנון דווקא הסתדרה עם הבית המקורי, אותו היא מטפחת באדיקות. הבית נראה ממש כמו זה של שלגיה: תריסי עץ עם חורים עגולים, טיח ורדרד, אדניות שופעות גרניומים וגג רעפים אדום.

סיור איטי לאורך רחובה הראשי של בני עטרות הוא חוויה אסתטית מקסימה גם מבלי לדעת דבר על ההיסטוריה של המקום. בית משפחת פיריזנט, למשל, הוכרז כבית לשימור. הוא טופח ושוקם ומייצג את המראה מהתקופה הטמפלרית. עוד מבנה המועמד בימים אלה לשיקום הוא מבנה המועצה האזורית לשעבר, הממוקם מול בית הכנסת. המבנה נשרף לפני חודשים אחדים והכניסה אליו מסוכנת, אך מהצצה זהירה אפשר לראות את המרתף בו נשמרו היינות ונאגרו המים, ולחוש מקרוב את הבית הטמפלרי.

מעברו השני של הכביש נמצא מבנה המחלבה. בניגוד לרוב המושבות הטמפלריות, נשארה וילהלמה מושבה חקלאית, ומשק החלב שלה הפך למפעל מפותח וכלכלי, שהיווה למעשה את הבסיס למשק החלב של המפעל הציוני. הבניין שונה בסגנונו מבתי האבן של המושב - הוא נבנה בסגנון הבינלאומי, בטכנולוגיית בנייה מאסיבית, וכולו יצוק בטון. החיפוי המקורי (השפריץ הדק המיוחד) ידוע בכינויו "קראנצפוץ", והוא נשמר ללא שינוי.  

עוד מבנה מרשים הוא בית הספר של המושב, בסמוך לכיכר. בקומה התחתונה למדו הילדים ובעליונה גרו הכמרים והמורים. בחזית בית הספר נבנתה מרפסת יפה המונחת על קורות בטון מעוטרות, והוא שופץ לאחרונה.

הסיור הקרוב

מדי כמה חודשים עורך סניף החברה להגנת הטבע בפתח תקווה סיור מאורגן בבני עטרות. הסיור מודרך על-ידי חנה גנדל-גוטרמן, שנשבתה בקסם הסיפור הטמפלרי והיא מקור בלתי נדלה של ידע ופרטים על בני עטרות בפרט והמושבות הגרמניות בכלל.

הסיור הקרוב ייצא מרחבת הספריה ליד הכיכר הראשית של בני עטרות בשבת, 13 בנובמבר, ב-10:00. מחיר הסיור 25 שקלים ואורכו כשלוש שעות. פרטים נוספים והרשמה: 9301112 - 03.