סקר: איזו טחינה הכי טובה

הטחינה המיתולוגית של קראוון משכם נחשבת בעיני רבים לטובה ביותר שבנמצא. צבעה אפור בהיר, כמעט לבן, והיא עדינה להפליא במרקם ובטעם. תכונות אלו הפכו אותה לבחירה המועדפת להכנת החומוס, בכמה מהחומוסיות הטובות בארץ, מה שבוודאי תרם לשמה הטוב.

ישנה דעה רווחת, לפיה חומוס הוא טוב יותר ככל שהוא בהיר יותר. יותר מדוייק לומר שחומוס כהה מדי עשוי מגרגרי חומוס לא טריים, או מכאלה שבאו מיבול ירוד. מכיוון שאף אחד לא חסין לחלוטין מפני דעות קדומות, החומוס הבהיר והטחינה הבהירה - קצת כמו האפרסק מ"המין הלבן" - תמיד זוכים בכל התשבחות.

למרבה המזל, היונה היא אכן טחינה מובחרת שבמובחרת. לא רק טעימה ועדינה אלא גם מתמסרת - קל לעבוד איתה (בעיקר אם מערבבים כמו שצריך), היא מקבלת באהבה טעמים שונים. בקיצור, טחינה שקשה ליפול איתה.

• בעד: עדינה וטעימה.
  
• נגד: לפעמים היא עדינה מדי.
  
• מסקנה: קלה כציפור ונעימה לחיך.
  

למרות הדמיון בשם, לא מדובר בטחינה של קראוון. שימו לב לכיתוב המדוייק: "טחינה לבנה, סמל היונה, שמשם נקי". אם תתעמקו, תגיע לשלוש מסקנות בלתי נמנעות:

1. שמה המקורי של הטחינה, השם "הרשמי" לפחות, נועד כנראה להיות "טהור".
   
2. הציור הוא כנראה לא של יונה, אלא משהו שמזכיר יותר שחף.
   
3. למרות שמדובר בטחינה די שונה מהיונה, היא לא רעה בפני עצמה.
   

מה שיש לנו כאן היא טחינה קצת פחות עדינה, אבל בעלת אופי. הצבע - משהו שבין אפור לזהוב, הטעם - עשיר קצת יותר מאשר היונה המקורית. דומה אולי קצת לאל הילאל (ע"ע).

• בעד: טחינה עם אופי.
  
• נגד: לא עדינה כמו היונה.
  
• מסקנה: מספיק טובה בשביל שיהיה לה שם משלה
  

יש אנשים שאם תשאלו אותם, יטענו בתוקף שטחינה הגמל, היא ולא אחרת - בטח לא היונה - היא הטחינה הטובה בעולם. אחרים יטענו את ההפך המוחלט, ובאופן מעשי - מדובר כאן בהפך המוחלט, אם משווים ליונה.

הטחינה של מפעל אל'גמל, גם הוא בשכם, כבדה ובעלת גוון אפור, עכור משהו. היא סמיכה יותר, מרירה יחסית, והטיפול בה דורש יותר מיומנות. בקיצור: זו לא טחינה למפונקים, או לאנשים שכל שמץ מרירות גורם להם לעקם את האף. תחשבו על קפה ערבי שחור כפחם, שרוף היטב, עם ארומת הל חזקה - המקבילה בעולם השומשום היא טחינת הגמל. אם אתם עושים את צעדיכם הראשונים בתחום, אולי זה לא המקום להתחיל בו.

• בעד: טחינה עם נוכחות, כבדה ועשירה.
  
• נגד: מרירה יותר ופחות ידידותית למשתמש.
  
• מסקנה: למתקדמים.
  

פגשתי בה בחנותו של ירקן, אצלו נהגתי לקנות טחינה יונה בימי האינתיפאדה. באותם ימים שחונים, היה קשה למצוא את הטחינה המובחרת אפילו בשוק לווינסקי (שבו, כידוע, יש הכל), וכששאלתי את הירקן האם הטחינה הזו, החדשה, היא היחידה שיש לו, הוא טען בתוקף שהיא מצויינת. "כמו היונה?" שאלתי. "אפילו יותר" הוא ענה. ובכן, מה אומר לכם - מסתבר שגם באום אל-פאחם יודעים למעוך שומשום.

מדובר בטחינה טובה, אפילו טובה מאד, שלא ממש דומה לאף טחינה אחרת שתטעמו. יש לה צבע זהוב, יפה, שמזכיר שומשום קלוי. הטעם שלה אגוזי, כמעט מתקתק. היא כל-כך טעימה שמספיק להוסיף לה קצת מים, ולכל היותר כמה טיפות לימון וקמצוץ מלח, כדי שכל מי שיטעם אותה ישאל אתכם איך הכנתם אותה. אפשר גם לאכול אותה כפי שהיא, גולמית, בכפית (האמת היא שאפשר לעשות את זה עם כל טחינה, אם אתם אכלני טחינה מנוסים).

• בעד: טעימה לאללה.
  
• נגד: יש כאלה שחושבים שיש לה "יותר מדי" טעם.
  
• מסקנה: אתם חייבים לנסות אותה.
  

אם אתם מזדמנים לחומוס בהדונס (ליד גשר ההלכה, כמאתיים מטר בכיוון רמת-גן), שימו לב לקופסאות הפח הגדולות של הטחינה שמונחות לפעמים ליד הקיר. אם כבר אכלתם במקום, ושאלתם את עצמכם מה סודו של החומוס הזה, אז התשובה טמונה במידה לא מבוטלת בטחינה. עמי, בעל הבית, אולי היהודי שהכי מבין בחומוס בעולם, מאמין שאין טחינה טובה יותר מאל ארז - ואני, קטונתי, מי אני שאשבור לו את המילה.

אל ארז מיוצרת בנצרת, ולמרבה הצער היא מגיעה לאזור א' בעיקר בפחים, אבל אם תחפשו היטב בפאתי שווקים ובמרכולים תצליחו למצוא אותה מדי פעם גם במיכלי פלסטיק. בתוכם, תגלו טחינה אפרפרה ומעודנת, מין ווריאציה על ז'אנר היונה, שאם אינה הטובה ביותר שיש, בוודאי שמור לה מקום טוב בצמרת. מה שבטוח, היא הולכת מצויין עם חומוס.

• בעד: מעודנת אך עדיין בעלת נוכחות.
  
• נגד: קשה מאד למצוא אותה.
  
• מסקנה: לא תצטערו.