המ"פ אינו חריג
אנחנו היינו שם, אותנו חינכו לרמוס, להרוס, לוודא הריגה ואחר-כך לשתוק. המ"פ שירה בילדה הפלסטינית אינו "חריג"
אם כך איך ייתכן שמ"פ מרוקן מחסנית לתוך גוף של ילדה? התשובה לכך פשוטה: זה קורה כאשר מחברים את "נוהל וידוא הריגה" למציאות שבה "הכל מותר בשטחים" ולתרבות ה"כל הפלסטינים הם מחבלים או תומכי טרור".
ושוב, כאשר מתפרסם עוד מקרה התעללות, השחתת גופה, ביזה, או הרג מיותר, מפעיל הצבא את מערכת הדוברות, והכתבים המגויסים מדווחים על המקרה "החמור והחריג", "העשב השוטה שייבדק וייעקר". ומיד מכריזים הכל: "מחננו טוהר – אנחנו הצבא המוסרי ביותר בעולם", ודובר צה"ל מדקלם: "מדובר במקרה חמור, שהצבא חוקר אותו בצורה יסודית. עדויות החיילים ייבדקו לעומק, ותיבחן התנהגותם בהיבט המוסרי והמבצעי".
לפניכם מקבץ מקרים חמורים שכאלה מארבע השנים האחרונות, שנלקחו מתוך עדויות לוחמים ששברו שתיקה ומטילים סימן שאלה מעל חריגותו של המקרה הנוכחי.
המקרה הראשון מתאר מה חיילינו עשו לחשוד פלסטיני שברח צולע לאחר שנורה ברגלו: "שלחנו 3 כלבים שהיו בכוח, על בן-אדם צולע, והם כיסחו אותו. כלב אחד התלבש לו על המפשעה, כלב שני התלבש לו על הרגל וכלב שלישי התלבש לו על הצוואר. ואז הורידו את הכלבים ואז וידאו הריגה". בשלב הזה שואל המראיין של "שוברים שתיקה" מה זה וידוא הריגה, והחייל מבהיר: "2-3 כדורים בראש זה וידוא הריגה".
עדות נוספת מתייחסת למפקד פלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, שדקות ארוכות אחרי היתקלות ירה מספר כדורים מטווח אפס לעבר שוטר פלסטיני פגוע שלא היה חמוש ומזמן כבר לא סיכן איש.
ועוד מקרה, הפעם של מפקד בסיירת הנח"ל, שירה במחבלים אחרי שכבר דווח כי הם הרוגים (אולי לפי נוהל וידוא הריגה ואולי כנקמה בגופותיהם בעקבות חייל שלו שנהרג במבצע.
דובר צה"ל יכול לנסות למכור לחברה הישראלית את סיפור המקרים החמורים שנבדקים בחומרה, אבל אנחנו, דור המלחמה השביעית, אנחנו היינו שם, אותנו חינכו לרמוס, להרוס, לוודא הריגה ואחר-כך לשתוק.
אני משבח את אומץ הלב של החייל ששבר שתיקה, וסיפר לחברה הישראלית על מפקדו שפרק את יצרו וכילה את זעמו ומחסניתו בגופת הילדה. אך למרות זאת, נראה שהריטואל הישראלי יחזור על עצמו, ורובנו נמשיך להתכחש, לעצום עיניים או לפטור את המקרה כ"חריג".
נעם חיות, סגן במילואים, חבר בארגון "שוברים שתיקה"
לפנייה לכתב/ת 
