אמנות: משחק מחשב המענה את המפסידים

לשחק עד כאב

עד כמה משחק מחשב יכול להיות אמיתי? דרך אחת היא להקנות לסביבת המשחק ולדמויות חזות ריאליסטית, ולכפוף אותם לתנאי הפיזיקה. זה גורם להם להיראות מציאותיים. דרך אחרת היא להפוך את השחקן לחלק מסביבת המשחק - לאפשר למשחק לפלוש למציאות שלו. שני אמנים מגרמניה הלכו עם זה צעד אחד רחוק מדי

קוראים לזה PainStation, וזה בדיוק מה שזה נשמע, רק יותר גרוע. עוד לא ניחשתם? נסו את המוטו של היוצרים, זה שמתנוסס בעמוד הבית של האתר: "No Pain No Game".

מדובר במכונת משחק, קצת בסגנון של מכונות הארקייד המוקדמות, אבל בעיצוב מודרני, ועם תוספת של כמה פריטי חומרה ייחודיים. יש אפשרויות למשחק יחיד או משחקי זוגות,

ובגירסאות האחרונות יש גם חריץ - אמיתי לגמרי - למטבעות או אסימוני משחק. כשעושים טעות במשחק זה באמת כואב. תשכחו מפסילה שמלווה בצליל בנימת "אוי, איזו באסה". מי שמשחק ונפסל - חוטף צליפת שוט ביד. את התוצאות אפשר לראות בתמונה.

יהיה מי שיטען כי מדובר ברעיון מפלצתי, אבל יש אנשים שחושבים שזו יצירת אמנות. שלא במפתיע, מדובר באותם אנשים שחשבו ש"הנזל וגרטל" היא יצירת אומנות, וש"מקס ומוריץ" הוא סיפור מתאים לילדים. מצד שני, באומנות כמו באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. עובדה - יש.

הממציאים, וולקר מוראו וטילמן רייף, הם זוג יוצרים מקולון שחברים בקבוצת האמנים הגרמנית FUR. הם בנו את PainStation לראשונה ב-2001. בגירסה ההיא, זו הייתה קופסת מתכת, עץ ופלסטיק מאולתרת, ששקלה 60 ק"ג ובליבה פעמו מחשב מקינטוש G3 ותוכנה שפותחה ב-Director/Lingo. מתישהו ב-2002, הם הציגו את ההמצאה שלהם למתכנת אחד, חבר של חבר, במהלך מסיבת LAN, מה שהוביל לפיתוח הגירסאות הבאות, הפעם בסביבות Windows.

בשלוש השנים האחרונות הם הספיקו להציג את PainStation בכמה תערוכות, לזכות בפרסים, ולחטוף (כמעט) את התביעה של החיים שלהם מסוני (בגלל השם כמובן). עכשיו, בשם חדש (HARRI) ועם לוגו שכתוב עליו "צונזר", הצעצוע שלהם שוקל 150 ק"ג, וכולל מחשב PC רגיל, מסך LCD ותוכנה כתובה C++/OpenGL. במערכת הנוכחית אפשר כבר לכוון את עוצמת הכאב, ולבחור בשוט הספציפי שאתם מעדיפים שיצליף בכם, מתוך מגוון נאה של שוטים מעוצבים.

רשימת האנשים שהיו מעורבים בעיצוב ובפיתוח של הגירסאות האחרונות, כבר רחוקה מלעורר גיחוך, וזו אולי סיבה נוספת להתייחס ברצינות גם לאמירה האמנותית. האם, למשל, ייתכן שמדובר במהדורת שנות ה-2000 ל"חוסך שבטו שונא בנו"? 

יכול בכלל להיות שהם

מנסים לומר לנו כאן משהו על הניכור האנושי, ועל האבסורד בכך שהוא בא לידי ביטוי עז כזה בעולם המשחקים. למרות שאם "בלייד ראנר" לא עזר לכם לגלות חמלה כלפי רגשות של רובוטים, אז סביר להניח ש-PainStation לא תעורר בכם אמפתיה לגורלו של פאקמן. מה שבטוח הוא שכיצירת אמנות המערכת הזו מעניקה מימד חדש להפרדה המסורתית שבין דמיון למציאות בעולם המשחקים.

במשך 19 החודשים האחרונים ג'ון סטון מתעד את עצמו באתר שלו. בכל בוקר, בשעה 9:00 בדיוק, הוא מצטלם - כמעט באותה תנוחה שבה עשה זאת בינואר אשתקד. בעמוד שבו מרוכזות כל התמונות, לפי סדר, נדרשות כשלוש דקות של גלילה מרפרפת כדי לראות איך הפך מבטטת כורסא לבחור חטוב ושזוף, עם שרירי חזה מרשימים וקוביות בבטן, קיבורת אימתנית וירכיים של שור.

בעצם, הוא כבר נראה די טוב אחרי שלושה או ארבעה חודשי אימון. הוא היה יכול לעצור שם. המשך הפרויקט של סטון, יותר משהועיל לו, יכול להועיל לנו. ככל שהיה גרוטסקי בתחילת התהליך, עם הכרס הלבנבנה והסנטר הכפול, עדיין קשה להימלט מהמסקנה שפיתוח הגוף שלו בסופו של דבר הביא אותו לנקודה אחרת, שגם בה הוא גרוטסקה של עצמו. באיזה שלב במהלך הגלילה ממש מתחשק לשאול אותו - ג'ון, לא נראה לך שהגיע הזמן לעצור? ג'ון, אתה לא לוקח סטרואידים, נכון? ג'ון, זה הכל בגלל שהיית הילד השמנמן של הכיתה?

נגיד שאתם יושבים במשרד, משועממים לגמרי, ורוצים לשחק במשהו כדי להעביר את הזמן. בעולם מושלם (כלומר: זה שבו הבוס מגיע למשרד שלכם לעיתים רחוקות מספיק כדי לקחת את הסיכון) הייתם יכולים לשחק בקליעת כדורי נייר לסל הניירות. בעולם האמיתי, אתם יכולים להתפשר על הגירסה הווירטואלית שמציע המשחק הזה.

אין לנו מושג מה אומר השם (Cyrkam Airtos) ומדוע המשחק בגירסת הפלאש שלו קשה יותר מקליעה לסל ניירות אמיתי. אבל איכשהו יצא שזה גם ממכר הרבה יותר, וגם הסאונד יותר מוצלח מאשר במציאות (עד שהוא יוצא מכל החורים). ראו הוזהרתם.

את הקטע הזה היינו מקדישים למכר ההוא שלנו, שכמעט מכר פעם שתי ידידות שלו לבדואי בסיני. רק קצת לא נוח לנו לעשות את זה - לא רק בגלל שהוא שוביניסט מגעיל ואנחנו מתנגדים לרעיון לחלוטין, אלא בעיקר בגלל המחיר הבלתי נסבל שדרש עבורן: שלושה לוחות שש-בש. המחיר עבור שתי סטודנטיות בלונדיניות, לא רזות, הוא בדיוק 240 גמלים. לא שקל פחות.

אם קשה לכם להשתכנע, נסו לבדוק ב-Camelator, מחשבון הגמלים המקוון. הוא יתמחר בגמלים גם את המחשב הישן שלכם, גם את האתר שלכם, ובעיקר את בת זוגכם - או כל אישה אחרת לצורך העניין.

אתם יכולים לטעון שזה לא בסדר להשתמש במחשבון כזה, וקרוב לוודאי שאתם צודקים. הרי ידוע שבתמחור נשים בשיטה הבדואית חשוב גם באיזה גמל מדובר (רגיל, לבן, גזעי, גמל מרוץ), ולא רק באיזו אישה. אנחנו גם שמענו איזו טענה לפיה כל שיטת החישוב הזו היא שוביניסטית לגמרי. יכול להיות, אנחנו לא נתווכח.

מ-U2 ועד B-52

טוב, זה די ידוע ש"U2" הוא שם של מטוס ריגול אמריקני ושלהקת הרגאיי "UB40" שאלה את שמה מטופס הבקשה הבריטי לדמי אבטלה. אם אתם מחבבים במיוחד את גורדון סאמנר, יכול להיות אפילו שאתם יודעים שהוא קיבל את השם "סטינג" משום שנהג ללבוש חולצות פסים צהובות-שחורות. לגבי "קווין" אנחנו מניחים שתוכלו לעשות אחד ועוד אחד.

בכל אופן, הניסיון מלמד שחלק מהשמות של להקות פופולריות, שנשמעים כאילו הם באמת לא קשורים לכלום, דווקא מאד הגיוניים. למשל, להקת "ABBA", למרות האגדה, לא בחרה בשמה בגלל המשמעות העברית שלו; אלו ראשי תיבות של שמות חברי הלהקה: אגנתה, ביורן, בני ואנני-פריד (פרידה). "Alice In Chains" היא בכלל פארודיה על עליסה בארץ הפלאות ("Alice in Wonderland"). להקת "B-52" נקראה בשמה לא בגלל המפציץ האמריקני באותו שם, אלא בגלל התסרוקת של הסולנית (בשנות החמישים קראו לתסרוקת הזו כך).

אם אתם לא מאמינים, או סתם סקרנים לגלות מה המקור לשמה של הלהקה החביבה עליכם, נסו לחפש במאגר Origins of Band Names באתר Heathen World. תמצאו הרבה הפתעות.

שפת גוף בדמויות מצוירות

Colors in Motion, האתר של קלאודיה קורטס בנוי סביב שורה של דמויות ואלמנטים פשוטים, בשישה צבעים, ושכולל גם סרטונים מצוינים וגם סטודיו שמאפשר ליצור

סרטוני פלאש נוספים בעצמכם. במפתיע, לא הפירוט הגרפי, אלא אולי דווקא הפשטות הגיאומטרית של האלמנטים והדמויות חסרות הפנים, היא מה שהופך את האתר הזה לפנינה אמיתית. צריך לראות כדי להבין.

אלפא? בראוו צ'רלי

השם הקצת טיפשי (Alpha, Bravo, Charlie) כמעט שכנע אותנו להעניק למשחק הזה את תואר משחק הפלאש האווילי של החודש. למעשה, זה אכן משחק טיפשי למדי, וכזה שנוגד לחלוטין כל אמנה בינלאומית שישראל חתומה עליה (מסוקים יורים על אנשים, וכו'). אבל נדמה לנו שחלק מכם יאהבו את המשחק וגם ימצאו שהוא מעורר נוסטלגיה.

זו מין גירסה מודרנית של Defender הישן והטוב, שבה מוטל עליכם להציל בני ערובה ולחסל טרוריסטים. אתם תעשו את זה עם מסוק אפאצ'י (לפחות נדמה לנו שזה אפאצ'י), מצוייד בפצצות וטילים.

ללא ספק משחק אסקפיסטי וגם תקין פוליטית.

אפשר לחלק את האנשים באופן גס לשני סוגים: כאלה שיש להם כבר חשבון Gmail וכאלה שאין להם. את אלו שאין להם, אפשר לחלק לשניים גם כן: אלו שמתים שיהיה להם, ואלו שמתים מפחד.

האתר Gmail is too Creepy מסביר ומנמק את הפרנויה של הסוג האחרון, בפירוט כזה שגרם גם לנו להזיע. האם ידעתם, למשל, שהודעות שמאוחסנות בתיבת Gmail לא נמחקות (כלומר, אם תתעקשו תצליחו למחוק אותן, אבל תצטרכו להיות מאד עיקשים)? והאם אתם ערים לזה ש-Google מנתחת את התוכן שלהן ומתאימה לו פרסומות?

זן באומנות הקשת

ואם אתם אוהבים את משחק הפלאש שלכם גם ממכר, גם איטי וממושך, וגם מעצבן בטירוף - אז זה המשחק בשבילכם. אם תהיו מספיק טובים בו הוא יימשך לנצח, ואם לא, הוא יימשך מספיק זמן כדי להעביר לכם יום עבודה שלם, או כמה שעות המתנה למה שזה לא יהיה. הרעיון לא חדש: יש לכם חץ וקשת ונתונים על הזווית ועוצמת הירייה שלכם. אתם צריכים לכוון למטרה ולפגוע, ומקבלים ניקוד בהתאם לדיוק בפגיעה. זה יכול היה להיות משעמם לגמרי, אבל מנקודה כלשהי המטרות הופכות מורכבות וקשות לגישה, והמשחק הופך מאתגר, איטי, ומעצבן. וממכר - כבר אמרנו?

לטובת מי שהחמיץ, מי שרוצה לראות שוב, וגם מי שלא יודע בכלל במה מדובר, אבל כנראה ייהנה גם כן - לינק לסרטון. הקטע ששודר במקור בתוכנית "איפה אתה חי" בערוץ 2, מציג את אסי כהן (אסי וגורי, בלי גורי) בדמות ההילר אימרי, במפגש פסגה עם כוכבי "השיר שלנו". המטרה: ללמד את החבר'ה לדקלם ברגש את המשפט "עם פיתה, צוללת יחד עם שווארמה בתוך אוקיינוס חומצי".

מעניין לראות איך רעיונות מתפתחים והופכים למשהו אחר לגמרי. למעשה, זה כנראה לא ממש מקרי שאם הם באמת טובים, אז מתישהו מישהו משתמש בהם בפרסומת - במקרה הזה של יצרנית המכוניות הונדה. בגירסה המקורית של הרעיון, זו הייתה טענה פשוטה: אנשים נעשים דומים לבני הזוג שלהם ככל שמתארכת הזוגיות שלהם. אחר-כך - נדמה לנו שזה היה בגירסת דיסני ל"מאה כלבים ואחד" - הטענה הייתה שאנשים נעשים דומים לכלבים שלהם עם הזמן. היה אפילו מישהו שהדגים את זה, לפני שנתיים או שלוש, בסדרת תמונות שהסתובבה באינטרנט.

אבל מה בקשר לרעיון שאנשים נעשים דומים למכונית שלהם עם הזמן? או אולי הכוונה היא שהמכונית נעשית דומה לבעליה עם הזמן? או אולי הונדה מנסה לומר שלא משנה כמה אתה מכוער, הם יכולים לספק לך מכונית שתראה בדיוק כמוך? טוב, אנחנו לא יכולים להישבע שבאמת ירדנו לסוף דעתם, אבל חייבים להודות שזה מאלף.