מכונת הנצח של אלכס

שיעור אמנות, השיעור האחרון שלה באותו יום, התקיים בסדנת המלאכה - צריף מוארך וחשוך, מרוחק מעט מהבניין המרכזי של בית-הספר, ששכן בצלו של שקד זקן. בחצרו התייבשו פסלי חימר וגבס בין שולחנות נגרים עם מלחצי מתכת וגרוטאות ברזל צבועות בצבעי שמן - תרומתם של מחזורים קודמים לעולם האמנות. מרחוק ראתה את ציבלין עומד מחוץ לצריף, כמו דיוניסוס, מודע לעצמו, בגופייה לבנה המבליטה את זרועותיו השריריות. רונית, המורה לתנ"ך של חטיבת הביניים, עמדה מולו מתנדנדת מרגל לרגל, מקצרת את המרחק ביניהם בצעד קטן ומיד נרתעת לאחור. התלתלים החומים שהשתלשלו סביב קרחתו המכוסה בפלומה בהירה ירדו עד כתפיו, והדגישו את אפו הנשרי ועיניו הכחולות. זרוע אחת זהובת שיער היתה מונחת ברישול על אחת מגרוטאות המתכת, ורונית, שדיברה בהתרגשות על משהו, נמשכה אל הזרוע הזאת כמהופנטת וחגה סביבה, נזהרת לא לגעת בה.

ציבלין מצדו לא עשה כל מאמץ ניכר לעין למען רונית. היא בוודאי מחמיאה לו, מתחנפת, מבקשת להוסיף את הפרשנות העלובה שלה לתל הפרשנויות שכבר הצטבר על התערוכה האחרונה שלו, שנפתחה שבועיים קודם לכן באיזו גלריה בתל אביב. המבקרים בעיתונים ממש התחרו ביניהם מי יהלל יותר את ציבלין, ואת מה שכינו "המופשט הפוליטי" שלו - פריצת דרך באמנות שמפנימה את הקונפליקט האזורי. אך גם אמן שהוא כוכב עולה צריך להשלים עם עול הפרנסה. שנה קודם לכן התחיל ללמד בבית-הספר של דובה. בכל בוקר הגיע מהקיבוץ שלו בסרבל עבודה מוכתם, והמורות - אפילו המנהלת - התחרו מי תשב לידו בהפסקת עשר בחדר המורים.

משהו בציבלין גרם לדובה לרצות להימלט. איך תסתדר אתו? מה הוא ילמד אותה? היא התחילה לצייר רק בשנה שקדמה לבואו, כשהיתה בת שלוש-עשרה. לפני כן חשבה שמריחת צבעים על דף היא עיסוק שדומה בעיקרו ליציקת נרות אמנותיים, ובזה לעניין כולו. אבל בכיתה ז' שינתה את דעתה. בשנה ההיא ישבה בשולחן בודד, בשורה האחרונה בכיתה. בשולחן שלפניה ישבו שרונה בן-עזרא ושחר וייס. שרונה, למרות שהיתה מקובלת, היתה ילדה משעשעת. דובה חיבבה אותה בסתר לבה. אם היתה נאלצת לבחור להיות מישהי אחרת חוץ ממנה עצמה, היתה שרונה מן הסתם בחירה מדכאת פחות. גופה הספורטיבי הרזה, בעל הצלעות הבולטות, מצא חן בעיניה. לשרונה היו שדי ילדה אגסיים, בוסריים ויפים, וכבר נזקקה לחזייה, אבל העדיפה ללכת בלי. היא היתה טובה במשחק מחניים ובהתעמלות קרקע, וגרועה במתמטיקה, אנגלית, ביולוגיה וכימיה. בשיעורים שלא הבינה - כלומר, כמעט בכולם - היתה רוכנת מעל שולחנה ומשרבטת בפיזור נפש מין שרבוטים קטנים של חתלתולות עם סרטים וילדות בסינרים עם עיניים ענקיות, ארוכות ריסים.

לשחר וייס, שכנה לשולחן, לא הקדישה שרונה כל תשומת לב. שחר ישב בשקט מוחלט, וכאשר היתה מתכופפת קדימה לצייר היה שולח את ידו בשלווה ומכניס אותה מתחת לחולצת הטריקו הרפויה שלה. כל הילדים הביטו קדימה, אל הלוח, ורק דובה, שישבה בשולחן מאחוריהם, ראתה מה עשה. שחר קיער את ידו מתחת לשדיה של שרונה, נדנד אותם בעדינות וצבט בפטמות. זה היה חייב להכאיב. אך שרונה המשיכה לשרבט. היא התכופפה אל הדף והסתירה את פניה. רק לפעמים היה נדמה לדובה שהיא מתנועעת בכיסאה קדימה ואחורה (פעם היה נדמה לה שהמורה לערבית השגיח בנעשה, אבל החליט לשתוק) במה שנראה כמו תנועה עצבנית. חוסר שקט התעורר בה. נדמה לה ששרונה חייבת להיות במצוקה. אבל מדוע היא סובלת בשקט? למה היא לא סוטרת לשחר, מסלקת את ידו, או לפחות מתלוננת? היא התחילה לתעב את שחר, אבל מצאה שהיא מחכה לשיעורים ששרונה התקשתה בהם בקוצר סבלנות. כאשר הצמידה שרונה, שלא גילתה בשחר כל עניין בהפסקות, את כיסאה לכיסאו ברגע שהתחיל השיעור, דובה הרגישה שדעתה נטרפת עליה. היא הפכה לתלמידה גרועה במתמטיקה, אנגלית, ביולוגיה וכימיה. נכשלת אפילו יותר משרונה.

"מה קרה לכם, אתם שם, בסוף הכיתה?" אמרה המנהלת כשחילקה את תעודות סוף השליש.

אבל אף אחד לא חלם אפילו לענות לה. העקבות המסגירים היחידים היו פיסות הנייר המשורבטות של שרונה, שנזנחו לאחר מעשה על השולחן על השולחן לאחר מעשה. דובה התחילה לאסוף אותן ולהחביאן במגירתה. במשך שעות חקרה כל מילימטר באפים הסולדים, המנומשים, ובריסים המעוגלים של הילדות המצוירות. היא ניסתה לפענח את הצופן. מה ניסו לומר הסרטים המטופשים על צווארי החתלתולים? איזה סוד הם הסתירו מפניה? היא התעמקה במקצבם של קווי הדיו, בכוח שבו הוטחו בנייר או ברכות שבה נמרחו. הם סיפרו סיפור מרגיז ומרתק, שככל שהתאמצה לא היתה מסוגלת להבין.

וכך, מתוך ייאוש גמור, התחילה לחקות אותם. גם היא התחילה לשרבט ילדות וחתלתולים. אבל תחת ידה הם יצאו גדולים מדי, פרועים וחסרי חן. כדי לשפר את עצמה קנתה חבילת טושים צבעוניים, שהיה אפשר להגניב לשיעורים. בבית התאמנה בצבעי מים (נפתלי טען שהיא מקלקלת את הסדר בשולחן העבודה שלו, ולכן ישבה על הספה, עובדת על כרך של אנציקלופדיה "בריטניקה לנוער" שהניחה על ברכיה). תוך שבועות ספורים היתה דובה ציירת הרבה יותר טובה משרונה. מהר למדי זנחה את החתלתולים והעיניים התמות. היא הופתעה לגלות שנובע מתוכה מעיין חסר היגיון של מפלצות ויצורי כלאיים - גריפונים נואשים, גורגונות זועקות בפראות, בסיליסקים הנאבקים על חייהם וסירנות חמוקיות, שמימיות, שהבטיחו שקרים קורעי לב. בסבלנות ובקפידה צבעה כל קשקש מתכתי בזנבות וכל שכבה שקופה בכנפיהם הזוהרות והנוקשות. היא היתה מוקסמת מיצוריה לחלוטין, אם כי גם התביישה בהם. משהו בהם היה פרטי ומגונה, וברור שאחרים יבוזו להם. אבל היא לא התאפקה, ופעם שכחה כביכול דף עם דריאדה מרקדת בשמלה ארוגה מדגניות וזלזלי קיסוס על שולחנו של שחר וייס. בסוף היום מצאה את הדריאדה שלה מקומטת בפח.

דובה ניסתה להחליט שהיא שונאת את היצורים חסרי התועלת שלה. אלא שזו לא היתה האמת. עד מהרה שכחה את שרונה ושחר. יותר ויותר שקעה בהם, והמציאה הכלאות מוזרות ומופלאות. יצוריה התגוררו ביערות מכושפים שהשרך נופל מענפיהם כמו מסכים של אור ירוק, או במעמקי בריכות שחורות שהצמיחו חבצלות ולוטוסים ששורשיהם התפתלו כנחשים. כמעט שהפסיקה ללכת לספרייה, ואפילו כבר לא חמקה אל החורשות. היא חשה שהיא מתמלאת בסיפוק מרווה, ומצחה הזועף נעשה חלק וכמעט רגוע. עכשיו כבר לא תזדקק לאף אחד במשך שארית חייה. היא מצאה את הפתרון הסופי. מקור הכוח הנצחי שבתוכה. השמש שלא תדעך לעולם.

התגלית באה לה בדיוק בזמן. השנים האחרונות, מאז היתה בת עשר או אחת-עשרה, היו קשות במיוחד. הכוח שדחף אותה בילדותה להתרחק ממגעם של הוריה הלך והתגבר. הכוח הזה ביקש לא רק להרחיקה מגופם, אלא גם לקרוע אותה ממחשבותיהם ומכל דבר הכרוך בהם. היה קל למרוד בהם, מפני שהדעות שלהם, כפי שהתברר לה בהקדם, לא התבססו על מחשבה מקורית שמסוגלת לגונן על עצמה, אלא על דעות קדומות ועל הכותרות בעיתונים היומיים. נפתלי ורעיה לא ניסו להתווכח עם בתם, אלא העדיפו לשבת נעלבים ושותקים כשתקפה אותם. מה זה עניינה אם הם לא קוראים, לא כותבים, לא הולכים להצגות או לסרטים, לא מבקרים חברים ולא מתעניינים בנעשה בעולם מעבר לגבול הרחוב? תסכולה הצטבר עד שהפך לחרדה. מה יהיה אם בעומק המעמקים שלה יתגלה שהיא דומה להם? כשחושבים על כך, זוהי הסתברות הגיונית למדי. הרי הם הוריה! מה יהיה אם יתברר שגם היא, ממש כמותם, נועדה לחיים של שגרה קטנונית, אטומה ומבוהלת, בתוך בית של קופסת גפרורים? ככל שחששה יותר שהיא דומה להוריה, כך חשה שכוח אדיר ממנה תופס בה ומרוקן אותה, והופך אותה דומה לאביה ולאמה.

אבל עכשיו באה התגלית החדשה שלה - פתח בלתי צפוי לתקווה. עכשיו ידעה שלעולם לא תחיה כמו הוריה. היא תהיה אמנית גדולה. ציירת בינלאומית מצליחה. יצוריה, בשרירים מתוחים ובכנפיים גאות, יוצבו סביב קירות של גלריות בניו יורק, ברלין, טוקיו ובריסל, ואנשים ברחבי העולם כולו ישאלו את עצמם בתדהמה ובהתפעלות, מי האישה המופלאה שיצרה אותם?

הפעמון צלצל לשיעור. תלמידים מהכיתה שלה השתרכו לכיוון סדנת המלאכה. ציבלין נפרד מרונית (שכבר איחרה לכיתתה, בקצה האחר של בית-הספר) בתנועה אלגנטית ובלתי מתנצלת, רחץ את ידיו בכיור הפח הצמוד לקיר הצריף, ניגב אותן במקצוענות בסרבל העבודה ונכנס פנימה. היא כבר ידעה עליו לא מעט. הפעם הראשונה שבה זכה לפרסום היתה בזכות מיצג שבו ריסס משוכות של צברים בצבעי אדום, שחור, ירוק, כחול ולבן. כשפרצה מלחמת לבנון חרך ציבלין בשדה תירס בגבול הצפון צלליות ענק של חמורים ועזים. לא מזמן בנה דגם מושלם של מסוק קוברה בתוך גלריה תל אביבית, עשוי כולו מענפי זית מנוסרים. הפרויקטים של ציבלין עוררו בדובה חלחלה. היא חשה את כאבם של הצברים והזיתים ששימשו לו חומר גלם, ונרעדה מעוצמת האלימות. היא ניסתה לדחות את הרגע שבו תיאלץ להיכנס לכיתה ולהוריד ממייבש הציורים את הגיליון הענקי שעבדה עליו (ציבלין התלהב מגיליונות אדירי ממדים ובז למיניאטורות). הציור היה מרוח בצבעים שהיא בעצמה לא הבינה מדוע בחרה בהם - ירוק בוצי, שחור מט וחום מלוכלך, שציבלין אמר עליהם שהם אותנטיים, חזקים, בוגרים ובלתי מתנחמדים (ביטוי שהיה חביב עליו).

הציור הזה, שציבלין קרא לו "עבודה", שיתק אותה. בטנה קפאה לעומתו ומוחה נעשה אדיש וניתק מאצבעותיה, עד שאבד לה כל מושג מה יש לעשות כדי להביא את הציור לסיומו. ציבלין דווקא החמיא לעבודה. הוא דיבר על הקומפוזיציה הבלתי מאוזנת, שיוצרת תחושה מערערת של חוסר נחת אצל המתבונן. "זו טעות נפוצה," אמר בכל הזדמנות, "לחשוב שאמנות צריכה לגרום הנאה."

מאז פגשה אותו, בתחילת השנה הקודמת, שום דבר כבר לא גרם לה הנאה. הציורים של בני כיתתה לא היו טובים יותר, אבל אף אחד חוץ ממנה לא נראה מוטרד בשל כך. חלקם אפילו נהנו. שרונה שלפה ממדפי המייבש את העבודה שלה: גיליון בינוני בגודלו, בלתי שאפתני בעליל, שלמרות שהיה אמור להיות מופשט - הז'אנר שציבלין צידד בו - ניכרו בו בפירוש צורות של לימונים ותפוחים בצהוב וטורקיז. ציבלין לא אהב זאת. "את מתנחמדת מדי, שרונה. רואים עלייך את הטיפות של הזיעה. הנחמדות מקטינה אותך. היא לא מפרגנת למי שאת באמת."

שרונה לא התרגשה. היא לעסה מסטיק וחייכה אל ציבלין בנחמדות בלתי מופרת. בשיעורים המשיכה לשרבט חתלתולות עם סרטים והתעמקה בענייניה הפרטיים, ובחדר המלאכה ציירה רק כדי לקבל ציון באמנות. אם המורה לא מרוצה, היא תמרח את הגיליון שלה בצבעי אדמה ובוץ. לא היתה לה שום בעיה עם זה.

בתחילת השנה שעברה, כשהיתה בכיתה ח', פגשה דובה את ציבלין לראשונה. היא התרגשה. השמועות על המורה החדש, אמן אמיתי, מילאו את בית-הספר, והבנות מהכיתות הגבוהות התחילו להופיע לשיעורי אמנות בחולצות טריקו צמודות שמפתחן נגזר והועמק. דובה היססה הרבה, ולבסוף החליטה להביא לשיעור הראשון תיק עם ציוריה. למען האמת, היא לא רצתה לעשות זאת. הידיים של ציבלין המפשפשות בין הדפים שלה לא נראו לה נעימות יותר מידיו של הגינקולוג שאליו הלכה בפעם הראשונה. אבל האם לא הגיעה העת להתעורר? אם היא באמת רוצה להיות אמנית מפורסמת, האם לא הגיע הזמן שתהיה מעשית? אולי היא לא מחבבת אותו, אבל ייתכן שזה רק מפני שהיא חוששת שיאמר לה דברים בלתי נעימים. אך היא חייבת ללמוד לספוג אותם באומץ, בלי להיעלב. עליה להתחשל בפני הביקורת שלו ולהבין את הערך של מה שהוא מסוגל ללמד אותה, מפני שהוא יודע את הדרך אל המקום שהיא רוצה להגיע אליו. היא הביטה בו, נרגשת ועצבנית, כשרפרף במהירות בין יצוריה וקימט את מצחו.

"המממ..." אמר ציבלין.

היא חיכתה לגזר הדין. נדמה לה שעתידה מונח על השולחן, בתוך תיק ציורים מפלסטיק שחור. האם האיש הזה ימצא אותו שם וישלוף אותו מבין הגיליונות?

הוא כחכח בגרונו לפני שדיבר, והיה נדמה לה שהוא מנסה לרכך את דבריו. "את לא בלתי מוכשרת, הייתי אומר, אבל העבודות שלך צריכות להתבגר עוד הרבה." הגריפון האדום, אהובה של דובה, הציץ בה, מושפל. ציבלין התעודד למשמע קולו שלו ומיהר להשחיז את מילותיו. "יש כאן נאיביות מסוימת, לא בלתי מעניינת. אבל חסרת מודעות עצמית. מה שאני בא להגיד לך בעצם זה שאת צריכה להבשיל."

להבשיל? כל אותו חורף התאמצה דובה להבשיל. היא נטשה מאחוריה בבת אחת את ממלכת היצורים המופלאים שלה.

"בוגדת," כמעט שמעה את ההרפיות צוֹוחות מאחוריה.

אבל העתיד היה חשוב יותר. ציבלין בוודאי יודע מה הוא מדבר. וכשחושבים על כך, גלריות חשובות באמת הציגו רק אמנות מודרנית - עוני, איברי אדם כרותים, חיילים-ילדים, או כתמים וגושי צבע מופשטים. דובה עבדה קשה ובאופן יסודי. רכשה צבעי אקריליק ושמן ושכנעה את אמה להעמיד כן ציור בחדר השינה, שתוכל לצייר בו בזמן שהוריה רואים טלוויזיה בסלון. היא בילתה שעות בספרייה, מעיינת בספרים על קוביזם, פוטוריזם, דאדא, אקספרסיוניזם גרמני ושאר האסכולות שציבלין ראה בהן את אמהות האמנות המודרנית, בניסיון להבין מהיכן נובע חוסר השקט העכור והאלים שציבלין הילל כל-כך. היא לא הצליחה להבין דבר. אבל למי יש פנאי להתעמק בשאלות? צריך היה לעשות. אמה כבר דיברה על האפשרות שבחופש הגדול תתחיל לעזור במכולת באופן קבוע. זמנה אזל במהירות. היא חשה שכוח מחניק בעוצמתו מבקש לרפות את ידיה. לגרום לה לשמוט את המכחולים ולהתיישב על הספה לצד אביה כדי לצפות בשעשועון או בתוכנית של שירי זמר. אבל היא התנגדה בכוח רב לא פחות, שתבע כל טיפת חיות של גופה ונפשה. היא הכריחה את ידה לנוע על הבד ולמרוח עליו צבעים.

לאחר זמן מה הפך הכול לחסר פשר. כבר לא היה אכפת לה לאן נעו המכחולים שלה. גרוע מזה, מין ערפל צמיג השתקע בראשה, ומשם חלחל לתוך לבה ועטף אותו כמו בכפפת גומי. מעכשיו נגעה בעולם דרך קרום אטום, מלאכותי. העבודות החדשות שלה לא היו קשורות אליה כלל. איכשהו הן היו יכולות להיות גם העבודות של מישהו אחר. היא לא הרגישה עוד כלום. יצוריה הישנים הפסיקו להקסים אותה. הם נראו לה מגושמים וילדותיים, והביצות והיערות שבהם שיכנה אותם היו מטופשים. כמה טוב שהיא מתבגרת ונעשית חכמה ומודעת לעצמה. ציבלין, שמהרגע הראשון הדגיש את חשיבותה של הביקורת העצמית, היה סבור שהיא מתקדמת, ואף החמיא לה על התובנות שגילתה בעבודה שכתבה על ג'קסון פולוק. אבל הדבר המוזר היה האדישות שהתפשטה בתוכה. היה נדמה לה שלבה עשוי מקרטון. כאשר שאלו אותה אם נהנתה מסרט שראתה לא ידעה מה להשיב. היא שכחה את ג'וני, הסוס הזקן של האלטע זאכען, בעל הקרסוליים הנפוחים, שלמענו היתה סוחבת תפוחים מהחנות. אפילו הזריחה כבר לא מילאה אותה שמחה. בוקר אחרי בוקר הכריחה את עצמה להתעורר בחמש, כמה דקות לפני השמש, ולצאת לחצר. אבל היא לא הצליחה למצוא בתוכה כל סימנים לרגש. מתוך בהלה הטיחה צבעים בבד במרץ כפול, וזכתה לתשבחות מציבלין. גם הוריה היו מרוצים. היא הפסיקה להתווכח אתם, מפני שלא ידעה יותר כלום.

"הבת שלנו מתבגרת," אמרה רעיה.

• "מכונת הנצח של אלכס", שיוצא בימים אלה בהוצאת "כתר", הוא ספרה השני של הגר ינאי. קדם לו הרומן "אישה באור".