אין גבולות

כבר 15 שנה מתגוררת השחקנית היאם עבאס בפריז. יחד עם בעלה, השחקן זינדין סוואלם, היא מגדלת את שתי בנותיה הרחק מהמזרח התיכון בו נולדה וגדלה. כבר בגיל צעיר הבינה עבאס, ילידת הכפר הגלילי דיר חנא, שאת הגבולות מותח האדם לעצמו - והחליטה לפרוץ אותם. היא בחרה באמנות כדרך חיים, למדה צילום והשתלבה כשחקנית בתיאטרון "אל חכאוותי" שבמזרח ירושלים מבלי ללמוד משחק ולו יום אחד בחייה. החיים גלגלו אותה לפריז שם השתלבה בתעשיית הקולנוע המקומית עם תפקידי משנה רבים ותפקיד ראשי בסרט "משי אדום" שזכה לביקורות חמות.

אחרי שנים כגולה מבחירה חזרה עבאס לעבוד בישראל כשחקנית ראשית בסרטו של ערן ריקליס, "הכלה הסורית", שיוצא למסכים בסוף השבוע הקרוב. הסרט מביא את סיפורם של דרוזים שחיים בגולן ללא אזרחות. אחת מבנות המשפחה עומדת להתחתן עם קרוב משפחה החי בסוריה. החתונה נערכת במעבר הגבול, כשמיד לאחריה עתידה הכלה לעבור לסוריה - כשלא תוכל לשוב עוד לעולם לביתה. עבאס מגלמת את אחותה של הכלה, שמנסה לסייע לחתונה להתקיים למרות הקשיים שמתעוררים ובה בעת להתמודד עם מצוקותיה האישיות, כאשה שמסרבת לגלם את התפקיד המוטל עליה בחברה הדרוזית השמרנית.

בתעודת הזהות של גיבורי הסרט נכתב כי זהותם "אינה ברורה", והם מטולטלים בין ישראל לסוריה. המציאות הזו מוכרת לך בוודאי.

"כן, ואגב הם לא היחידים. במשך שנים ארוכות גם פלסטינים שמתגוררים בעזה היו נטולי זיהוי והפלסטינים שחיים בסוריה עד היום אוחזים בתעודות מעבר ואין להם פספורט סורי. אני מכירה הרבה סיפורים שכאלה ואני מזדהה איתם, מכיוון שבעיני כולנו בני אדם ויש לנו את הזכות לחיות היכן שנבחר ולהחליט עבור עצמנו מהי הזהות שלנו. נקודת המבט שלי רחבה ואוניברסלית בכל הנוגע לבני אדם. מה שמצא חן בעיני בסרט הוא שלמרות שאוטוריטה פוליטית מסוימת החליטה שלא להכיר בעם מסוים או באינדיבידואל, ההכרה העצמית היא בסופו של דבר בידי האינדיבידואל והוא זה שקובע את זהותו".

ובכל זאת את עדיין מחזיקה בפספורט ישראלי.          

"כן, כמובן. זה הצד הפיזי של הזהות שלי, שהרי אני זקוקה לפספורט על מנת לנסוע בעולם. המקום בו  נולדתי וגדלתי העניק לי זהות שאותה לא בחרתי, אבל אני לא מסרבת לה, מכיוון שהיא חלק ממני והיא זו  שקושרת אותי אליו. ויתור על פספורט ישראלי יאלץ אותי לוותר על השייכות ההיסטורית שלי למקום, על השורשים שלי ואני מאמינה שאדם צריך לצאת מתוך השורשים שלו ולנסות להבין את העולם באמצעים שיש בידיו בכדי להתפתח. אדם צריך לדעת מאין הוא בא בכדי לדעת לאן הוא הולך. זה לא אומר שקל לי עם זה. אני שונאת את המילה שייכות כמו שאני מתעבת את הקולקטיביות ככלל ואת המחשבה הקולקטיבית בפרט. אני מאמינה באינדיבידואליזם, בבני אדם".

זה אחד הסרטים היחידים שנעשו על החברה הערבית על-ידי יוצר ישראלי-יהודי, שאינו נראה סטריאוטיפי. 

"זו אחת הסיבות שגרמו לי לרצות לעשות את הסרט. אני חייבת להודות שלא קל לי לומר היום שאני חלק מהקולנוע הישראלי, בין היתר מכיוון שאני מוצאת את הקולנוע הישראלי נגוע בסטריאוטיפים. הקולנוע עבורי הוא אמצעי לתקשורת בין בני אדם ונקודת המוצא של יוצרי הקולנוע חשובה לי. המפגש עם ערן ריקליס היה במובן זה מלמד. הגעתי עם המון שאלות ובהן למה יוצר ישראלי מתעניין בפרוייקט קולנועי על דרוזים בגולן הכבוש וכבר בפגישה הראשונה הבנתי שמדובר בהומניסט שאינו מחזיק בדעות קדומות על פלסטינים או על ערבים. מכאן החל דיאלוג שוויוני. הרגשתי שאני לא נדרשת להצדיק את עצמי לידו. הוא רצה לדבר על בני אדם מבלי לשפוט אותם ומבלי להשתמש בקלישאות שאותן אנחנו רואים כל הזמן על מסך הקולנוע הישראלי. הקלישאות נולדות בראשים של אנשים שנגועים בסטריאוטיפים. בסרט הזה, זה לא קיים".

איך את בוחרת את הסרטים שלך?

"הבחירות שלי חייבות ללכת בקו אחד עם מה שאני מאמינה בו ואני מאמינה בסרטים שיוצאים מהלוקלי ונוגעים באוניברסלי. סוג הקולנוע שמעניין אותי הוא כזה שמדבר על בני אדם ושבני אדם יכולים להזדהות איתו ברמה האנושית. מעבר לפוליטיקה, לסלוגנים ולקלישאות, הקולנוע צריך לקחת אותך רחוק ועמוק יותר. הוא יכול לצאת מקונפליקט פוליטי לוקאלי, אבל מבחינתי הוא צריך לעבור דרך הרגש - והרגש האנושי הוא אוניברסלי ואינו שייך לעם כזה או אחר".

"אמאל היא אשה מלאת סתירות. היא נולדה אשה חזקה וזה משהו שלא ישתנה. היום הספציפי הזה שבו הכל מציף אותה, הוא היום שבו היא מחליטה לקחת את החיים שלה בידיים. ביום הזה היא מבינה שהיא ולא אף אחד אחר תסלול לה את הדרך בחיים. אני לא יודעת אם ערן ידע מה משמעות השם אמאל ואם זה נעשה בכוונה, אבל אני בהחלט מאמינה שבחייו של כל אדם מגיע הרגע שבו הוא מבין שהאחריות מוטלת עליו. אני משוכנעת שאם כל אחד מאתנו ייקח אחריות על חייו תוך כדי כיבוד מרחב המחייה והחופש של האחר, נוכל להגיע רחוק מאוד. אמאל בהחלט מסמלת את זה".

"בהחלט, גם אם הפרטים שונים. מגיל מאוד צעיר החלטתי לקחת אחריות על חיי ולדלג מעל לכל מה שיכול היה להוות מחסום. כשאני מדברת על מחסומים אני מתכוונת למסורת, לדת, לחברה, לקונפליקטים פוליטיים, לניסיון לשבור את הסטריאוטיפים ואת הדעות הקדומות שהיו לי כלפי עצמי. גדלתי בכפר דיר חנא למשפחה שבאופן יחסי היתה פתוחה, אבל הכבלים החברתיים קיימים. מנקודת המוצא הזו בחרתי להמשיך הלאה ולהגיע למקומות אחרים. הדרך לא היתה תמיד קלה, אבל אני חושבת שזה לא קשור לכך שנולדתי איפה שנולדתי. גם אם הייתי נולדת בצרפת למשפחה צרפתית קתולית 'נורמלית' והיתה לי הברירה לעשות כל מה שארצה בחיי, סביר לדעת, אם לשפוט על פי קווי האופי שלי, הייתי מוצאת את הדרך להיאבק לעצמאות".

"לחלוטין כן. כשהסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים בחיפה ההורים שלי נכחו באולם והיו מלאי גאווה. זו היתה בעצם הפעם הראשונה שההורים שלי ואני היינו יחד בהקרנה של סרט שלי. מאוד התרגשתי, ניסיתי לצפות בסרט דרך העיניים שלהם ובסוף הסרט לא הפסקתי לבכות".

"אמאל איננה אני. אני גם לא חושבת שהיא בחרה להישאר אלא להישאר ולהיאבק, לשנות מבפנים. היא עברה כברת דרך שונה משלי. אני בחרתי לשנות את מקומי במובן הפיזי והיא יצאה למסע נפשי ששינה את חייה. אני בחרתי לחיות בחברה שונה מזו שבאתי ממנה אבל אני נושאת בתוכי את השורשים שלי. אני יודעת מי אני ומאיפה אני באה, אני מכירה בזה שאני שונה שחיה בחברה שמציעה לי מפגשים עם רבים שהם שונים גם כן. החיים מלאי גוונים שונים ובזה היופי".

הפרוייקט הקולנועי הבא שלך יהיה גם הוא הפקה ישראלית.

"כן, בעוד כחודשיים נתחיל לצלם את free zone של הבמאי עמוס גיתאי. לעת עתה אני לא ממש יכולה לדבר על זה מכיוון שהפרוייקט נמצא בתהליכי התגבשות. אבל באופן כללי מדובר במפגש בין שלוש נשים – פלסטינית, ישראלית ואשה אמריקנית או צרפתייה".

בתעשיית הקולנוע בצרפת את מזוהה כערבייה והתפקידים מאופיינים בהתאם. קשה לשבור את מחסום הזהות?

"שיחקתי תפקידים של נשים מערביות, אבל זה נכון שזה נדיר. שחקניות ממוצא ערבי מקבלות בדרך כלל תפקידים של נשים ערביות והקולנוע הצרפתי המסחרי ברובו מאוד סטריאוטיפי. מצד שני אני מאמינה שיש גם יוצרים שחושבים אחרת ושהדברים ישתנו. אולי לא נזכה לראות את השינוי בחיינו אבל הוא יגיע. אני לא פה בכדי לשנות אלא בשביל לעבור את הדרך ואולי הדרך תשתנה תוך כדי".

"מאוד השתדלתי שלא לנתח או להתבונן במקום הזה ובאנשים שחיים פה בשיפוטיות. אבל לאורך הצילומים מצאתי את עצמי שואלת פעמים רבות מה אני עושה כאן ומדוע חזרתי. מצא חן בעיני שעל הסט היה ערבוב עצום של בני אדם ממוצא שונה היו גרמנים, צרפתים, ישראלים, פלסטינים ורוסים. השפות התערבבו וזה הזכיר לי את פריז שהיא קוסמופוליטית לחלוטין. חשבתי שאם ישראל היתה יכולה להתנהל כמו סט הצילומים הזה, שני הצדדים יכולים היו להסתדר מצוין ולצלוח את כל הקונפליקטים שבעולם, אך לצערי עוד לא הגענו לשם"

"אני רוצה לשמור על האופן החיובי שבו הן מתבוננות על החיים. אני לא רוצה שהן ייפגשו עם גזענות והייתי מאוד רוצה שהן ילמדו לקבל את החיים על כל הגוונים השונים שבהם. יש במקום הזה הרבה מאוד אנרגיה שלילית ואת זה אני לא רוצה שהם יספגו. אני רוצה שהן יבינו מאיפה הן באו ושילמדו לחיות עם השורשים שלהן. הן נולדו בצרפת לאב צרפתי ממוצא אלג'יראי והן בעצמן תערובת ולכן לא ייתכן שהן יהיו נגועות בסקטוריאליות. זה חשוב לי מאוד. אני מלמדת אותן על הסכסוך אבל אין לי כוונה להלעיט אותן בתפישת עולמי. כשהן תגדלנה הן תגבשנה את דעותיהן על העולם לבד".