רופא, ראית שהרביצו לילד?
מחקר חדש קובע כי רבים מאנשי הצוות הרפואי, שאמורים לזהות מקרים של התעללות בילדים ולדווח עליהם - אינם מודעים כלל לנושא ולא למדו אותו. רבים מהם טוענים כי מעולם לא דיווחו על כך - והנתון הזה מעורר דאגה רבה אצל אנשי המקצוע. כתבה שביעית בסדרה
האם ייתכן מצב שבו רופא או אחות יעמדו מול ילד שעבר התעללות - ולא יזהו זאת? התשובה, במקרים רבים, היא חיובית. אנחנו סומכים על הרופאים, האחיות, העובדים הסוציאלים ואנשי מקצוע נוספים שיאתרו ילדים הסובלים מהתעללות. אבל ממחקר שביצעה עפרה כהן בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, עולה, כי רמת המודעות אנשי המקצוע לחוקים ולנהלים בנושא ילדים בסיכון - נמוכה באופן מטריד.
מדוע דווקא אנשי המקצוע הרפואיים חשובים במקרים מסוג זה? משום שהם הראשונים, מחוץ למעגל המשפחה, שיכולים לשים לב לכך ש"משהו לא בסדר". עם קצת תשומת לב, הם יכולים בקלות יחסית לאתר ילדים הסובלים מהתעללות - אך במקרים רבים הם לא עושים זאת, בשל חוסר מודעות, חוסר הבנה וגם חוסר זמן.
מהמחקר עולה בין היתר כי:
- מחצית מהנשאלים - רופאים, אחיות, עובדים סוציאלים, פיזיוטרפיסטים, פסיכולוגים ועובדי מינהל המטפלים בילדים - לא למדו כלל את הנושא במהלך הלימודים.
- 68 אחוזים מהם לא עברו לאחר לימודיהם השתלמויות בנושא ילדים בסיכון.
- 45 אחוזים מהנשאלים לא זיהו מעולם מקרה של התעללות בילדים.
- מבין אנשי המקצוע, העובדים הסוציאלים והרופאים זיהו מקרים של התעללות יותר מכל בעלי המקצוע האחרים. לעומת זאת, כמחצית מהאחיות ורוב הפיזיוטרפיסטים לא זיהו אף מקרה אחד של התעללות.
"הנתונים הללו מטרידים במיוחד לאור העובדה שמדובר באנשי מקצוע שאמורים להיות מוקד ראשון במעלה לזיהוי ילדים בסיכון". אומר ד"ר יצחק
קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד. "פיזיוטרפיסטים, לדוגמא, מפשיטים את הילדים ויכולים לראות דברים שמושכים את תשומת ליבם, אבל זה לא נעשה. אנחנו כחברה, משלמים מחיר גבוה ביותר על כך שהילדים הללו לא מאותרים. מצבם מחמיר וגורם לנזק קשה יותר להם ולחברה. רופאים בעולם היו חלוצים בנושא הזה ואצלנו לא רק שהם לא חלוצים אלא שהם לא יודעים דבר וחצי דבר על הנושא".
והנה נתון מעניין נוסף: 15 אחוזים מהמטפלים שחשדו בהתעללות, לא דיווחו עליה מאחר וחששו ממתן פירוש לא נכון לסגנון תרבותי של משמעת, וציפייה מראש לארועים בלתי נעימים בעקבות הדיווח.
כהן מתייחסת לנתון זה במחקרה: "יש סיבות רבות לאי דיווח של מטפלים המזהים מקרי התעללות, אך לא מדווחים על כך לרשויות השונות. סיבה אחת לדעתי, היא שהחוקים למניעת התעללות בקטינים ובחסרי ישע אמורים להיות בעלי כוח מרתיע ולהביא לגידול מספר המקרים המדווחים לרשויות. ואכן, הנתונים המתפרסמים מעידים על גידול במספר הדיווחים, אולם כל עוד לא תהיה אכיפה, כלומר לא יוטל עונש מאסר על מי שידע אך לא דיווח, לא יהיה בחוק משום מכשיר יעיל די הצורך לגילוי מקרי התעללות. פרסום באמצעי התקשורת, לפיו הוטל עונש מאסר בפועל על מטפל או על אזרח מהשורה שידע על מעשה התעללות בקטין, אך לא דיווח עליו, יביא לגידול של מספר הדיווחים ויתפשט כאש בשדה קוצים".
מהמחקר עולה עוד, כי ככל שאנשים נחשפו יותר במהלך לימודיהם לנושא, הם דיווחו יותר כי קראו וכי הם מכירים את החוק. כהן: "מדובר באוכלוסיית מטפלים בתחומי הרפואה, שאמורים לעבור השתלמויות שונות בכדי לתת שירות מקצועי טוב יותר בתחום בו הם עוסקים. בחירת נושא ההשתלמות נעשית על ידי העובד על פי תחומי התעניינותו ואם השתלמות בנושא ילדים בסיכון אינה נובעת מתכתיב, סביר להניח שרק מעט מהעובדים במערכת הרפואית יבחרו בנושא מתוך עניין, למעט עובדים סוציאלים".
קדמן סבור שמדובר במחקר חשוב: "מעטים מאד כמוהו נעשו עד כה בארץ. מדובר בנושא שאמור להיות מרכזי ביותר במערכת הבריאות שלנו, אבל למעשה זהו נושא זנוח. צריך להדאיג את כל מי שעוסק בהגנה על ילדים שאנשי צוות רפואי לא מודעים לחוקים ולנהלים ורופאים לא למדו מעולם כלום בתחום ההתעללות,ולכן הם גם אומרים שלא נתקלו בילדים שהיו קורבנות ולא דיווחו. מערכת הבריאות חייבת להכניס ללימודים של כל רופא ואחות ידע על זיהוי של ילדים בסיכון".
לפנייה לכתב/ת 
