סיפורם של ההוביטים

"פי נפער מהתרגשות" או בתרגום מילולי: "לִסתי הגיעה כמעט עד ברכַי - פשוטו כמשמעו - מהתרגשות", כה אמר פיטר בראון (Brown) - אחד מהפליאו-אנתרופולוגים המובילים באוניברסיטת ניו אינגלנד במרילנד שבאוסטרליה, שהיה אחראי על האנליזה של הממצאים - כשהבין את משמעות התגלית "המדהימה, שזעזעה את אמות סִפֵי האבולוציה האנושית".

וזו התמונה שהצטיירה בעיני הארכיאולוגים והפליאו-אנתרופולוגים בעקבות חקר הממצאים שהתגלו בחפירות במערת גיר גדולה המכונה ליאנג' בואה (Liang Bua), באי פלורֶס שממוקם באמצע הדרך בין חלקה הדרום-מזרחי של יבשת אסיה לבין יבשת אוסטרליה, מזרחית לאינדונזיה ולבאלי.

באזור המערות באי פלורס, בתקופה שלפני 94,000 שנים עד לפני 13,000 שנים, חיו "הוביטים" דמויי-אדם, יצורים שגובהם הגיע למטר אחד (גובה של ילד בן שלוש), הולכים על שתיים, פניהם שטוחות - כשהלסת התחתונה ממוקמת מתחת לגולגולת ואינה בולטת או משתרבבת החוצה כשל השימפנזים - וידיהם ארוכות (הן שימשו אותם, כנראה, גם לטיפוס על עצים).

הם השתמשו בכלי אבן שסיתתו לצורכי ציד כשצֵידם כלל: פילים ננסיים בגודל פוני מהמין סטגודון (Stegodon) - מין הנמנה על הסוג סטגודון, סוג ממנו התפתחו הפילים והממותות ; חולדות בגודל כלבי גולדן-רטריבר; צבּים ולטאות ענק, כולל דרקוני הקומודו (Komodo dragons) – לטאות ענק טורפות שחיות בעיקר באי קומודו, אורכן עד 3.6 מטרים, משקלן עד 136 ק"ג ומהוות כנראה את המקור לסיפורי הדרקונים בתרבות הסינית.

על אותו אי חיו החל מהתקופה שלפני כ-45,000 שנה, הווה אומר במשך כ-30,000 שנה במקביל (אך בנפרד), בני מיננו, הומו ספיאנס. לא, זו אינה תמונה מתוך תסריט של סטיבן שפילברג, גם לא עוד פרק בספרו של טולקין. זו אכן התמונה שעולה מהממצאים שהתגלו בספטמבר 2003 באי פלורס.

בניגוד לאיים אינדונזיה ובאלי, שהיו מחוברים פעם ליבשת אסיה, האיים שעמם נמנה האי פלורס היו מופרדים, על סמך הידוע, מהיבשת על-ידי רצועה של ים עמוק והמעבר אליהם יכול היה להיעשות רק באמצעות ספינות. היות שכך, עולם החי, שאיכלס את האיים לפני בוא האדם, היה מדולדל וכלל רק מינים שיכלו להגיע בשחייה, בציפה על הזרמים או במעוף.

איים כאלה מתאימים ללימוד שינויים אבולוציוניים ותרבותיים, אבל קבוצות הארכיאולוגים והפליאונתולוגים מאוסטרליה ומאינדונזיה בראשותם של מייק מורווד (Morwood) ור' פ' סואג'ונו (Soejono) , בהתאמה, שהיו מעורבים בחפירות לא ציפו לגלות מין חדש של פרימטים דמויי-אדם (hominines) הומינידים.

השלד שנחשף לעיני החופרים נראה בתחילה כשלד של ילד צעיר בשל גודלו וגודל הגולגולת, לדברי מנהל החפירות בפועל תומס סוטיקְנה (Sutikna) מהמרכז האינדונזי לארכיאולוגיה. אולם לאחר שבוע של בחינה מדוקדקת של השיניים התברר שמצבן הבלוי מתאים לזה של "אדם" כבן 30.

ממחקר מבנה עצמות אגן הירכיים הסתבר שמדובר באשה. השלד לא היה מאובן והתגלה, לדברי הצוות, במרקם של נייר סופג לח כך שחופרים פחות מנוסים יכלו להורסו בנקל. לעומת זאת האפשרות להשיג דוגמאות מספקות של דנ"א משלד כזה מבטיחות תוספת מידע מרתק בעתיד.

כבר כשהגיעו שיניים בודדות למעבדתו של פיטר בראון לאנליזה בספטמבר 2003, נוכח הוא שלמרות שמקור השיניים בגולגולת אדם, אין הן שיני האדם המודרני שאנו מכירים. אך ההתרגשות האמיתית אחזה בו כשבחן את גולגלתה של האשה: גודל המוח היה קטן כמוח של שימפנזה (לא גדול מאשכולית) והשלד הכיל תערובת מוזרה של איברים.

על-פי גודל המוח כמו גם לפי צורת עצמות הירך אפשר היה לשייך את השלד לאוסטרלופיתקים (australopithecine) שהתגלו באפריקה בשנת 1924 ונחשבים כאבות הקדומים של המין אדם זקוף (Homo erectus) שהגיע לאסיה והאדם הניאנדרטלי שהגיע לאירופה (שיש סוברים שאולי אף הוא צאצא של האדם הזקוף).

לעומת זאת, עצמות הרגליים העידו ללא ספק כי מדובר בהולך על שתיים, ואילו צורת הגולגולת דומה לזו של הומו ארקטוס. הלסת התחתונה נמצאת מתחת לגולגולת ואינה משורבבת או בולטת החוצה כזו של השימפנזים. מאז גילוי השלד נמצאו עוד מקטעי שלדים של שישה פרטים אחרים מאותו מין.

גילו הארכיאולוגי של שלד האשה, כפי שנמדד בשתי שיטות שונות (ראו מסגרת) תוארך ללִפני 18,000 שנה, וקטעי עצמות אחרים מאותו אתר הוערכו כבני 13,000 שנה. הממצאים הקדומים ביותר של אותו מין היו בני 78,000 ו- 94,000. באותו אתר התגלו יחד עם השלד והעצמות כלי אבן, עצמות חיות ושרידי פיח.

העדות האחרונה לקיומו של מין זה תוארכה ללפני 12,000 שנה, שאז התרחשה התפרצות וולקנית שהשמידה כמעט כליל את אוכלוסיית חיות הבר של האי. על פי ממצאים קודמים, דמויי האדם הראשונים הגיעו לאי לפני 800,000 שנה. אלה היו ההומו ארקטוס הידועים כאבותינו הקדומים.

ניפוץ מוסכמות או זעזוע אמות הסיפים

זה נראה בלתי אפשרי. בלתי אפשרי מבחינות רבות. הממצאים מערערים מוסכמות שהיו מושרשות בקרב חוקרי האבולוציה של המין האנושי מזה שנים רבות. ומהקל לכבד. שאלה ראשונה שהתעוררה היתה: כיצד הגיע הומו ארקטוס לאי פלורס שהיה מופרד מהיבשת ודרש ידע של בניית כלי שייט כדי להגיע אליו, ידע שנחשב כבלעדי להומו ספיאנס?

האפשרות היותר סבירה היא שבפרק זמן מסוים ירד גובה המים לשפל שאִפשר מעבר רגלי מהיבשת לאי. תיאוריה אחרת שהועלתה: ההומו ארקטוס היו אכן בוני סירות או רפסודות (וראו: "יורד ים זקוף קומה", גליליאו 28, עמ' 12)

התשובה היחידה שעולה לאור הנתונים היא שההוביטים היו צאצאי ההומו ארקטוס שבכוח הברירה הטבעית של אוכלוסייה מבודדת באי בעל משאבי מזון מוגבלים וללא טורפים הלכו והתננסו. תופעה זו הידועה בשם “התננסות מקומית" (island dwarfing) מוכרת מבעלי חיים שמזדווגים בינם לבין עצמם ומגיעים לגודל אופטימלי להישרדותם תוך כדי יצירת מין חדש. הומו ארקטוס הפך להומו פלורסינסיס.

עד לאחרונה חשבו על האבולוציה של המין האנושי כעל מסלול ליניארי המתקדם ועולה מצורות החיים הפשוטות ביותר עד שהוא מגיע למרום הפסגה. אולם לדברי הנרי גי (Gee), פליאונתולוג ועורך השבועון המדעי נייצ'ר, תיאוריה זו נכחדה. האבולוציה אינה מתקדמת כסולם אלא כשיח.

הומו ספיאנס לא חי כשליט יחיד שהתפתח מהומו ארקטוס אחרי השמדת האדם הניאנדרטלי אלא חי לצדו של דמוי אדם שאף הוא צאצא אחר של אותו אב קדמון. לדעת גי, כמו גם לדעתו של הסופר והאנתרופולוג דזמונד מוריס (Morris), ייתכן ששרדו מספר פרטי הוביטים לאחר ההתפרצות הוולקנית וכמו שהם חיו מספר עשרות אלפי שנים בלי להיתקל באדם המודרני עד ההתפרצות, ייתכן שהם חיים את חייהם גם עכשיו.

באותה מידה ייתכן שמסתובבים באיזו פינה שכוחת אדם-מודרני אחרת בעולם יצורים שהתפתחו בצורה שונה, והאדם המודרני אינו יחיד לא רק על הפלנטה אלא אפילו באי פלורס. לדעת שני החוקרים ייתכן ששרידים אלה של האדם הזקוף במקומות שונים בגלובוס מהווים את המקור לכל סיפורי הננסים (הננסים שבאגדות הם בעלי פרופורציה כשל בני אדם נורמלים) שבאגדות העם באיים אלה ובמקומות אחרים.

סיפורי אגדות?

הגיבור הננס של האי פלורס נקרא בפי תושבי האי בשם: אֶבּו גוגו (Ebu Gogo) אבו = סבתא, גוגו = שאינה אוכלת דבר. התושבים מתארים את הננסים ואת דרך חייהם בפרטי פרטים שלא ייאמנו עד כי נדמה שלא יכלו לבדות פרטים כאלה. ריצ'ארד רוברטס (Roberts) , מומחה לתיארוך באמצעות פחמן רדיואקטיבי מאוניברסיטת וולונגונג (Wollongong) באוסטרליה שהיה בצוות החוקרים, שמע את הסיפורים מזקני הכפר.

האבו-גוגו - בניגוד מסוים למשמעות שמם - ניזונים מכל דבר לא מבושל: פירות ירקות ובשר, כולל בשר אדם. כשהגישו להם אוכל הם אכלו גם את צלחות הדלעת. לדברי תושבי הכפר, האבו גוגו פשטו על שדותיהם ואספו את היבול, אבל כאשר הם חטפו את אחד התינוקות כדבר מאכל וברחו איתו למערה שלהם לרגלי הר הגעש, החליטו תושבי הכפר לגרשם.

עמיתו של רוברטס, גרט ון דן ברג (van den Bergh) פליאונתולוג, שמע סיפורים אלה בכמה שינויים זעיריים עשר שנים קודם מפי כפריים מסביב להר הגעש וחשב שאין הן שונים מסיפורי הפולקלור האיריים על אודות הלפריקונים (Leprechauns) עד לחשיפת ההוביט.

גם הפרטים האנטומיים שתוארו על ידי הכפריים היו מדהימים. הם תוארו כבעלי גובה מטר, בעלי שיער ארוך, בעלי בטן תפוחה, אוזניים בולטות קמעה, הליכה מעט גמלונית, ובעלי ידיים ואצבעות ארוכות – שני הפרטים האחרונים אומתו בבדיקת השלד. האבו גוגו לדברי הכפריים נהגו למלמל אחד לשני וחזרו על משפטים שנאמרו להם כמו תוכים.

גילוי ההוביט נתן דחיפה לעוסקים בקריפטוזואולוגיה (cryptozoology) - חקר יצורים אגדיים – והוציא אותם מן הכפור. טיעון נוסף לזכות חוקרים אלה הוא הגילוי של שני מינים חדשים של פרים שלא נודעו קודם לכן ב-1937 באינדונזיה – ב-1992, בשמורה על גבול ויאטנם לאוס. "אם בעלי חיים בגודל פרה נעלמו מעינינו עד לאחרונה ייתכן שההומו ספיאנס לא בהכרח סרק כל שיח ועץ בחיפושו אחר צורות חיים אחרות, ולכן אין כל סיבה לא להניח שיימצא מין חדש של פרימט גדול, כולל חבר חדש במשפחת האדם", אומר גי.