איך הצלחנו בבחינות

בבחינות הבינלאומיות במתמטיקה עלינו  מן המקום ה-29 ב-1999 למקום ה-19 השנה. משרד החינוך צוהל, ומייחס את השיפור המרשים לפעולותיו: התמקצעות המורים והכנסת שיטות חדשות לבית הספר היסודי. אבל אף אחד מתלמידי כיתות ח' שנבחנו לא ראה מורה "ממוקצעת", ולא נהנה מהשיטות החדשות. השיפור לא נבע מטיפול שורש אלא מהכנת התלמידים לבחינות. מתוך 4 שעות שבועיות בלבד של לימודי מתמטיקה בכיתות ח' הוקדשה שעה אחת ל"תוכנית לחשיבה כמותית", שאינה אלא הכנה לבחינות הבינלאומיות.

עם זאת, ללא כל קשר לתוצאות המבחנים, אכן מתחולל כיום שינוי עמוק בבתי הספר היסודיים. ראשית, משרד החינוך הכריז על ספרי מט"ח הישנים ("שיטת הבדידים") כמוקצים, ואלמלא אנשי מט"ח המוברגים בעמדות מפתח במשרד החינוך היה קצב הוצאתם מהיר בוודאי עוד יותר. שינוי אחר היה בדרכי ההוראה.

ב-25 השנים האחרונות הוסטה המורה הצידה. "שיעור פרונטלי", שבו המורה מלמדת את כל הכיתה, הפך לביטוי גנאי. בשיטת ההוראה שהונהגה, "הוראה מותאמת", כל ילד נמצא במקום אחר בחומר, ולכן המורה אינה יכולה ללמד את כל הכיתה יחד. המורה איבדה את מעמדה כמנהיגת הכיתה, והתלמידים מילאו חוברות ולא למדו להקשיב למורה או איש לרעהו.

בשנתיים האחרונות מתחולל מהפך גם בעניין זה. "העמותה הישראלית לקידום החינוך המתמטי לכל", שאני חבר בה, מחזירה את המורה למרכז: ב-116 בתי ספר המורה שוב מלמדת והמצב הזה מקרין גם על בתי הספר האחרים.

כמה מתמטיקאים הצליחו לעצור גם מגמה אחרת שנדחפה על-ידי משרד החינוך – גישת ה"חקר", שבה הילד חוקר ולא לומד, ומשמעה האמיתי העדר שיטתיות: היום נלמד חילוק, מחר חיבור, מחרתיים חיסור. בארה"ב גרמה גישה זו לאנדרלמוסיה גמורה אולם לא היה בכך כדי למנוע את אנשי החינוך מלנסות להביאה לכאן, בצורת תוכנית לימודים שוויתרה על חלק נכבד מנושאי הלימוד. ממש ברגע האחרון הצלחנו להחליפה בתוכנית שפויה ומסורתית.

למרבה הצער, בחינוך העל-יסודי מצב המתמטיקה מידרדר משנה לשנה. עובדה שלא תיאמן היא שכמעט בכל בתי הספר העל-יסודיים אין ספרי לימוד למתמטיקה, ויש רק ספרי תרגול. לא רעים בתור שכאלה, אבל ספרים שמדגישים טכניקה ולא הבנה. את הפירות רואים בגישה המכנית של תלמידי האוניברסיטאות ובהעדר הנכונות שלהם לנסות לרדת לעומקם של דברים.

אחת הסיבות לכך היא שהילדים מגיעים מבית הספר היסודי לא מוכנים. במשך שש שנות מילוי חוברות, הם לא למדו לערוך דיון משותף. במשולב עם בעיות המשמעת הקשות, שגם הן תוצאה של הסטת המורה הצידה, הדבר אינו מאפשר הוראה של ממש, אלא רק תרגול טכני.

ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות. בעוד מספר שנים יגיעו לחטיבה תלמידים רבים מוכנים טוב יותר. אם תצטרף לכך השקעה של משאבים בהקטנת הכיתות, ותוחזר בחטיבה שעת המתמטיקה השבועית שקוצצה, תחזור עטרת החינוך המתמטי בארץ ליושנה. כולנו נצא נשכרים מכך.

רון אהרוני, פרופסור למתמטיקה בטכניון