עולה על כל דמיון

בסופו של דבר הדרך היעילה ביותר להיפטר מדיקטטור היא לחסל את קיומו. פיזית. לחתוך לו את הראש, ולקוות ששאר הגוף לא ידע מה לעשות בלעדיו ויגווע. שהמערכות יקרסו: מערכות השלטון, החוק והחברה המלופפות סביב גופו הפיזי והמטאפיזי של הדיקטטור. בלעדיהן אולי יווצר וואקום ואוויר טהור ייכנס.

הרומן "חגיגת התיש" הוא סאגה מקיפה על עלייתו ונפילתו של דיקטטור. במרכז העלילה עומדת דמותו של המנהיג ביום האחרון בחייו, יום ההתנקשות. מריו ורגס יוסה, איש אשכולות, סופר פרואני פורה ואהוב, עיתונאי, מבקר ופוליטיקאי לפרקים (בעבר התמודד על נשיאות פרו) מעמיד ב"חגיגת התיש" רומן ריאליסטי פוליטי רחב יריעה, בפרוזה בהירה וחדה. התוצאה היא ספר מרתק, מזעזע לפרקים, שהקריאה בו לא תמיד קלה. יש משהו לא נעים מהתענגות על טקסט המתאר בצורה כה דקדקנית וגראפית מסכת סבל של מישהו אחר.

סיפור ריאליסטי

הסיפור נמסר דרך העיניים, הפה, השפה ומבנה הנפש של מגוון דמויות, חלקן אמיתיות ומופיעות גם בספרי ההיסטוריה, חלקן בדויות: חבורת המתנקשים, שבעה אנשים בשלוש מכוניות, מחכים למכונית של המנהיג רפאל לאונידס טרוחיו - הרודן ששלט באימפריה הדומיניקאנית במשך 31 שנה עד שנרצח בשנת 1961 - בדרכה לבית התענוגות בעיירת ילדותו, שם ממתינה לו בתולה צעירה ויפה. אחרי הרצח, מקווים הקושרים, יצליחו איכשהו לתפוס את השלטון בעזרת קושר אחר, שר ההגנה וקרוב משפחה של טרוחיו, שגם הוא תורם את קולו ונקודת מבטו להבנת האירועים.

את הקול האינטימי, הלא פוליטי, מביאה אוראינה קבראל, עורכת דין מניו יורק שגלתה מהאי בגיל 14, שבועיים לפני ההתנקשות, וניתקה כל קשר עם אביה, משפחתה ומולדתה. אחרי 35 שנה, בהחלטה של רגע, היא מגיעה לביקור מולדת ומסתכלת לעבר בעיניים. וגם המנהיג עצמו מדבר. טרוחיו, כבר לא בשיא כוחו, הוא איש זקן עם בעיות שלפוחית ומדינה על הראש.

המנהיג שואב את סמכותו מלמעלה: "אלוהים וטרוחיו: פרשנות ריאליסטית", נזכר הדיקטטור בכותרת של מאמר שכתב הנשיא בובה שלו, חואקין בלגר. התזה של המאמר היא שבמשך 450 שנה, מאז הגיע קולומבוס אל האי היספניולה, אותו חולקות האיטי והרפובליקה הדומיניקאנית, הגן אלוהים על הרפובליקה ודאג לצרכים שלה. או אז הגיע טרוחיו, מצויד בתפקיד ראש הצבא (הוא גוייס על ידי המרינס האמריקאי כדי שישרת במשטרה הלאומית הדומיניקאנית, שהאמריקאים, איך לא, הקימו בשנה השלישית שלהם לכיבוש האי בשנות העשרים), שחרר את אלוהים לעניינים אחרים, והמשיך משם.

סיפור סוריאליסטי

בתוך העלילה המהודקת משלב ורגס יוסה בטבעיות את ההיסטוריה של הרפובליקה הדומיניקאנית, הכובשים השונים, המשטרים המתחלפים, המתחים הבין-גזעיים, 30 שנות האימה המתגברת של שלטון טרוחיו. ברגעים מסוימים בספר, בתיאורי הזוועה של העינויים שהמתנקשים עברו מידי בנו של טרוחיו, רמפיס היפה והמושחת, כנקמה על הרצח, או בתיאורי התאווה המינית של טרוחיו והאופן שבו השתמש במין כדי לגמד ולהשפיל (מכשיר פוליטי לגיטימי בארסנל של המנהיג מול אנשיו), מתחלף הריאליזם בתחושה של סוריאליסטיות. בבחינת, לא, זה לא יכול להיות, זה לא באמת אמיתי, אנשים הם לא כאלה. אבל הם כן: ורגס יוסה הקדים לכתיבה עשרות שנות עניין (הרעיון לכתוב ספר על טרוחיו עלה אצלו עוד בשנות השבעים, בעת ששהה באי לצורך הכנת סרט) ומחקר מעמיק, קריאה וראיונות אישיים.

ברכב החונה, בזמן הציפייה למכונית של טרוחיו, חושב אחד הקושרים "על השטניות של המערכת שעלה בידי טרוחיו ליצור, מערכת שבמוקדם או במאוחר כל הדומיניקנים נטלו בה חלק, מערכת שרק הגולים יכלו לחמוק ממנה (לא תמיד) וחוץ מזה המתים". כל אחד מהקושרים היה, בשלב זה או אחר, טרוחייסט (הכינוי לתומכי טרוחיו). כולם עבדו אצלו, נלחמו בשבילו, הגנו עליו.

המערכת מאלצת את כולם לשקר ולהסוות. כולם חיים בסתר חיים כפולים: "המועקה הזאת, רבת השנים, המצב הזה שבו חשב דבר אחד ועשה כל יום את ההפך, הם שהביאו אותו, בסתר לבו, לדון את טרוחיו למוות, להשתכנע שכל עוד הוא חי, אנטוניו עצמו ודומיניקנים רבים מאוד יהיו נידונים לתחושת המיאוס והדחייה הזאת מעצמם, נידונים לשקר לעצמם כל העת ולרמות את כולם, להיות שניים בגוף אחד, שקר ציבורי ואמת פרטית שאסור להביעה", מסביר קושר אחר.

סיפור אוניברסלי

לצד הפרטים הייחודים למקרה של הרפובליקה הדומיניקאנית, מתקיים סיפור שהוא אוניברסלי. סיפור ההשחתה של הכוח, והצורך האנושי בדמות אב חזקה. טרוחיו הוא אב טיפוס מוקצן של דמות הרודן. ככל שגדל כוחו נהיה שלטונו מושחת יותר. הנתינים שלו הם אזרחים שהעבירו לו את זכות הבחירה שלהם. כולם לכודים בלפיתה האכזרית של משחק כסאות מוזיקליים אין סופי. המענים של אתמול הם הקורבנות של היום. הכל שרירותי ונתון לגחמות. אין טוב ורע. הכל גם טוב וגם רע. 

במשך שישה חודשים אחרי הרצח של טרוחיו, בנו רודף, מענה ומחסל את הקושרים ורבים מבני משפחותיהם. הנשיא בלגר מבטיח ומנסה לספק הוכחות לצעידת הרפובליקה לכיוון של דמוקרטיה וזוכה ללגיטימציה מהעולם. שר ההגנה וגיסו של טרוחיו בוגד גם במיטיבו, גם בקושרים, וגם נענש כראשון הקושרים. ההתנקשות מצליחה ונכשלת. רוב הקושרים נתפסים ונרצחים. השניים ששרדו עדים להפיכתם מ"רוצחים" ל"עושי צדק", אחר כך ל"גיבורים", ולבסוף לשמות של רחובות, כיכרות, ולמושאי שירים עממיים. המשפחה של טרוחיו גם שורדת וגם זוכה לסוף עגום. הרפובליקה גם שורדת וגם לא זוכה לשקט. בלגר, הנשיא-בובה הופך לנשיא אמיתי, עם כוח ממשי, מוציא מהחוק את המפלגה הטרוחייסטית ומקים את המפלגה הבלגריסטית. האנשים שאוראינה פוגשת בביקור שלה 35 שנים אחרי ההתנקשות עדיין מתגעגעים לסדר ששרר בימי שלטונו של טורחיו.