הקופאיות. הפועלות השחורות של שנות האלפיים
הן עומדות שעות ארוכות ליד הקופה, סובלות מכאבים בכל הגוף, מדקלמות "שלום אדוני" ו"תודה גבירתי" ללקוחות שלא מבחינים בהן. מיכל גרינברג עבדה במשך חודש כקופאית ביוניברס קלאב בחולון וראתה איך חברותיה לעבודה נענשות על כל טעות קטנה, בקושי יוצאות להפסקה, חוששות תמידית מפיטורים וחולמות על קביעות. יומן הישרדות
הדלתות כבר כמעט סגורות. אחרון הלקוחות יצא והקופאיות מחשבות חיובים אחרונים, או מנצלות את הקופה שנותרה פתוחה כדי לקנות מצרכים לשבת. אני עומדת ומפטפטת עם עופרה, מנסה להאריך את שהותי שם בעוד כמה רגעים. אולגה אוספת לערימה את השקיות שנותרו פזורות בקופות. "את יכולה ללכת", היא אומרת לי בחיוך כשהיא רואה אותי עומדת בלי לזוז. "כן, כן", אני ממלמלת, חוששת שתראה את המבוכה על פניי. אני משרכת את רגליי אל היציאה, מברכת בחיוך את ילנה, את טניה.
שיצא חוק". טניה מבקשת ממנו כרטיס חבר.
את כהונתו. אחת הקופאיות שוקלת לרוץ, ואני חושבת שזה רעיון טוב. "אז מה, רוצה להיות בוועד?" צוחק אלי המלגזן, והשאר צוחקים אחריו. "לא, אני מכוח-אדם", אני עונה, "רק עובדות שופרסל יכולות, לא?". "כן", הוא אומר. "ומה יעשה הוועד?" אני שואלת אותו. "מה הוא יעשה? יעשה ביד, זה מה שהוא יעשה", הוא צוחק.
מיכל גרינברג, 28, בוגרת לימודי סוציולוגיה וקולנוע, פעילה בתנועות חברתיותבכניסה אני נתקלת ברוחמה, ואנחנו עומדות יחד ומביטות בגשם. לבסוף אני מסובבת את ראשי, מחייכת אליהן לשלום, ובלבי אני מקווה שיזכרו את החיוך ושבזכותו יבינו שלא התכוונתי לבגוד בהן. שלא התכוונתי להיעלם. אבל הן אינן יודעות שלא אחזור ביום ראשון, הן אינן יודעות שבאתי לכתוב כתבה על חייהן, אז הן פשוט מחזירות חיוך חם לשלום. אם הייתי יודעת שזה יהיה כל כך קשה, אולי לא הייתי מתחילה בזה. אם הייתי יודעת מה מרגישים כשהמילה "קופאיות" הופכת לבני אדם עם חיים שלמים, שלא מסתכמים בשאלה "אז אתן כבר יושבות?", אולי לא הייתי נכנסת לכל הסיפור הזה בכלל.
הכל התחיל לפני חודש וחצי. אחרי מאבק קצר ומתוקשר קיבלו קופאיות הסופר-פארם שטיחונים אורתופדיים להניח עליהם את רגליהן העייפות (או לפחות הבטחה לכאלה). ההמולה התקשורתית העלתה פתאום אל פני השטח את תופעת "הקופאיות העומדות". ככל הידוע לנו, הן עמדו שם משחר ימי הסופר. אף אחד לא חשב שמשהו לא בסדר. אפילו הן עצמן לא ראו שום סיבה להתלונן. ואחרי שעניין העמידה נולד ונפתר, נראה היה שהכל שוב ממש ממש בסדר. אפשר להירגע ולשוב לקנות בסופר כאילו כלום לא קרה.
חשבתי שאם משהו שנראה כמו נתינת שירות מקובלת יכול להפוך בן-רגע ל"העסקה פוגענית" ולהתגלות כתופעה אכזרית ומשפילה, אולי גם דברים אחרים הם לא כמו שהם נראים. אז הלכתי לחפש עבודה בתור קופאית. רציתי להבין מה זה אומר בכלל, שש או שמונה שעות על הרגליים. לקח לי בדיוק שעה להבין שהרגליים זה כסף קטן. הכל בעצם כסף קטן. רק מהצטברות עשרות-אלפי משמרות של עשרות-אלפי קופאיות נהיה כסף גדול.
אחרי משמרת אחת עברתי ליקום מקביל, שרק פס הגומי עם המוצרים הנוסעים מפריד בינו לבין היקום שלנו. העמידה על הרגליים היא הדבר היחיד ביקום החדש שלי שרואים גם מהיקום המקביל. כל השאר, הסיפור האמיתי, קבור עמוק מאחורי ערימות קבנוס במבצע ואבקת כביסה מרוכזת, רוגלעך ו"יש לך כרטיס מועדון?"
תודה, אדוני
עשרות-אלפי נשים עובדות היום כקופאיות במדינת ישראל. הפועלות השחורות של שנות האלפיים. אחרי שרוב הייצור עבר למדינות ששכר העבודה בהן נמוך בהרבה, הפועלות השחורות של ימינו הן דווקא לבנות, רובן עולות מרוסיה, רובוטים על פס ייצור שלא מייצרים בו כלום. כמעט לכל אישה שביעית יש סיכוי למצוא את עצמה מוכרת בעמידה או מאחורי קופה, אבל מתברר שלא כל כך קל להגיע למקום הנחשק הזה.
אני מארגנת במהירות רשימה של 40 סניפים - רשתות מזון, בגדים, מה שבא - ומתחילה לחייג. "שלום, אתם צריכים קופאיות?", "לא", אומרים לי וסוגרים. טלפון אחרי טלפון. חלקם מרשים לי להשאיר פרטים, אחרים מפנים לחברות כוח-אדם, כולם מספרים שיש יותר מדי קופאיות. כרגע זה מעורר בי רק תסכול עיתונאי, בתוך כמה ימים אבין שכל השיטה בנויה על זה.
כבר בחברת כוח-האדם הראשונה שמחים לבשר לי שיש עבודה. "אבל יש לך רכב?" שואלת האחראית, "כי תצטרכי לחזור מרחובות כל לילה, ואין שם אוטובוסים מתאימים בשעה הזאת". לא ידעתי שקופאית חייבת להחזיק אוטו. גם לא הבנתי איך היא יכולה. אני מוותרת.
"יש לי בדיוק משרה טובה בשבילך", אומרים בחברה הבאה, "זה המשביר לצרכן. יש להם ראיונות במיידי, שכר מינימום ברוטו". במשך ארבעה ימים קיפלתי סוודרים, מכרתי לאנשים מוצרים במבצע, במחיר זהה למחירם לפני המבצע, ארזתי קישוטים סיניים בחבילות הפתעה, לא ישבתי לרגע כי "רק ללקוחות מותר" (וחסר לך שתשבי, כי לקוח סמוי יכול לתפוס אותך) - עד שהתברר שבעצם יש להם עודף עובדים. למרות ההצהרות המוקדמות על הביקוש לקופאיות, הם כנראה היו צריכים אותי רק למבצע, אז תודה ושלום ו"אל תשכחי להחזיר את כרטיס עובד הקבלן". אף אחד לא התעניין לדעת אם לא הגעתי במקרה כי אני צריכה עבודה והכנסה קבועה. התנחמתי בכך שאין לי שלושה ילדים ושלא ויתרתי על עבודה אחרת בשביל ארבעת ימי הזוהר במשביר ולקחתי אוטובוס הביתה.
בדיוק כששקלתי פרישה מהתחום חיכתה לי הודעה במזכירה. "מדברת גלית מ'אנוש הגשמה', השארת לנו פרטים בנוגע למשרת קופאית, תחזרי אליי בבקשה מהר, כי יש לי משרה בדיוק בשבילך". אחרי יום מצאתי את עצמי ממלאת פרטים במשרדי כוח-האדם בראשון-לציון. עשיתי את זה: אני קופאית ביוניברס קלאב חולון. שש שעות משמרת יום. בלילה יותר, כי החנות נסגרת בחצות וצריך להישאר לנעילה. שכר מינימום. אחרי חצי שנה אהפוך לעובדת של המקום. כל שבוע סידור עבודה חדש. את יכולה להתחיל מחר?
"הנה, תלבשי את זה", מגישה לי רחל (זהותן של הנשים המוזכרות בכתבה טושטשה כדי למנוע את חשיפתן) את בגדי הקופאית ושולחת אותי לקבל כרטיס ותג זיהוי. יחד איתי ממלאת פרטים דינה, ממוצא רוסי, בת 40 בערך, שברירית ועדינה. שתינו יורדות אל נדיה, שמצמידה אותנו לקופאיות ותיקות. בתוך כמה ימים דינה תיעלם מהנוף. אני ניגשת בחשש לקופה מספר 22, מתוך ה-26 הקיימות. טניה מתנצלת על העברית שלה ומלמדת אותי איך מוצאים קוד של קולרבי, ואת משפט הפלא "דבר ראשון - לשאול אם יש כרטיס חבר!"
לקוח מגיע, מתחיל להעביר מוצרים מהעגלה אל המסוע. "מה, אתן עוד לא יושבות?" הוא שואל בעודו פורק שמונה מילקי על השולחן, "אבל אמרו בעיתון
המאבק החברתי
על הרגליים
ארגונים חברתיים וההסתדרות יצאו למאבק נגד העסקה פוגענית. רק שלא ישכחו שמעסיקים רבים עדיין לא משלמים כאן שכר מינימום
אחרי שעה מודיעים לטניה שתורה לצאת להפסקה. אנחנו עולות לחדר האוכל, שאין בו אוכל, רק נס קפה וסוכר ומתקן מים חמים וקרים. את הכוסות מחזיקה כל קופאית נעולות בלוקר, "כי גונבים". 20 דקות הפסקה, כל אחת בתורה, על חשבון העובדת. אני שותה מהר מהספל של טניה ומחזירה לה. על הקיר אני רואה את שמה כתוב בטוש ורוד זוהר, תחת הכותרת "הקופאית המצטיינת של השבוע", תואר שיזכה אותה בפרמיה של 75 שקלים.
היא מחייכת בביישנות, "זה ממוצע. הכי הרבה מוצרים לדקה, וכמה שיותר מוצרים בסקאנר, בלי הכפלות". בחזרה, בקופה, היא נותנת לי לקבל קצת לקוחות, ופתאום אני מבינה את הפחד שלה לתת לי לעבוד. היא חוששת שאפגע לה בפרמיה. אני משתדלת להעביר כמה שיותר מוצרים לדקה, ולעשות הכל בסקאנר.
אני מחליפה כמה מילים עם לקוח, וטניה מאחור מזכירה לי שעליי לקרוא לו בשם המשפחה שמופיע על הכרטיס, או לפחות "אדוני". "אותי תפסו לא אומרת למישהו 'אדוני', וכעונש ביטלו לי את הפרמיה", היא מזהירה. עונש על אי-אמירת "אדוני" ו"גברתי" יכול להיות גם הרחקה משלושה ימי עבודה.
העונש של הרחקה מימי עבודה די נפוץ. אם נגיד התקשרת קצת יותר מדי לבטל משמרות כי הילד שלך היה חולה, שלושה שבועות ברציפות למשל, יש סיכוי לא רע ששבוע אחרי זה תמצאי בסידור העבודה שלך ארבעה ימי חופש, מתנה על חשבונך מהיוניברס קלאב. "ככה זה", מסבירה לי עופרה, בקושי בת 22, שנחשבת לאחראית המשמרת הקשוחה ביותר. איך שהגעתי אמרו לי שלא כדאי להתעסק איתה, לפעמים היא בסדר, אבל יכולה גם להתייחס אלייך בצורה מגעילה. "לפעמים בנות קמות ביום שישי בבוקר", אומרת עופרה, "ולא בא להן לבוא. הן אומרות שאין להן סידור לילד, אפילו שיש להן, סתם כי הן רוצות להישאר עם הילד בבית במקום לבוא לפה ביום שישי, יום קשה, ולקבל מאה שקל. פעם אחת זה בסדר, אבל יש כאלו שאת רואה שזה חוזר על עצמו. אז שבוע אחרי זה פתאום יהיו להן ככה, חופשי, שלושה ימי חופש". שלושה ימי חופש אומר 300 שקלים פחות בסוף החודש. ולא, למרות הדמיון, זה לא מחירן של נעליים חדשות. זה שכר דירה שבועי בנתניה או שבוע אוכל הביתה.
בלילה עוברים לי בחלומות מוצרים בשורה ארוכה, אינסופית, מרחיקים אותי מהמזרן הישן שעליו מתפרק הגב שלי מכאבי העמידה. הקוד של המלפפונים 46, בצל 480. לסוודרים צריך להוציא זמזם. עוד משהו, אדוני? 12 מילקים אחד אחרי השני. אסור להכפיל, כל מוצר עובר עם הקוד שלו. ביפ, ביפ. מילקי סרבן צריך להעביר שלוש פעמים. בייייפ. הרעש המונוטוני של הקופה.
בדרך לעבודה אני מוצאת את עצמי אומרת "תודה אדוני" לבנקט. אוטומטית. כמו לכל מי שמגיש לי כסף בימים אלה. לא נורא, הבנקט שלי בבנק הפועלים היה פעם של נוחי דנקנר. כמו הסלקום שלי, כמו המנוי שלי בנטוויז'ן, כמו פס הייצור שתוחם את חיי ביוניברס. כולם שייכים לדנקנר. החינוך מתחיל לעבוד.
להצחיק את אלוהים
החונכת שלי ביום הבא, שרון, שמחה ברגע הראשון שמישהי מחליפה אותה על המסוע. היא בת 27, שנה ביוניברס. הקופה שלה נמצאת באמצע השורה, מה שאומר המון לקוחות בלי הפסקה לשנייה. אבל אחרי שעה נינוחה היא קולטת שגם לטניה, בקופה ליד, יש מתלמדת, רוחמה. "בטח הולכים לפטר", היא אומרת בפרצוף יודע דבר, "או שזה בשביל לא לתת לאף אחת שעות נוספות".
שעות נוספות הן המוצר הכי מבוקש ביוניברס. יש אמנם כאלה שלא מוכנות לעשות, אבל בשביל הרוב לעמוד מהבוקר עד הלילה זה בכלל לא סיפור, וגם לא עבודה בשישי ושבת. להפך. המון שעות, רצוי בסוף שבוע, הן הסיכוי היחיד שהמשכורת תוכל אולי לגרד את ה-4,000 שקל. השכר החודשי הוא סוג של שקית הפתעות. אני מנסה לברר כמה מרוויחות האחרות, להבין עם איזה תלוש אני הולכת לצאת משם, אבל תשובה ברורה אין. כל אחת זה משהו אחר, וכל חודש הוא שונה. המשמרות משתנות מדי שבוע, שעות העבודה משתנות, בעיות מיוחדות צריך להגיש עד יום שלישי לרחל, כי אחר כך המחשב מעבד את שמות הקופאיות, כולל העונשים, ופולט סידור עבודה. אי-אפשר לחשב כמה תקבלי בחודש הבא, רק לשרוד בשדה הקרב של כמה שיותר משמרות, כמה שיותר שעות נוספות.
אין לקופאית שום יכולת לתכנן את חייה, לא כלכלית ולא מעשית. שמחה, שמספרת שפוטרה לפני זמן קצר מהסופר סנטר כי הגיע זמן הקביעות שלה, מקבלת שבוע בלי שני ושלישי. אסיפת ההורים של הילד, ברביעי בערב, תצטרך להתקיים בלעדיה. השבוע הבא ייראה אחרת לגמרי. אם אתם רוצים להצחיק את אלוהים, אומר פתגם מקסיקני, תספרו לו על תוכניות. אבל אלוהי היוניברס אפילו לא מחייך כשהוא שומע על תוכניות של עובדים. הן פשוט לא קיימות. זוכרים את עשרות הטלפונים עד שהגעתי למשרה ביוניברס? עוד המון אנשים מחייגים עכשיו. לי יש עבודה, להם לא. עדיף להגיד תודה ולשתוק.
לקוח עובר מאחוריי עם עגלה, ושרון מתנערת פתאום מחישוביה. "הי! את חייבת לבדוק מה יש לו בעגלות! תראי, הנה, הוא יכול פתאום לעבור מאחורי הגב שלך עם ארגז בקבוקי קולה". היא עוצרת בעדינות את הלקוח ומבקשת ממנו להעלות דברים על המסוף, ואני מתחילה להבין את הסיבה האמיתית לעמידה על הרגליים.
הרי אין בכלל היגיון בעמידה על הרגליים. מה זה משנה אם קופאית יושבת או עומדת, כשהעיקר זה שלא יהיו טעויות בחישוב? אבל קופאית יושבת היא קופאית שלא יכולה לבדוק שהלקוח לא מעביר משהו בחלק התחתון של העגלה, ומה מסתתר בתוך ארגזי הקוקה-קולה, מקום מקלט אפשרי לאיזה שוקולד או גרביים. אם הקופאית לא בודקת הכל, היא בבעיה. "לפעמים בסידור העבודה", מספרת לי דליה יום למחרת, "כתוב שיש לך הכשרה עם מורה. מה שקורה זה שמישהי מוסמכת מתחזה ללקוחה שמנסה לגנוב, ואז בוחנים אותך על הכל".
בעיתונים כתבו שהקופאיות עומדות כדי להיות "בגובה העיניים". פתאום אני מבינה כמה זה מצחיק. הרי גם כך רוב הלקוחות בכלל לא רואים את הקופאיות, ובטח לא כשוות להם. לא קשר עין עם הלקוח ביקשו להשיג כשהוציאו את הכיסאות מהעמדות, אלא קשר עין עם העגלה שלו. אנחנו לא רק הקופאיות של היוניברס, ובטח לא נדרשות לסולידריות עם הלקוחות. אנחנו גם השוטרות שלו.
אני מתחילה להרגיש כמו מכונה. מצד אחד צריך להעביר מקסימום פריטים לדקה, מצד שני להפעיל עוד כמה זוגות עיניים כדי לבדוק שהלקוחות לא גונבים כלום. שטרות בודקים עם עט מיוחד. "אם יוצא שחור זה מזויף", מסבירה שרון, "וזה מאוד חשוב, כי אם חסר כסף בקופה זה יורד לך מהמשכורת. שבוע שעבר היה חסר לי מאה שקל בקופה, אין לי מושג איך זה קרה, והורידו".
בהפסקה שרון רצה מהר לשירותים, ואנחנו שועטות אל תוך היוניברס לקנות משהו לאכול. 20 הדקות שלנו צריכות להספיק לכל. היא קונה פיתה ב-92 אגורות וגבינת זיתים, מתחננת בפני לקוח שייתן לקופאית לקבל אותנו מהר. למרות הלחץ, היא מקפידה לקחת חשבונית. אנחנו רצות למעלה. נשארו עשר דקות. אנחנו מתיישבות על שני כיסאות, אני מרימה רגליים על השלישי.
"למה לקחת חשבונית?"
שרון לא מבינה את השאלה. "מה זאת אומרת? כי בודקים לנו הכל. לפעמים אפילו בהסעה בלילה מורידים אותנו ובודקים את הדברים שלנו ואם יש לנו חשבוניות עליהם. אי-אפשר לצאת בלי חשבונית".
מאוחר יותר דליה תספר לי איך פעם אחת הורידו אותן ממש לפני כניסת השבת. "אני העדתי שהקופאית קנתה. קנתה ממני. אבל הם לא האמינו והורידו את כולן ובדקו הכל, כי הם היו בטוחים שהיא גנבה".
קולה של הקופאית האחראית קורא לשרון לחזור לקופה. צריך לקום.
היא לא רואה אותי
התור בקופה מתארך. אני רואה גבר אחד מעביר לגבר שני את כרטיס חבר המועדון שלו. קודם אמרה לי דליה, החונכת האחרונה שלי, שזה אסור, וששם למעלה יש להם דרכים לגלות את זה. כרגע זה נראה לי דמיוני, דרכי האל הנסתרות, אבל בתוך כמה ימים אבין טוב מאוד למה התכוונה. אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד נראה לי טיפשי לא להרשות לו להשתמש בכרטיס חבר של החבר, מצד שני אני מפחדת. לא כל כך מההפסד שייגרם בגללי ליוניברס, אלא מהאפשרות שאלה שני סמויים שנשלחו להפיל אותנו, ושדליה תידפק בגללי. אני קוראת לה.
"לא. אי-אפשר", היא אומרת להם בצער.
הלקוח מתעצבן. "מה זה אי-אפשר, למה מה?"
"אי-אפשר. אסור לנו, אדוני".
אדוני מוותר בזעם, אבל לא מחמיץ שום הזדמנות להערה עוקצנית או מעליבה, ואפילו מאשים אותי שחייבתי אותו על יותר מדי קופסאות טונה. דליה אומרת לי לא להיעלב, שתכף אתרגל.
"את צריכה לבדוק הכל כשהם עוברים עם העגלה", היא אומרת. "מדי פעם באה מתחזה ללקוחה, והיא מחביאה כל מיני דברים בתוך סט של צלחות וכאלה, ואת אמורה לתפוס אותה. בחיים אל תחשבי לקחת מפה משהו בלי לשלם, וגם לא להעביר למישהו איזה פריט. תפסו פעם קופאית שגנבה פה בקבוק וודקה, ואחת שגנבה משהו בכמה שקלים. הביאו משטרה ולקחו אותן מכאן". אני קולטת שדליה היתה קרובה לזו שגנבה לכאורה. היא לא אומרת מילה נוספת על הסיפור, מתעלמת מהשאלות שלי, אבל ברור שהיא לא מאמינה שהיתה גניבה. אני לא שואלת אם ניסתה להיאבק בשבילה. יש לדליה שלושה ילדים ובעל שלא עובד. זה לא מצב למאבקים חברתיים.
תוך כדי אריזה אני קולטת מישהי שאני מכירה מתקרבת לקופה. כאב קל עובר לי בבטן. אין לאן ללכת, אי-אפשר להתחבא, אני מחכה לראות איך היא תגיב. אבל היא לא מזהה אותי. פורקת מוצרים ומתחילה להכניס אותם לשקיות שהביאה מהבית. "כל הכבוד שהבאת שקיות מהבית", אני אומרת לה, והיא אומרת שכן, זה חשוב לסביבה. והיא לא רואה אותי. גם כשהיא מרימה את העיניים כדי לשלם, המבט שלה חולף דרכי ומבהיר לי שנהייתי שקופה.
מרגלית צנעני מגיעה לקופה. אני מתחילה להרגיש כמו במערכון של "ארץ נהדרת". מרגלית היא הערסית, ואני מין לובה כזאת, קופאית מטופשת, רובוט בחלוק שחוזר ומשנן סוגי קפה ולחם. סטודנטיות, גננות, אפילו גינקולוגית אחת שעובדת לידי, כולנו לובות. מרגלית צנעני אוספת את המוצרים שלה בשתיקה לשקית ניילון והולכת. במקומה מופיע מיד הלקוח הבא.
"את לומדת?" שואלת אותי דליה בזמן שאני מחכה שהקופה תוציא תלוש ויזה לחתימה.
"כן".
"אה, אז את תצאי מכאן. את תצאי. את לא תישארי פה הרבה זמן", היא אומרת בשקט, מהנהנת, כאילו מאשרת משהו לעצמה.
אני מרגישה אשמה בגלל המשפט הזה. "את תצאי מכאן", כאילו זה היה כלא. אבל אני יודעת שכמו שהכנסתי את עצמי לתוכו ככה אוכל, לפחות בשלב הזה בחיי, לצאת ממנו. בשביל כל השאר, דליה וטניה וציפי ורוחמה, הכלא הזה הוא הסיכוי היחיד להביא הביתה במקרה הטוב 3,000 שקל, וברוב המקרים 2,200, 2,400, וגם פחות מזה. בשביל זה, ולא בשביל איזה ניסוי חברתי, הן עומדות שעות על גבי שעות, מעבירות מוצרים בצורה מכנית, מדקלמות "שלום אדוני" ו"תודה גברתי" ללקוחות שלא מבחינים בקיומן, וסובלות מכאבי גב, רגליים וידיים נוראיים. טניה אומרת שמי שיכולה למצוא כל דבר אחר הולכת. שאף אחת לא נשארת פה אם יש לה אפשרות אחרת, עלובה ככל שתהיה. הרוב מקבלות את זה כי אין מה לעשות בעניין. בעולם של רווח והפסד, מישהי חייבת להפסיד כדי שמישהו אחר ירוויח. אין בכלל שאלות.
היום נגמר. 47 לקוחות. 6.5 שעות עבודה כפול 17.93 שקלים פחות 5.9 שקלים על הפסקה של 20 דקות. 1,640 מוצרים, סגירת קופה של 19,000, 85% העברה בסקאנר.
חולה? שתהיה בריאה
הימים הראשונים נוראיים. אני לא מסוגלת להבין איך אפשר לחיות ככה. הכל כואב לי. הרוב לא מחייכות. את לא יכולה לדבר כמעט עם אף אחת במשמרת, ההפסקות הן בדרך כלל לבד, את צריכה לבקש אישור כדי ללכת לשירותים, אין כמעט רגע בלי לקוחות, רק ידייך מעבירות מוצרים כל היום, ובנוסף לזה נתנו לי משמרת דפוקה לשבוע הבא ואין מה לעשות, ככה זה. לא סביר שמישהי תחליף איתי. אבל איכשהו אני מתרגלת, כמו שכולן אמרו לי שיקרה. לא סתם מתרגלת. באופן מוזר, אני מתחילה להיקשר.
יום אחד אני מגיעה למשמרת עם כאבי גב איומים, שרק מתגברים בגלל כאבי המחזור. אני אפילו לא חושבת לבקש להשתחרר. אתמול מישהי דמעה מכאב ראש, אבל שחררו אותה רק כשהתמעטו הלקוחות, אחרי שעתיים. אני מעדיפה לא לנסות. ציפי, בחורה מלאת מרץ, מסתכלת עליי בצער ואומרת שאם כל כך כואב לי, אז אולי הסיפור הזה הוא בכלל לא בשבילי. אני לא מצליחה לפתוח את הקופסה של משככי הכאבים, וציפי קופצת לעזור לי.
אצל חלק מהקופאיות הכאב מתמקד ברגליים, אצלי הוא נדבק לגב. שרון אומרת שלה דווקא נורא כואבת היד מהתנועה הזו של איסוף המוצרים. הן לא מתלהבות מהפרסומים על הכיסאות. דליה סיפרה שיש לה חברה שעבדה כקופאית בישיבה, והיו צריכים לנתח אותה בכתף, ולאחרת זה עשה בעיות באזור הלב. גם רחל אומרת שכשעבדה כקופאית בישיבה כאב לה מאוד אזור הכתפיים שהיא כבר מעדיפה לעמוד, להזיז את כל הגוף ולא רק חלק אחד באופן קבוע.
"יופי, שישימו כיסאות", אומרת טניה, "אבל מי ישלם על כל מה שעמדתי עד היום? למה כל הכאבי גב האלה שאני כבר לא ישנה בגללם, אם בעצם כל הזמן אפשר היה לשבת?"
אני עומדת בקופה, משרתת לקוח. יונה, בחורה נמוכה, עומדת שתי קופות לפניי. היא עומדת על שני שטיחונים אורתופדיים כדי להגיע לקופה, מדי פעם איזה לקוח כמעט עף ונופל בגלל השטיחים, ואני מנסה לא לצחוק. יונה היא כנראה היחידה שהשטיחים עוזרים לה במשהו. אני לא רוצה לחשוב על האפשרות שהם באמת עוזרים, כדי לא לדמיין מה היה קורה לגב שלי בלעדיהם.
על המסוע חולפים המצרכים של הלקוחה הבאה. יש לה עוד משהו בעגלה. אני מסתובבת עם הסקאנר ומגלה שם גבינה שהיא לא אמרה עליה כלום. בלי לחשוב אני מרימה את הגבינה ומעבירה אותה בסקאנר. היא שותקת, אני ממשיכה. בזווית העין אני רואה אותה מוציאה את כספה מהארנק וסופרת. יש לה 151 שקלים בלבד.
"את יכולה רק לומר לי כמה עולה התירס", היא אומרת בלי להרים אליי עיניים. אני מבינה שהיא מחשבת עכשיו על מה אפשר לוותר. לבי נחמץ. לא ברור לי מתי הפכתי לקצין הביטחון של היוניברס קלאב.
אתמול בהפסקה הבנות דיברו על אחת האחראיות. קראו לה "מכשפה". מישהי סיפרה שהיא לא נתנה לה ללכת לשירותים באמצע המשמרת. הקופאיות האחראיות, המפקחות, הן אלו שבאות ועוזרות לך אם יש בעיות בקופה, אם חסר קוד, שולחות אותך להפסקה וקוראות לך לחזור, מאשרות לך ללכת לשירותים, או לא, ואם יש לחץ אפילו מחליפות אותך בהפסקה. הן מרוויחות מקסימום 3,600 שקל בחודש. לפעמים הן שולטות ביד רמה, מפחידות, אבל ברגעי חסד הן מקסימות. הוותיקות נוהגות לגשת ברגעים שאין עבודה למוקד שלהן, מדברות וצוחקות ביחד, עד שורד האחראית, שעד לפני כמה חודשים עבדה כמו כולן בקופות, קולטת את מנהל החנות מרחוק ומסננת בלי לפתוח את הפה "תתחפפו מפה" וכולן חוזרות למקום כאילו כלום לא קרה, כאילו זה רע לדבר, לצחוק יחד. האחראיות מוחקות את החיוך וחוזרות לתפקיד השיטור שלהן.
בשיטת התאגידים והרשתות אין טובים ורעים, אין יותר עובד ומעביד. יש הישרדות. האחראיות המכשפות חוששות לפרנסתן בדיוק כמונו, ואם יגידו להן לקצץ בהפסקות האוכל שלנו כדי לייעל את השיטה, הן יעשו את זה. במקרה הגרוע, הן ישכנעו את עצמן שזה נכון. מעליהן יהיה מי שיקצץ בשלהן, וגם מנהל החנות הוא בסך הכל עוד שכיר (את קודמו, כך שמעתי, פיטרו לא מזמן).
מאחוריי אני קולטת את מנהל החנות עם מישהו אחר, שנראה עוד יותר חשוב. מאוחר יותר ז'נט תסביר לי שזה היה המנהל של כל הסניפים. הם מתווכחים, אבל לא ברור על מה. מהקופה נראה שהמנהל מתחנן, מבקש שיאפשרו לו משהו, אבל מנהל המנהלים לא מסכים. הטונים עולים. כל הקופאיות מסביב מתחפרות עמוק בקופות שלהן, לא מדברות, אף אחת לא מסתכלת לשמאלה או לימינה. כל המבטים נעוצים בצגי המחשב. המנהל הגדול אומר למנהל שלנו, "אני בכלל לא רוצה להתווכח על זה. אין על מה לדבר וזהו". המנהל אומר לו בקול שבור, "אבל זה רק שתי נשים. וזו שאמורה לעבור ניתוח יש לה ארבעה ילדים. אני לא יכול". "אין מה לעשות", פוסק הגדול. "אם היא חולה, שתהיה בריאה. זה כל מה שאני יכול להגיד".
היקומים נפגשים
פחד הוא שם המשחק. בין אם אתה מנהל הסניף, קופאית אחראית, קופאית, מה שלא תהיה. בלי פחד כל הסיפור הזה בכלל לא יכול לעבוד. פחד שיגנבו, פחד שיפטרו, פחד שלא יהיה לך מספיק כסף בסוף החודש, פחד להדפיס משהו לא נכון, שהלקוח יתעצבן ויעשה בלגן ויכעסו עלייך. פחד.
אבל הפחד הכי מוזר זה הפחד לאבד את המעט שיש, מעט היציבות והשייכות. שמחה מספרת לי באחת ההפסקות שלנו, שבמקרה יוצאות יחד, שכשפיטרו אותה מהסופר סנטר זה עשה לה ממש רע. היא היתה סדרנית, וזו היתה משפחה בשבילה, אבל לא רצו לתת לה קביעות. היא היתה מוכנה לוותר על הקביעות רק כדי להישאר עם החברים שלה שם, אבל לאלו למעלה זה לא שינה כלום והם פיטרו אותה בכל זאת.
אני נכנסת מהר למדיניות הפחד. אני אפילו לא חושבת עליה כמוזרה ומקבלת אותה כתנאי עבודה בסיסיים. בארבע ציפי מגיעה, ואני שמחה לעבוד איתה. מרחוק מסתכלת עלינו עופרה, המפקחת, בודקת אם אנחנו מדברות. בזמן שלקוחה מכניסה דברים לשקית, כשהיא מנסה להפנות את גבה לעופרה ומהמהמת בקושי, דליה מסבירה לי שעופרה וציפי רבו אתמול.
ציפי מנמיכה את קולה: "באו לי לקוחות שניסו לגנוב שלושה בורקס. הם באו עם הבורקסים מהקפיטריה ואכלו אותם בקופה ולא רצו לשלם. אז הלכתי לעופרה להגיד לה. ואת יודעת מה היא אמרה לי? היא שאלה אותי מה אכפת לי ואם הסופר הזה הוא של אבא שלי. אז התרגזתי והתחלנו לריב. תארי לעצמך".
דליה לא מאמינה למה שהיא שומעת וגם אני לא. אני שואלת את ציפי למה באמת אכפת לה. היא מסתכלת עליי בתדהמה: "קודם כל, מה פתאום שיגנבו לי? וחוץ מזה מה את יודעת, אולי זה מבחן? אולי זה לקוח סמוי ששותלים לי? מה את יודעת? את יודעת מה עשו פה למישהי לפני יומיים? זרקו לה שטר של מאה שקל על הרצפה, לראות אם היא תרים אותו או לא. מזל שהיא החזירה אותו ללקוח. את אף פעם לא יכולה לדעת פה".
"אז מה את עושה כשללקוח חסרים כמה שקלים?" אני שואלת, "כשבאים אלו שאין להם כסף וצריכים לקנות עוד משהו קטן ונשבר לך הלב?"
היא מסתכלת עליי, מתלבטת אם לבטוח בי עם הסוד שלה, מחליטה שכן ומנמיכה עוד יותר את קולה. "אני משלימה להם משלי", היא עונה. "יש אחת, תימנייה, זקנה, שתמיד חסר לה קצת. כל שבוע היא באה אליי ואני משלימה לה כמה שקלים, זה המעשר שלי. וכן, תמיד יש את אלו שאומרים לי לומר להם כשזה מגיע לסכום מסוים ואז נשארים להם כמה פריטים בעגלה, אז אני אומרת להם שיעבירו את כל מה שיש וייתנו כמה שיש להם, אחר כך מה שחסר אני שמה".
לרגע היקומים המקבילים נפגשים. רוב הלקוחות הם רק מספרים, כרטיסי אשראי. פדיון יומי של שש שעות עבודה על סך 20,000 שקל. 67 לקוחות. 2,040 מוצרים. 14 לדקה. אבל יש את אלו שמכירים אותך, שבוחרים את הקופה שלך למרות התור הארוך, ויש את שותפות הגורל, שבה את מחויבת לבחור צד, כמו עם בעלי המכולות הקטנות.
בהרבה מקרים הם באים לקנות ביוניברס. לחלקם מכולת, אחרים מוכרים בחדרי מדרגות את הסחורה, כי אין להם אישור מהעירייה. אסם, תלמה, עלית ושאר הגדולות לא ששות להביא להם מוצרים, ויש טענה שהיוניברס עצמו, בגלל כוח הקנייה הגדול, מפעיל את כוחותיו כדי שלא ימכרו לקטנים. כשהם קונים ביוניברס, לקופאית אסור למכור להם יותר מ-12 פריטים מכל מוצר. אפשר היה לחשוב שניתן להעלים עין, שהסיפור הזה של הרבה מוצרים הוא לא עניין רציני ומי בכלל יודע כמה מוצרים את מעבירה. אבל ביום העבודה הלפני אחרון שלי אני מגלה שהמעט שהחזקתי בו, שהצלחתי להתרגל אליו, עם כל היתרונות היחסיים שהיו לי במקום עבודה שאליו הלכתי ארבע פעמים בשבוע ובמקביל היתה לי הכנסה נוספת, גם הוא פיקציה. שהמציאות בעבודה הזו היא של השפלה מתמדת.
החלונות הגבוהים
אני מגיעה למשמרת קצת לפני הזמן. אני נכנסת לחדר ההלבשה, אבל נמצאות שם שתי קופאיות דוברות רוסית שלעולם אינן מחייכות אליי אלא רק נדות בראשן. אין מי שתחליף איתי מילה. לשנייה נכנסת ז'נט, שממלמלת משהו על זה שהחודש הרוויחה רק 1,500 שקל, שהיא באמצע משמרת רצופה ושהיא חייבת לעוף.
בזמן שאני לובשת את הסרבל, אני רואה את דליה מגיעה אליי. היא שבורה. לא משהו חדש. המשפט הראשון שלה: "אני לא יכולה יותר". לא יכולה לשאת את זה עוד. זה משפט די נפוץ בקרב קופאיות. זה מה שרובן יגידו אם תשאלי אותן "מה שלומך" באמצע משמרת. אבל אצל דליה זה לא מסתיים שם והיא חייבת לפרוק את זה. "מאז שהתחלתי להיות קופאית יש לי מחשבות על התאבדות. הילדים שלי טוענים נגדי שאני כבר לא אותה אמא. הגוף שלי לא מחזיק מעמד בכלל, אני נכנסת לפה, ואני נכנסת לדיכאון. הזמן שלי לא מסודר, כל שבוע זה דבר אחר ואני לא יכולה לתכנן כלום. וההשפלות. השכר. אין קביעות, אין ותק, אין כלום". בזמנה הפנוי היא מנסה להשלים הכנסה דרך עבודות אחרות כדי להגיע ל-3,335, שכר המינימום במדינת ישראל.
ברקע נשמע קולה של עופרה שקורא לנו לבוא לקופה. כל אחת מקבלת את מספר הקופה שלה ואנחנו מתפצלות. זו שלידי לא מרגישה טוב, אבל רחל אומרת לה בצער שעכשיו היא לא יכולה לשחרר אותה. אחרי שעתיים אני רואה פתאום שמישהי יורדת אליי מלמעלה. עד עכשיו בכלל לא שמתי לב שיש חלק עליון, נפרד, ליוניברס. אני מרגישה שמשהו לא טוב קורה. האישה עם שיער אסוף למשעי, שחור. לבושה בגדים הדוקים. היא מסתכלת עליי במבט חודר ומתקרבת, וכבר באינסטינקט אני יודעת שעשיתי משהו רע.
"תקשיבי", היא אומרת לי, "את צריכה להסתכל מה קורה בעגלות שעוברות מאחורייך, שלא מעבירים קולה או שום דבר כזה. אני נמצאת למעלה, ויש מצלמה על כל קופה שרואה אותך כל היום ואני יודעת בדיוק מה קורה. אם לא תעשי את זה, אני איאלץ להעביר דו"ח לרחל על ההתנהגות שלך". אני נשארת קפואה במקומי.
פתאום האזהרות מקבלות משמעות. זו לא רק העבודה הקשה. אני מבינה שגם דרך המחשב הראשי האחראיות יכולות לראות בדיוק מה אני מדפיסה, מה עובר דרכי. אני מרימה את עיניי ורואה את מה שרבות סיפרו לי עליו, החלונות הגבוהים. כל חדרי ההנהלה פונים אל החנות, ומהם, דרך חלונות גדולים, הם רואים את כל המתרחש למטה. יום אחד מישהי באה לקנות מוצרים ביום חופש שלה, וראתה שמלמעלה מסתכלים לראות אם היא לא מרמה בקנייה שלה. לקופאיות אסור בכלל לקבל בקופתן חברים או מכרים.
את שאר המשמרת אני מעבירה בתחושה קשה. זה כבר לא רק השכר. חוסר היציבות, הכאבים והעבודה הקשה. אלא הידיעה שעוקבים אחרייך כל דקה ודקה. בהפסקה שלי אני נמלטת אל חדר האוכל ללא אוכל, שבו, אני מקווה, איש אינו רואה אותי. אני מקווה לפגוש מישהי מוכרת כדי לחלוק קצת, ולחדר, מכולן, מגיעה עופרה. מתה מרעב, עם אוכל מהקפיטריה. קשה לי לדבר איתה, אני מתיישבת רחוק ממנה, אבל בסוף אנחנו מדברות. היא פה כבר שנתיים בערך. היא לא נשואה, אז עוד איכשהו היא מסתדרת עם שכר מינימום ופרמיות. היא מספרת לי עד כמה העבודה כאן קשה.
גם לעופרה, כמפקחת, אין כיסא. את הכיסאות של הקופאיות, כך אומרים, יביאו במרץ, כי צריך להתאים את הקופות מחדש ולהחליף פה הכל. יש כאלו שאומרות שזה כיסא ממש, ואחרות שזה רק משענת כזו לגב. אבל אצל עופרה, בניגוד לעמדות של הקופאיות, רק צריך לקחת כיסא ולשים אותו שם וזהו. גם את זה לא עושים. היא אומרת לי שהרבה פה לא מחזיקות מעמד ושיש הרבה חדשות, כי פיטרו כמה על זה שהן הבריזו לכמה משמרות. נהיה קצת נחמד בינינו, עד שאני נקראת לשוב לקופה. מדי פעם אני רואה את אסופת השיער מעיפה בי מבט. לרגע אני מתרחקת כמטר מהקופה שלי לקופה שמאחוריי כדי להגיד משהו לדליה, ואני רואה את אסופת השיער מסמנת משהו לעופרה, שצועקת עליי. "מיכל, תחזרי לקופה". כאילו שהלכתי.
לקראת הלילה משחררים אותי. ככה זה - אם אין עבודה, את הולכת הביתה. לא משלמים על השעות שהפסדת. אני עולה למעלה, לחדר ההלבשה של הנשים הסמוך לזה של הגברים. קבוצת גברים שעובדים במקומות שונים ביוניברס עוברים לידי, לשתות קפה אחרון לפני ההסעה הביתה. אני נכנסת לשתות מים ורואה את הכרזות על בחירות לוועד העובדים, כי הוועד של השופרסל מסיים
הסכם קיבוצי
תמיד סוג ב'
רגע לפני שעובדי היוניברס בחולון בחרו לעצמם ועד, מיהר ועד עובדי השופרסל להחיל עליהם הסכם קיבוצי. פחות טוב, אבל גם משהו
אחר כך הוא אומר שהוא חושב להציג את עצמו לראשות הוועד. הוועד יהיה מורכב משלושה אנשים, ככל הנראה. אני שואלת שוב מה יקרה שם, והוא עונה שהוא ידאג שהקופאיות יתנהגו יפה. חברו משלים את המשפט: "נדאג שהקופאיות יתנהגו יפה לעובדים". מהטון והמבטים אני אמורה להבין למה הוא מתכוון, אבל ממש לא בא לי. אני יוצאת משם במהירות ונכנסת להגיד שלום לבנות בחדר ההלבשה. אחת מהן מתלבשת וקופצת בחרדה כשאני נכנסת, אני ממלמלת "סליחה" ובורחת, ומוצאת למטה מישהי מתווכחת עם רחל על זה שקיבלה ארבעה ימי חופש בשבוע אחד. "ככה זה", פוסקת רחל. "את חושבת שאת יכולה לבקש ממני סוף שבוע חופש בלי שיהיה לזה מחיר? את לא יכולה לקבל את כל מה שאת רוצה".
האשכנזייה
יום שישי אחרון. בתוכי מתחולל מאבק פנימי מכאיב בין רגשות החיבה שלי לדליה, טניה, ציפי ורוחמה והחלומות שלי לארגן אותן לקום ולהילחם, לבין הרצון העז שלי לעוף מפה. אני באה בבוקר קצת מוקדם יותר כדי לראות אותן. המאבק הפנימי מוכרע כשבפעם הראשונה מאז תחילת העבודה שם לא נותנים לי לצאת להפסקה כל המשמרת. טניה מסבירה שלא תמיד נותנים פה הפסקות, זה תלוי באחראית. אולי זה בכלל משתלם לי, כי ההפסקה היא הרי על חשבוני וגם לא מספיקה לכלום.
אחת הלקוחות עוברת ואומרת לי שאני לא נראית שייכת לנוף הקופאיות.
"למה?"
"בגלל הנזם וכי את לא עולה חדשה".
"וכי אני אשכנזייה?"
"לא, בכלל לא קשור", היא ממלמלת, "אבל את...", היא לא מצליחה לנסח.
זה היום האחרון שלי, וכבר לא אכפת לי מכלום. מאות שאלות של לקוחות שהתעניינו אם אני כבר יושבת, ואחר כך עברו חלפו מעליי בלי לראות אותי מתנקזים לאותו רגע. אלפי לקוחות שהרגישו שהם טובים יותר ממני, שמגיע להם יותר. שיש אנשים שמגיע להם יותר מלאחרים. כולם מתנקזים עכשיו לתוך האישה הזו. היא מרגישה את זה.
"תראי, כל עבודה מכבדת את בעליה..."
"מה זה אומר? מה זה אומר שאני לא נראית קופאית? שמפתיע אותך שאני מסוגלת לנהל איתך שיחה אינטליגנטית על החיים? שמגיע לי משהו אחר בחיים? שמגיע לי שיתייחסו אליי כמו אל בן אדם ולא כמו אל רובוט שמעביר מוצרים כל היום בשכר חרפה וכל שבוע אפשר לעשות איתו מה שרוצים? מה זה אומר?"
בעיני רוחי אני מפנה את כל הלקוחות שמחכים לי אל מאחורי פס הגומי. הם, עם כל המוצרים והיקום הזה שלהם, נעלמים. רק אנחנו נשארות. אני מוצאת את עיניה של טניה מעבר לקופה, המבט שלה מנסה לעודד אותי. אני מתביישת ששמעה שמישהי אמרה לי שאני לא שייכת לנוף הקופאיות. אני מתביישת בעצמי.
הלקוח האחרון מנסה לגנוב שואב אבק ולהעביר אותו כאילו אני לא רואה. אני כבר יודעת שהמצלמות כבר בטח קלטו אותו, ומעבירה בקוד את שואב האבק. ההוצאה כפולה ממה שהוא תכנן. הוא לא אומר מילה, אבל על הפנים שלו רואים כמה הוא מבואס. למזלי, בעוד חצי שעה אני אפסיק להיות שוטרת בשכר מינימום של אנשים שקונים במאה שקל בתשלומים. אסגור בפעם האחרונה קופה של 20,000 בשש שעות עבודה.
אני עומדת עם רוחמה. אני כבר יכולה ללכת, אבל היא מחכה להסעה. יום שישי, רבע לארבע. קנינו מהמאפייה לחם ורוגעלך. בסוף היום נמכרים כל מוצרי המאפייה ב-50 אחוזי הנחה לעובדים. אחרת זורקים הכל, וככה אפשר להרוויח עוד קצת כסף קטן. היוניברס זורק בכל יום כמויות של אוכל. אנחנו מביטות בגשם, ואני משתמשת בו כתירוץ לבלות איתה דקות אחרונות.
רחל גוערת ברוחמה שההסעה לא תצא לפני שהכל יהיה מסודר וכולן יהיו מוכנות, ולא אכפת לה שבעצמה כבר שלחה את רוחמה להחתים כרטיס, ושלא רק שהיא לא מקבלת כסף על הנסיעה, גם לא על ההמתנה והעבודה הנוספת. רוחמה שותקת, לא ממהרת לעזור. קשה ליצור ערבות הדדית בין עובדות בתנאים כאלו. היא מתה ללכת ומבקשת מהשומר שיבדוק לה את הקבלות על הקניות כדי שתוכל לצאת מיד כשתבוא ההסעה. הוא מוותר לה בחיוך. אנחנו ממשיכות להביט בגשם כאשר הבן שלה מתקשר אליה.
רוחמה כנראה תישאר כאן. היא גם לא מתלוננת. נכון שרחל צעקה עליה היום כי נכנסה לקופה באיחור של חמש דקות בגלל שעשתה קניות. נכון שנתנו לה ביום ראשון לעבוד תשע שעות רצוף ואחר כך שני ימי חופש, אבל מה לעשות. אולי היא תגיד משהו לרחל. היא לא מבינה למה אני לא זזה כבר, בורחת מכאן. להישאר מעבר לזמן במקום ההוא, זו כבר ממש הגזמה. אז אני יוצאת לדרך, אומרת שלום והולכת לתפוס מונית שירות לתל-אביב. הגשם לא מפסיק, וברדיו אני שומעת שיר אהבה: "את העולם לא אהפוך בשבילך - אוהב אותך אבל מציאותי". אני ממשיכה בדרכי. מציאותית. יותר מדי מציאותית.
מנכ"ל יוניברס קלאב: למה הקופאיות שבעות רצון
דוד גדליה, מנכ"ל רשת יוניברס קלאב: "הרשת רואה במשאב האנושי את המפתח להצלחתה ולשגשוגה.
רווחת העובד וכיבוד חוקי העבודה הם נר לרגלינו, ויוניברס קלאב נהגה בהגינות ובאהבה עם ציבור הקופאיות שלה מאז היווסדה. היא היתה הראשונה שחילקה להן שטיחים אורתופדיים מיוחדים, והראשונה בישראל שהתחייבה להכניס כיסאות עבור הקופאיות, בעלות כוללת של כחצי מיליון דולר".
האם הסיבה האמיתית לעמידה על הרגליים היא הדרישה מהקופאיות לפקח שהלקוחות לא יגנבו מוצרים?
"קו הקופות של יוניברס קלאב נבנה על פי דגם אמריקאי ותפיסה של מהירות העברה מרבית של מוצרים,
תוך יצירת עומס נמוך ככל האפשר על עובדות הקופה. אין כל קשר בין מבנה הקופה ובין מניעת גניבת
מוצרים".
האם נכון שהפסקות ניתנות או נמנעות לפי רצון אחראי המשמרת, והן על חשבונן של העובדות?
"משמרת של קופאיות ביוניברס היא בת שש שעות בדרך כלל, במהלכה היא מקבלת לפי בחירתה שתי
הפסקות בנות 15 עד 20 דקות, או הפסקה אחת בת חצי שעה על חשבון יוניברס. ההפסקות ניתנות בהתאם לבקשתן של הקופאיות ובתיאום עם שאר הקופות העובדות באותו הזמן".
האם נכון שעובדות שלא יקראו ללקוחות "אדוני" או "גברתי" או בשמות המשפחה שלהם, עלולות להיענש?
"מדיניות יוניברס היא קיום קשר אישי עם חברי המועדון. במסגרת זו, לאחר שהחבר סיים את הקנייה
הקופאית מודה לו בנוסח הבא: "גב' ישראלי, תודה שקנית אצלנו". איננו מונעים ימי עבודה כענישה. ויתר על כן - קופאיות אשר משתמשות בשם חבר וביצועיהן מעל לממוצע מקבלות בונוס".
מה לגבי מניעת ימי עבודה ושעות נוספות כעונש?
"יוניברס אינה נוהגת למנוע או לבטל משמרות, ימי עבודה ו/או שעות נוספות כענישה".
האם מדיניות הרשת היא לא לאפשר לעובדות לעבוד שעות נוספות רבות ולשחררן באמצע משמרת אם אין די עבודה, מבלי לשלם להן?
"אין ביוניברס עובדים המשתכרים פחות משכר המינימום (רובם המכריע משתכרים אף מעבר לכך). הקופאיות מועסקות בהתאם להיקף המשרה שנקבע עימן בעת קבלתן לעבודה. שעות נוספות ניתנות לקופאיות ולכל עובדי החנות על פי הצרכים. קופאיות שמוזמנות למשמרת עובדות את כל משך המשמרת, מתחילתה ועד סופה. שחרור מוקדם אינו מוכר או מקובל בחברה. לגבי קביעת המשמרות: ביוניברס מופעלת זה שנים תוכנית ממוחשבת לשיבוץ קופאיות, בעדיפות ראשונה על פי בקשתן".
האם כסף חסר בקופה מנוכה משכרה של הקופאית?
"תופעת חוסר בקופות היא נדירה, מזערית, והיקפה שולי".
הקופאיות מדווחות על תחושה של פחד תמידי, האם מדובר במדיניות?
"לקופאיות עימן שוחחת, כנראה היה אינטרס להציג תחושה של פחד ולצייר באור שלילי את העסקתן. מול קופאית כזו נוכל להציג עשרות קופאיות שבעות רצון. אנו לא מקיימים מעקב מיוחד אחרי הקופאיות, ובדיקות על ידי הביטחון נעשות בצורה אקראית לכלל העובדים. קב"ט החנות נוהג לערוך בדיקות אקראיות בשטח החנות או ברכב ההסעה, ולא מדובר בנוהג שגרתי שמהווה חלק משגרת העבודה של הקופאיות".
לפנייה לכתב/ת 
תופעה אכזרית ומשפילה. צילום: גלעד קוולרצ'יק
צילום: גלעד קוולרצ'יק
נוחי דנקנר. הבעלים של פס הייצור
צילום: קובי קואנקס
מומלצים
