נס בתיאטרון

"שלמה המלך ושלמי הסנדלר": לא צריך לרדת נמוך

לכבוד התרחשותו, צריך היה להמציא שם עברי נאות לקאמבק. עם שובו, אפשר יהיה לראות, כמעט בעיניים כלות, שבידור הגון וטוב אינו כרוך בהנמכה של הלשון עד עפר. להיפך. הלוואי ש"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", אחד המופעים המרהיבים של העברית הבימתית שנראו ושנשמעו כאן אי פעם, ימצא לו גם הפעם קהל גדול של מוקסמים ומכורים, כאלה שעוד יודעים מה פירושה של ספחת, כאלה שיכולים להזדעזע במלים "כמה פוך! ממש אימה!" במקום, נניח, ב"אחותי, שמת טונה אייליינר".

טוב ש"הבימה" החזירה סומק ללחיי המחזמר הזה, שהיה גם אחד האהובים ביותר בתולדותינו, וכולו לגמרי שלנו: לא עוד עיבוד של אגדה לילדים מבית דיסני, לא עוד גירסה מקומית לחייהם של גנגסטרים אמריקניים או יתומות ארגנטינאיות. גם המלך, גם הסנדלר, גם המסגרת התנ"כית – כולם עבריים לגמרי.

חוץ מן המחזה המקורי והרעיון שבו: שני אלה בהחלט מתורגמים. הרעיון עתיק כימי "אלף לילה ולילה" והסיפורים על אודות הארון אל ראשיד שיצא אל העם בתחפושת, לשמוע ולראות כיצד העם חי ומה הוא חושב על השליט. חברו לזה את מוטיב התאומים-מחליפי-הזהויות, והנה קיבלתם קצת קומדיה שייקספירית וקצת סיפור שנטמע בתרבות בגרסת מארק טווין ("בן המלך והעני") – ומרוב אהבה לתרגום העברי, ולמשקל היאמבי שאלתרמן הטמיע בו – שכחנו את המקור.

סמי גרונמן היה איש עגלגל וקרח, חמוש תמיד במשקפי קרן כהים, עניבת-פרפר מטורזנת וסיגרים. פלשתינה היתה התחנה האחרונה של נדודיו. הוא נמלט מגרמניה ב–1933, חי שנתיים בצרפת ואחר כך הגיע הנה, ומייד מצא לו קהל נאמן לסלון הספרותי שלו, שהתנהל כולו בשפה הגרמנית. גרונמן היה עורך דין מצליח מאוד, שבעברו הרחוק רשם לעצמו פרק משונה במיוחד: הוא נשכר לייצג את אשר גינצברג, הלא הוא אחד-העם, בתביעת דיבה עקרונית נגד עיתונאי שכתב כי אחד העם, הוא ולא אחר, אחראי ליצירתם של "הפרוטוקולים של זקני ציון".

כשהגיע לכאן, כבר היו לגרונמן שתי קריירות. הוא אהב את זו המשפטית אבל גם את הספרותית: בתחילת שנות העשרים ראה אור רומן שלו ששמו "תוהו ובוהו", וגם שם תמצאו הד לרעיון של העשיר והעני, השליט וחסר הכל שבוחנים זה את חייו של זה: יהודי צעיר ממזרח אירופה שמגיע לברלין המעטירה, ולעומתו אחד משועי העיר שנוסע למזרח ומגלה שם חיים שונים בתכלית.

את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" כתב גרונמן בגרמנית, ואלמלא היה לו מתרגם גאוני כאלתרמן, ספק אם הטקסט היה שורד: כמעט כל כוחו, מעבר לסיטואציה הקומית, הוא בלשון. המחזה עלה לראשונה על בימת תיאטרון "האוהל" ב-1943. אז לא היו בו פזמונים ולא היתה מוזיקה מרהיבה כמו של סשה ארגוב. הנס הזה אירע רק בקאמבק הראשון, ב-1964 – ועכשיו שוב.

טרם ראיתי, ואני מניחה כי יהיו בין הצופים כאלה שראו, כמוני, את ההפקה המיתולוגית ההיא של ימי התום, ויטעו ויאמרו שאז היה יותר טוב. בינתיים, אפשר להתרשם מאיכותם הכובשת של שני שירים בעיבודו של יוני רכטר (לחצו כאן), ומי שגדל על זכרונות המחזמר או על התקליט, יוכל לזמר גם בלי מלים כתובות ולחוש כיצד החיוך גדל והולך עם כל חרוז.

אני דווקא לא מאמינה ש"אז היה יותר טוב", חוץ מאשר בעניין מטריד אחד: "אז" לא האמינו שיש לרכך את הלשון, לכבס אותה או להדק אותה כך, שילדים יבינו כל מילה. "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" הוא בפירוש מחזמר נאה לכל המשפחה, חף מתכנים קונטרברסליים או כאלה שאינם מתאימים לאנשים שטרם התמכרו לערוץ הילדים. להוריהם מופנית בזה בקשה: אנא, אל תחששו. אם הדור הבא עדיין אינו יודע מהם "היכליו" או מה פירושה של "נופת צוף", זה המקום ללמוד. אם נציגי הדור הזה נדמים כמי שמוכנים לצרוך רק מה שכבר מוכר להם מן הטלוויזיה, זה המקום להפתיע אותם. ואחר כך, אולי ישאלו עוד שאלה או שתיים על שלמה המלך, ותוכלו לספר להם מי היה: גיבור על מקומי שכזה.

"הסוחר מוונציה" - טריקיים זדוניים של מחזאי גדול

לא מייקל רדפורד ולא אל פאצ'ינו ולא כל צירוף של רחובות ונציאניים רנסנסיים משוחזרים עם טקסט נושן מדוקלם בטבעיות – כל אלה לא יגררו אותי אל הקולנוע לצפות בעיבוד נוסף לעלילותיו של שיילוק שעולה בימים אלה לאקרנים. אם יש מחזה של שייקספיר שאני ממש מתעבת, הרי זה "הסוחר מוונציה". ולא בגלל האנטישמיות אלא בגלל הדמגוגיה.

עולמו של שייקספיר לא היה בדיוק רווי ביהודים. באנגליה חיו מעטים, וגם הם היו בעבר קורבן לפוגרומים (הטבח ביורק, למשל) וכמו אחיהם ברחבי אירופה – בני מיעוט מדוכא ומשולל זכויות. וכן, חלקם עסקו בהלוואה בריבית, וחלקם ודאי היו נכלוליים וערמומיים, וכל זה לא היה מטריד אותי כלל, אלמלא הטקסט של "הסוחר מוונציה" היה כה גאוני בנכלוליותו-שלו.

כל יצירת אמנות מילולית מיועדת, בסופו של דבר, לחולל מניפולציה רגשית אצל הקורא, הצופה, המאזין. גם אם שייקספיר לא ניסח לעצמו את הדברים בלשון התיאוריה, הוא ידע ודאי שהפרקטיקה שתוביל את צופיו לגילויי איבה כלפי שיילוק, במקום להזדהות עימו כנרדף – כרוכה באיפיונים מילוליים של הדמות לא פחות מאשר באפיון הפיזי שלה. וכך, תמצאו ב"הסוחר מוונציה" את יסודות הדמוניזציה התעמולתית. ועוד תמצאו, כי הללו לא השתנו בהרבה למרות חלוף המאות.

כיצד יוצרים דמון? ראשית, שוללים ממנו את שמו. רק שלוש פעמים במהלך המחזה מופיע שיילוק בשמו – כאשר פונים אליו או מתייחסים אליו, לרוב הוא נקרא "היהודי", ולעתים קרובות מלווה התואר הזה בשלילת מהותו האנושית. כלב, זאב רעבתן, חיה – אלו חלק מן הדימויים המוצמדים ל"יהודי".

ואם לא די בזה, תמיד אפשר לגייס את השטן בכבודו ובעצמו. לאורך המחזה, השטן עובד שעות נוספות בצמידות לשיילוק. ביתו של הסוחר מוונציה מתואר כ"גהינום". כשהוא מנצח בויכוח, ברור שזה מפני שהשטן יכול לגייס אפילו את כתבי הקודש למטרותיו. ושיילוק עצמו מתואר כשטן אכזר, שטן בדמותו של יהודי וכיוצא באלה מחמאות.

וכל זה עוד לפני ששיילוק מוצג כמי שכוונותיו האמיתיות הן לא פחות מרצח, וכל מניעיו הם צימאון עצום לדם: לצופים בימיו של שייקספיר, ששמעו אגדות אורבניות וכפריות על המנהג היהודי לשחוט פעוט ולאפות מצות בדמו, ההקבלה בין היהודי באשר הוא לבין רוצח באשר הוא לא היתה הפתעה גדולה. סביר להניח שחלקם הגדול האמינו בה וראו בה אמת, כפי שיש בינינו רבים שמאמינים בנחיתת חייזרים, בכוחו של הפנג-שוי או במזור המצוי בקריסטלים. או, מדוייק יותר – שכל הערבים הם בעצם רוצחים פוטנציאליים.

אבל שייקספיר כנראה לא בטח בקהלו, ומצא ששלל איזכורים של תאוות הרצח של שיילוק יועילו – לא לפני שהפך אותו מאינדיבידואל למי שנושא רק זהות קוטלקטיבית, ומנושא זהות כזאת לחיה, ומחיה לשטן. כך עושים דמוניזציה, כך בוראים מפלצת, כך בונים תעמולה שקרית. אז והיום. אם יש ב"הסוחר מוונציה" תועלת כלשהי בעיני, הרי היא באפשרות לחשוף את הטריקים הקטנים והזדוניים של מחזאי גדול, וללמוד מהם כיצד מייצרים גזענות במלים – וכן, גם להימנע ממנה.