חלום יפני

האלבום made in japen של deep purple הוא בעיני רבים אלבום ההופעה הטוב ביותר שיצא מעולם. אלבום ההופעה live at budokan של dream theater שיצא באחרונה הוקלט אף הוא ביפן ובעיני יכול להיחשב כמספר 2 לאלבום של הסגולים. יש בו כמעט שלוש שעות של פרוג-מטאל איכותי, בביצוע של אחת הלהקות המגובשות ביותר בסצינה, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה חברתית - שלוש שעות של קונצרט לגיטרות, תופים וקלידים.

הדיסק הראשון נפתח באותה הצהרת הכוונות שפתחה את הדיסק האחרון - ביצוע ל-AS I AM - כשהביצוע החי עולה זה הטכני שבאלבום. נשמע (ונראה בגרסת ה-DVD להופעה) שבהופעה מרגישה הלהקה הרבה יותר משוחררת מאשר באולפן, מה שבא לידי ביטוי בביצועים מלאי רגש ועוצמה שעולים על אלה של אלבומי האולפן, ובעיקר על האחרון, "רכבת המחשבות", בו פנתה הלהקה לכיוון מטאלי-טכני.

ג'ון פטרוצ'י (בלקמור למתקדמים) משחרר בהופעה את הרסן בהשתוללות על הגיטרה וסוחף את חבריו לערב חלומי. בעקבותיו מגיח ג'ון מיונג הבאסיסט (גלובר לעניים) שסוף-סוף בא לידי ביטוי ויוצר רעש מכובד במשותף עם המתופף הווירטואוז מייק פורטואי (א. פייס לתיאטרליים). הכניסות המדויקות וההרמוניות של ג'ורדן רוודס (הגרסה החלומית לג' לורד) על הקלידים גורמות לבכי, ורק הסולן ג'ימס לברייה מפיל את החבורה ולא מתקרב ליכולות הקוליות של גילאן, אבל אני סולח לו כי בלעדיו תיאטרון החלומות היה נשאר רק חלום.

אחרי הפתיחה המטאלית הכבדה מגיעים הקטעים היותר מאתגרים מוזיקלית כמו Beyond This Life שנמשך כמעט 20 דקות בעליות וירידות במקצבים המוזיקליים המדלגים בין נינוחות רומנטית למטאל עצבני. אחריו מגיע הקטע הכי טוב בדיסק הראשון hollow years שבגרסת האולפן נשמע כמו סתם עוד בלדת רוק קלישאית ובהופעה מקבל תוספת של ארבע דקות סולו גיטרה שמסבירות למה פטרוצ'י נחשב לאחד הגיטריסטים הכי טובים בעולם. מי שלא השתכנע בנוגע לפטרוצ'י,  שיקשיב ל-endless sacrifice הפותח את הדיסק השני של ההופעה, שמתחיל בעדינות והופך לאט לאט למפלצת אגרסיבית בעלת ביצועים וירטואוזיים מדויקים ומדהימים.

הקטעים האינסטרומנטליים בדיסק השני מבליטים בעיקר את המאסטרו, הקלידן ג'ורדן רוודס, ששובר את קטעי הנגינה הארוכים בקטעי סולו קטנים והומוריסטים בעלי מודעות עצמית שמוכיחים ש"דרים ת'יאטר" היא לא להקה שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.

החלק השלישי והאחרון בקונצרט הוא יחסית החוליה החלשה בו, ואחרי כמעט שעתיים של אורגזמה בלתי נפסקת התחילה להתעייף לי האוזן. כשג'יימס לברייה קורא לקהל להצטרף אליו לשירה מתברר שגם ליפנים אזל הכוח.

ההופעה בבודוקאן כוללת שירים מכמעט כל אלבומי הלהקה, כשלקראת הקינוח מבצעת הלהקה את השיר היותר פופולארי שלה pull me under. לאחריו סוגר את ההופעה שיר המחאה האנטי פונדמנטליסטי in the name of god באווירה איטית המבשרת על סיומו של הערב הנפלא.