קלישאה לכל פועל

החדשות הרעות: "יסמין" הוא עיסה מילולית מבישה, והוא יהיה רב מכר. התקווה: בניגוד ל"תרנגול כפרות", הכותר לא יככב ברשימת הספרים לבחינת הבגרות. זה לא יהיה בשל איכויותיו, כי אם בגלל תיאור אחד של אקט מיני המתרחש בעת שהגיבורה מדממת. לפחות בשמם של הדורות הבאים אפשר להירגע: הם לא ייאלצו לקרוא את גיבוב הנאומים הטרחני הזה, ועל כך יש לברך – גם אם הנימוקים להיעדרו מרשימת הספרים ההיא לא יהיו הנימוקים הנכונים.

1967 היתה ללא ספק שנה מסובכת מאוד מבחינה היסטורית, ו"יסמין" מתרחש על רקע הכיבוש ובגלל הכיבוש. נורי עמארי, ירושלמי בן שלושים ויליד עיראק, עדיין מתלבט בשאלות של זהותו החצויה בדיוק כמו ב"תרנגול כפרות", חוזר ממלחמת ששת הימים אל המציאות הבירוקרטית החדשה במשרדו של "השר הממונה", שם הוא משמש כיועץ זוטר, ומתמנה ליועץ לענייני מצב הערבים בירושלים המזרחית.

יש לו ספקות באשר לתבונה המתמשכת של הכיבוש, אבל יותר מכל הוא רוצה להשיב את החיים האזרחיים בעיר העתיקה למסלולם. אין לו חברה, הוא חי בדירת חדר עם חתולה בוגדנית, מאזין למנדלסון בימים ולאום כולת'ום בלילות ונקרע בין תחושת הזהות של "בן ערב" לבין הישראליות המשתכנזת שהוא נמשך אליה, כולל חיבתו לדג מלוח ולסליבוביץ.

נורי פוגש בישיבות של לשכתו בעיר המזרחית גלריה של טיפוסים ערבים שממש לא מחבבים את הציונים בכלל ואת הכיבוש בפרט, ואיכשהו מתוודע גם אל יסמין, אלמנה נוצרית צעירה ממשפחה מאוד מכובדת ועשירה שבחרה לגלות לפאריז בעקבות מות בעלה ושבה כעת, לא ברור מדוע, לחיק משפחתה – כשהיא מצויידת בדוקטורט בחינוך ובסיסמאות לאומניות לרוב. בדיוק כמו נורי, רק שהוא מתייחס אל סיסמאותיו-שלו כאל "לאומיות" גרידא. השניים מתאהבים לקראת סוף הספר ונפרדים בסופו מפני ש"נגזר עלינו להילחם עד שנשיג את שלנו", כך כותבת יסמין לנורי וחותמת בשורות מ"אנתא עומרי".

עלילות משנה: אחיו של נורי, כאבי, משרת את המולדת כמרגל ומצליח לשחרר את הדוד יחזקאל מהכלא העיראקי להביאו ארצה. אבא של נורי חוטף התקף לב. מישל, עולה חדשה מצרפת, מפלרטטת עם נורי. זהו בערך. מבחינה עלילתית גרידא, אין בספר הזה גדולות ונצורות, ודאי לא עניין שיחזיק 411 עמודים, אבל ספרות איננה רק ה"מה" אלא בעיקר ה"איך", וכאן מדובר בכשלון כל כך לא מפואר אבל כל כך מורכב, שקשה לי להחליט היכן להתחיל.

אהבה בצל הטרקטורים

אלי עמיר החייה במו-עטו ז'אנר שנעלם מן הספרות העברית בתחילת שנות השישים. כמין הד מאוחר ומיותר לגמרי, שיגר לעולם מלאכת יצירה של ריאליזם מפא"יניקי, אחיו הרוחני הפעוט של הריאליזם הסוציאליסטי הסובייטי. בשנות השלושים והארבעים בברית המועצות, מי שלא כתב על בחורים ובתולות המושכים ביחד בעול המשטר החדש ואהבתם מלבלבת בצל הטרקטורים, היה מוצא את עצמו מוחרם ומנודה, גולה ואולי אפילו מחוסל. יחי חופש הביטוי - אצלנו אפשר אחרת, אבל אלי עמיר כנראה לא יודע זאת.

וכאילו הגיח ממכונת זמן מקולקלת, החליט עמיר למלא את "יסמין" בנאומים. הם נהגים בכל סיטואציה בלתי אפשרית לחלוטין. הם עמוד התווך של הרומן, הם ולא בני האדם המובילים את עלילתו הדלה מהכא להתם: הנה נורי מתווכח ארוכות עם אמא שלו על צדקת הכיבוש. הנה השר הממונה נואם בפני נורי. הנה נורי נואם בפני מישל. הנה יסמין נואמת לנורי, והנה כולם נואמים לכולם וחוזרים עד זרא וקבס על אותם ארגומנטים חבוטים, בלי שלמישהו יהיה משהו מעניין או חשוב לומר על הסכסוך, או חשוב מזה – על הסיטואציה האנושית הספציפית אליה נקלעו בגללו.

הצרה היא שעמיר לא העניק לנורי חיים מעניינים די הצורך להבליע בתוכם את הנאומים הללו, או את שלל המחוות היוניות לעילא שהוא חש מחויב להפגין ולבצע כמעט בכל עמוד. שגרת חייו הדלה והמשעממת, בתוספת ההיקסמות התמוהה שלו מכל הליך בירוקרטי שהוא, הופכת את הספר ליומן פקידותי טרחני: כל ישיבה מתועדת, כל הופעה של מחלקת התה נרשמת, כל פגישה עם "השר הממונה" זוכה לתיעוד קפדני – לשם מה? הרי לא מוכרחים לכתוב אם אין מה לספר, נכון?

הנסיון ליצור זהות מוחלטת בין ה"איש" לבין ה"לאומי" מוביל לסצינות כל כך מופרכות, עד כי צריך לקרוא אותן בקול רם בטון החגיגי של "יומני כרמל" כדי ליהנות מן האפקט הקומי שלהן – ולא, עמיר לא התכוון לשוות להן אפקט כזה. דוגמאות? בבקשה.

כאבי נפצע קל במלחמה והוא ונורי חוזרים הביתה מבית החולים ומקשיבים לרדיו במכונית. "שוב השמיעו את 'ירושלים של זהב'. כאבי נדרך והקשיב רב קשב. 'איזה שיר' אמר נפעם. 'שמאלץ לאומני, מתאים לבני דודנו', התגריתי בו. 'אחי הצעיר, זה השיר שלנו, שיר הערגה לציון, המנון העלייה ההמונית שקנתה את שייכותה לכאן בדם'. 'אחי הבכור, את השיר חיברה קיבוצניקית צברית מיוחסת, ילדית כנרת. מה לה ולעליה ההמונית?'". כך מדברים ביניהם שני אחים – רק ברומן סוציאל-ריאליסטי.

והנה כך מחזר נורי אחרי מישל: "מי פילל? מישל השחרחורת והנאווה תבשל לי! ברגע האחרון קניתי לה אחד מאלבומי הנצחון המהודרים, אולי יסעירו תמונותיהם של הגנרלים וסיפורי הגבורה את דמיונה של העולה החדשה. לפחות איתה לא צריך להתנצל שלא נחלנו תבוסה". והנה עוד אחד, ממש פנינה: יסמין אומרת לנורי – "שכחת אותי", והוא מגיב ב – "אם אשכחך תדבק לשוני לחיכי".

"הארועים ניתכו עליו כגשם בלהות"

יש בספר עשרות מצבים שבהם הדמויות מחליפות ביניהן סיסמאות בעד-ונגד, כאילו דיקלמו את כל תוכנה של חוברת הדרכה למסביר הישראלי באשר הוא. לא מצאתי מקום אחד בו מישהו או מישהי אומרים דברי טעם שמצדיקים את וירוס הנאומים הזה שמשתלט על הסיפור. גם אם הוא נועד להציג את נורי כמתלבט בין דרכי-הפעולה ואופני-החשיבה של כובש טרי, אין לכך כל נפקות מעשית בחייו או בחייהם של גיבורים אחרים, למעט יסמין. וכך, לאורך הקריאה הדיבורים הללו הולכים ומצטברים ומתגבהת לה ערימת מלל בלתי נסבל, טרחני, צפוי ומשעמם מאוד.

תחושת השעמום מתחזקת בגלל לשונו הקלישאית כל כך של עמיר. אינני יודעת ממה מורכב עולם הקריאה שלו. אולי מגליונות ישנים של עיתוני נשים. מכל מקום, הוא כנראה הפנים את הקלישאות עד כדי כך, שאם משווים בינו לבין יצרן קלישאות סדרתי אחר, רם אורן – אורן יוצא דוסטוייבסקי.

דוגמאות: "אוושת הרוח הנושבת בעליו (של העץ) כבספר שירה", "הארועים ניתכו עליו כגשם בלהות", "חשתי כי דמי נסער", "הן היו נשים קשות יום", "האכזבה כרסמה בו בחלודה בברזל", "היא סוככה על ילדיה כלביאה פצועה על גוריה", "כל חיי אני מייחל לאהבה גדולה ומסעירה", "הוא סינן בשפתיים קפוצות", "ירדנה... סייחה פראית, תאנה מתפקעת מדבש".

ועוד בגזרת הלשון: משום מה בחר עמיר לתבל את דבריהן של דמויות ערביות בספר במלים וקטעים, משפטים וניבים בערבית המובאים לצד תרגומם לעברית, וכך שוברים את רצף הקריאה שלא לצורך. ומה בחר לשים בפיהם? רק את אותן קלישאות המוכרות כבר לקורא שלו. תמצאו שם את כל כלב ביג'י יומו, את עלא עיני ועלא ראסי, אל עג'לה מן אל שיטאן, חטייאר, ותעבן ומסכין – הכל בפיהם של דוברים משכילים מאוד. דווקא במקום הזה מצויה הפרכה הענקית של הספר. אני בטוחה שעמיר ניסה לשרטט דמויות "אנושיות" ו"ריאליסטיות" של יהודים ושל ערבים כאחד, אבל התנשאותו של הכובש דבקה בו גם ברמה המילולית, וכך הערבים שבספר סטראוטיפיים ונלעגים עוד יותר מן היהודים.

ויש שלל פרכות קטנות ולא מובנות. אנשים לא אומרים "הו" ו"הוי", אפילו לא ברומן ריאליסטי. ב-1967 טרם קראו לפלסטינים בשם "מקומיים". כשאנשים ב-1967 מחליפים ביניהם פסוקים של שירה, הם לא יכולים לעשות כן עם שירים שראו אור אחרי 1967. כשאשה פלסטינית שהתחנכה בצרפת בוחרת לשלוח לאהובה שיר בשלהי שנת 1967, זה לא יהיה תרגום לעברית של שיר שנכתב במקור בפולנית ושראה אור במוסף הספרים של "הארץ" בשנת 2002, ואצל עמיר זה קורה יותר מפעם אחת.

היריעה באמת קצרה, וקשה למנות בה את כל חולשותיו התמוהות של הספר. עמיר גמלוני מאוד בתיאור של סיטואציות בין-אישיות ואינטימיות, אבל גם סצינות קיבוציות איננו מצליח לכתוב במידה שתיצור עניין, וכך, בכל פעם שמופיעים בספר יותר משלושה אנשים בעת ובעונה אחת, הם "מתגודדים", או שהם נואמים בזה אחר זה בסדר מופתי בלי שאיש יפריע לשטף המלל בהתבוננות או בתיאור שיפיחו בו מעט חיים. ובאמת שלא מוכרחים, אפילו בריאליזם צרוף, להוליך גיבור על פני כל יומו המשמים כך שכמעט כל מקלחת, ספונג'ה, ארוחת צהריים במשרד וכוס תה שנלגמת תהייה חלק מן האינוונטאר הספרותי.

לקרוא? רק אם אתם מתגעגעים עד מאוד למפ"אי ההיסטורית. ורק אם מכריחים אתכם.