המענה לאושוויץ
לעצרת האו"ם במלאת 60 שנה לשחרור אושוויץ יש חשיבות גדולה, אך האם יעלה גם הלקח שלנו, של היהודים?
היו אלה חיילי יחידת הסיור ה-107 מהארמיה ה-60 של הצבא האדום, בפיקודו של הגנרל קונייב, שנכנסו בצהרי ה-27 בינואר 1945 בשערי מתחם מחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הם מצאו שם רק כ-7,000 שרידי אדם, ניצולים אחרונים של מה שהיה במשך ארבע שנים מפעל המוות הסיטונאי הגדול בהיסטוריה.
מיליון ומאתיים אלף יהודים נשלחו לצומת אושוויץ-בירקנאו, עברו סלקציה והופנו ברובם המכריע היישר לתאי הגזים – תרומת הטכנולוגיה הגרמנית להשמדת ההמונים. גופותיהם נשרפו; המעטים שנמצאו כשרים לעבודת הפרך מתו ברעב, כפור, עינויים ולבסוף בצעדת המוות.
במלאת 60
בעולם יציינו את שחרור אושוויץ
דיאנה בחור-ניר
באושוויץ יתקיים טקס של יד ושם בנוכחות הנשיא קצב. שר החוץ סילבן שלום ישתתף ביום שני במושב המיוחד של עצרת האו"ם, שנערך ביוזמת ישראל. בבריטניה וב-13 מדינות אירופה יציינו את יום הזיכרון לשואה
"מקום אחד", כותב פרופ' ראול הילברג, "נעשה סמל של שואת יהודים באירופה: אושוויץ". על המחנה הזה הוטל לבצע את הפתרון הסופי של "בעיית היהודים" באירופה: לרצוח את כל כולם. גברים ונשים, זקנים וטף, בריאים וחולים, קומוניסטים ורוויזיוניסטים, בעלי זקנים ומגולחים למשעי. ממערב, ממזרח, מבלקן – כל מי שתורת הגזע הגרמנית הגדירה כ"יהודי" היה בן מוות, תמיד בדרך לתאי הגזים. שנאת היהודים הנאצית סיפקה את דלק התבערה של משרפות אושוויץ-בירקנאו, עד הרגע האחרון.
רק בראותם את הצבא הסובייטי מקרוב מאוד החלו הנאצים להשבית את תעשיית המוות באושוויץ-בירקנאו. מברלין ניתנה לצוות המחנה פקודה לחסל כל עדות, חיה או דוממת, להשמדה. תאי הגזים והמשרפות פורקו ופוצצו ומפעיליהם נרצחו. המחסנים שהכילו את בגדי המתים וחפציהם האישיים הועלו באש, יחד עם הררי מסמכים.
אחרון חיילי האס-אס עזב את שטח המחנה ב-24 בינואר. הסופר פרימו לוי, אסיר המחנה, כתב על היום הזה בספרו "הזהו אדם": "עשרים וארבעה בינואר. חירות... לא עוד גרמנים, לא עוד סלקציות, לא עבודת פרך, לא מכות, לא מסדרים... אבל איש לא היה מסוגל ליהנות מן המצב החדש: בכל שלט מלאך המוות והחורבן".
אחרי אושוויץ, פסקו סופרים ופילוסופים, אי אפשר יהיה לכתוב שירה ולא ניתן יהיה להגג הגיגים. סדרי הבראשית האנושיים ישתנו מן היסוד. הם טעו. אף שזכר אושוויץ נותר כפצע מדמם על מצפונה של אירופה הנוצרית, הוא לא הפריע לתושביה לשקם הריסות, להוליד ילדים, ליהנות מהצגות תיאטרון, להרוויח את לחמם, לקרוא שירה – ואפילו להיות אנטישמים. תרבות המערב ספגה אל תוכה את "אושוויץ" כחלק בלתי נפרד ממנה.
עד היום לא ניתנה תשובה מספקת לשאלה "איך ייתכן שהיה אושוויץ?" ואולי אין תשובה: ק.צטניק, סופר ניצול, כינה את מחנות ההשמדה בשם "פלנטה אחרת", ובכך סגר אותם בפני יכולת ההבנה האנושית. "אנחנו אומרים אושוויץ", כותב פרופ' ישראל גוטמן, מבכירי חוקרי השואה בישראל ובעולם וניצול אושוויץ בעצמו, "ומתכוונים למוקד העינויים והזוועה הבלתי נתפסים, לתמצית הרוע והאימה שעוללו בני האדם".
אושוויץ שוחררה לפני 60 שנה; רק כעת מצא לנכון ארגון האומות המאוחדות – "ארגון שכונן על אפרה של אושוויץ", כדברי המזכ"ל קופי אנאן – לקיים ישיבה מיוחדת של העצרת הכללית לציון יום השחרור. העצרת תתכנס מחר להאזין לנאומיהם של שרי החוץ מישראל, גרמניה, צרפת, ארגנטינה ועוד שליחים דיפלומטים בכירים.
לעצרת הזיכרון המיוחדת של האו"ם ולטקסים שייערכו במשך השבוע בשטח המחנה אושוויץ-בירקנאו יש חשיבות חינוכית, מוסרית, גלובאלית. אך האם יעלה מהם הלקח שלנו, של היהודים? לנו, מכל מקום ומכל זמן, הלקח ברור: רק מדינתו הריבונית של העם היהודי יכולה להבטיח ש"אושוויץ" לא תתרחש שנית. רק קיומה של מדינת ישראל חזקה מאפשר ליהודים להיות אדונים לגורלם, לעתידם ולעתיד ילדיהם. רק בישראל הופכים היהודים מאובייקט לסובייקט, מפזורה לאומה, מזרים לבני המקום, מבני חסות לבני חורין.
מדינת ישראל, ולא שום דבר אחר, היא המענה לאושוויץ.
לא נשכח זאת.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
